ד"ר אנטון ברקובסקי | ייסוריו של בעל גבות עבותות

אינטלקטואל בן המאה ה-19 שמתענה במאה ה-21. יליד 1981. חוקר גאוגרפיה וגאופוליטיקה. פרסם מספר חיבורים בתחומי מחקריו. זוהי הבמה הספרותית הראשונה (וייתכן שגם האחרונה) שבה מוצגים חלקים מיצירותיו ברבים.

ייסוריו של בעל גבות עבותות

11 בפברואר, 2010

יומני היקר, יוסף בן מתתיהו בוזגלו שלום,

היום התחיל כרגיל. בחמש וחצי בבוקר הצורר הנאצי דגדג לי מתחת לאף, בדמות חתיכת פרווה סרוחה ומזוהמת שהשתכשכה לי על הפרצוף. העינוי נמשך כשלוש דקות. אז התעטשתי ונאלצתי לפקוח את עיניי. כתם צהוב לבן המשיך לחסום לי את דרכי הנשימה. יתרה מכך, גוש הפרווה המאוס התחיל ליילל, התיישב לי על היד, נגס בה בכל ניביו ושיניו וזיין אותה נמרצות למשך דקות ארוכות.

"רד ממני, סטייק עם פרווה!" גערתי במוצמוץ חתולי הנוכרי. "שוב הערת אותי באמצע החלום. ועוד בזמן שהיו לי הזיות על גטו וילנא".

במאמץ רב הצלחתי לסלק מעליי את האנס בפרווה על כל עשרת הקילוגרמים שלו.

"כולם שונאים אותי. אפילו אתה - חיה סיבירית בוגדנית!" אמרתי לו, והוא מצידו בחן אותו במבטי בוז וחלחלה.

על מנת להתגבר על תחושתי הדיכאוניות ביקרתי בבית הכיסא. כארבעים דקות עיינתי באנציקלופדיה של השואה. אחר כך התקלחתי יחד עם מוצמוץ. הסוטה הקטן אף פעם לא מפספס את התענוג להירטב ואחר כך להשאיר את פרוותו הלחה על כל השטיחים. יצאתי מהמקלחת. סירקתי את מוצמוץ, הסתרקתי בעצמי, סידרתי את גבותי העבותות. אולי עדיף לגלח אותן ולא לבזבז חצי שעה כדי לסדרן? בדקתי את כמות האוכל בקערתו של מוצמוץ. הוא התעלם ממני והלך לעשות את צרכיו.

לא אכלתי ארוחת בוקר. צריך להוריד את שכבות השומן הגועליות שיש לי. אני שוקל חצי צנטנר. איזה ביזיון. עם משקל הזה עדיין היו מגייסים אותי לצבא. אשתה מיץ תפוזים מופחת קלוריות – די לי בזה להיום. נגשתי לשולחן המחשב. בדקתי דואר. שוב הרוסי השמן מטריד אותי. ארבעה מיילים ביום אחד, וכולם מתחילים ב"מיאווווווו". הוא לא מתבייש?! כמעט בן שלושים, מסיים את הדוקטורט ועדיין אינפנטילי ומתנהג כמו גיבור מסרטי אנימציה גרוזיניים זולים. לא! לא אענה לו. שילחץ וישתדל יותר לרצות אותי. אך לא צריך להגזים – אענה לו הערב. לעיתים הוא משעשע עם שגיאות השפה המביכות שלו. ומלבד זאת, הוא נהנה לשמוע ממני שהוא הבן אדם "החתול היחיד שמדבר איתי". מה אעשה עם השקרים שלי? זה טבעי.

סידרתי תיק, ששקל יותר ממני. ניסיתי ללטף את מוצמוץ. שוב הוא התעלם ממני והסתכל עליי במבט של גועל. יצאתי, במדרגות פגשתי את השכנה. לא רציתי, אך נאלצתי להגיד לה שלום. היא התעניינה בשלומו של מוצמוץ. בקושי השתחררתי ממנה וזאת רק אחרי ששאלתי לשלומה של "מוצי-פלצת" – החתולה הזנותית שלה. כמובן איחרתי לאוטובוס. אולי דווקא טוב שכך: פעם אחרונה שנכנסתי לתוכו, הנוסעים פחדו שהולכים לפוצץ אותם. קרוב לודאי מפני שלא סידרתי את הגבות כפי שגרשו ממני בתחקיר השב"כ? ואולי זו חזותי המזרחית וגווני השחור שכה אהובים עליי שמקשטים את בגדי, וגורמים למתבונן לראות בי פליט מעיסאוויה

הגעתי לאוניברסיטה ברגל. מרוב זיעה צצו לי מספר כתמים בחולצה תחת בית השחי. בטח גם התחלתי להסריח, כי השומר בכניסה ממש לא רצה לבדוק אותי. טוב, לא אכפת לי.

היום תלמידי הרגישו את זעמי המוצדק. במבחן שנתתי להם שלשום, כולם נכשלו. אחרי חצי שנה שלימדתי את העבריינים הצעירים האלה גאוגרפיה, הם בקושי קיבלו 30. צעקתי עליהם, הם צרחו עליי. הסברתי להם את התמורות הדמוגרפיות במזרח התיכון והם זרקו עליי חפצים שונים. שיעור רגיל. שש שעות רצופות: משמונה עד שתיים.

עליתי לחוג. רבתי עם מזכירות החוג. לבטח הן בטוח שונאות אותי, למרות שבסוף הזמינו אותי לארוחת צהריים. כמובן סירבתי מטעמי שמירה על המשקל.

לבית חזרתי ברגל, ונרטבתי כולי. הפעם לא מזיעה: פתאום היה גשם. בבית חיכה לי מוצמוץ ובעל הדירה. הראשון היה רעב לאוכל; השני – לכסף. שילמתי לשני. האכלתי את הראשון. התיישבתי מול המחשב, שוב בדקתי דואר. "החתול האינפנטילי" שלח מייל זועם שהתחיל ב"רררררררררררר". מצב רוחי השתפר, אך עדיין לא עניתי. בשמונה בערב נגמרו סיוטי היום. אהובי חזר מעבודה הביתה.

השעה כרגע 23:58. אהובי ומוצמוץ כבר ישנים. עד מחר (אם אחיה, בתקווה שלא), יומני היקר.