דפנה פלדמן| שדודה עליזה תמות כבר
נולדה וגדלה בבית ציוני דתי בירושלים. שירתה בצבא כחברת גרעין נח"ל של נוער רץ. גרה במושב כפר שמואל. בעברה, מורה לקולנוע, מנהלת קהילה רפורמית, ופעילה בתחום הבין דתי. מנחת סדנאות ביבליותרפיה לחולי טרשת נפוצה, עורכת ספרותית , ואימא לילדה על הרצף.
שדודה עליזה תמות כבר
11.9.19 פנימית ב'
מדי שעה לערך נשמעות זעקותיה הצרודות מסיגריות של הדודה כוכי:
"לדודה עליזה ירד הדופק לארבעים, בואו מהר להיפרד היא בנשימות האחרונות שלה".
היא תחלוף בריצה ליד חדר שתיים-עשרה, בו אני נמצאת, ותמהר אל חדר המדרגות שמשמש גם כמרפסת בקומה החמישית של בניין האשפוז. עבור משפחת אסף, חדר המדרגות הוא גם מקום ההתקהלות של כל בני המשפחה לדורותיהם. ככזה, הוא מלא עד אפס מקום, בכל שעות היממה, במזרנים, כורסאות, בדלי סיגריות, כוסות חד-פעמיות. אפילו עגלת שירות ש"הושאלה" מהמחלקה הוסבה לשולחן בופה, עליו ציוד לקפה, שלל משקאות קלים ותבשילים ומאפים שמתחלפים בקצב של רשת מזון מהיר. אני רק רציתי לישון.
12.9.19
חצות הלילה במחלקה פנימית ב'. אני משוטטת בעיניים טרוטות בין החדרים, בחיפוש נואש אחר כורסה שטרם נשאבה לטובת בני משפחת אסף. לפתע אני רואה אותה, בקצה חדר הבידוד, והיא מוארת באור חם ומזמין. אחרי למעלה משלושים שעות ללא שינה, נמשכתי אל הכורסה, שהפיצה אור יקרות, מביאה עמה הבטחה לשינה נחוצה כל כך.
בעודי בונה תוכנית אסטרטגית לכיבוש וסיפוח, לא יכולתי שלא לתהות איך נכנסתי בקלות לחדר, ויותר מזה, לא הבנתי את ההיגיון שבכורסה בחדר שאסורים בו ביקורים. האח יבגני חשף את המזימה וסיכל את הניסיון. את שארית הלילה ביליתי בחדר שתיים-עשרה, ישובה על כיסא "כתר פלסטיק" ליד אימי, עדה בכל חושיי לנפיחות ולחרחורים של שאר דיירות החדר. פיתחתי גם אובססיה לבקבוק ה'ספטול סקראב' שבקצה המיטה. בשלוש לפנות בוקר, איבדתי צלם אנוש וקניתי כריך טונה לח של יום אתמול ופחית מירנדה מה'וונדינג משין'. אכלתי ויצאתי למרפסת. הייתי אחוזת נקם, ובדרכי החוצה דרכתי על המזרנים בדיוק בפרצוף של הישנים בשמחה, כי יש להם איפה. כשהחלה הזריחה, חלפתי על פני החולה שהייתה בחדר שתים-עשרה, בדרכי לחלון כדי לנשום מעט אוויר נקי. נדמה לי שהיא מתה אבל הייתי כל כך עייפה שפשוט לא היה אכפת לי.
13.9.19
התפללתי שדודה עליזה תמות כבר. רציתי כורסה, רציתי שקט, רציתי להפסיק לטפס על מזרנים כדי לצאת לנשום אוויר נטול חיידקים וריח הפרשות. אך עם הזמן, דמותה של הדודה כוכי שועטת במסדרון בבלונד מחומצן, ג'ינס קרועים וטי שרט אדידס, הפכה למראה שבשגרה. התמלאתי טינה ותרעומת לצד תקווה לרגע המיוחל, שנראה רחוק מתמיד. בתוך תוכי, ידעתי שאם למרפי יש מה לומר בנידון, דודה עליזה תתאושש ותצא מבית החולים על שתי רגליים, או שהיא תמות מיד אחרי שאעזוב את המחלקה.
14.9.19
בדרך פלא, הצלחתי למצוא שתי כורסאות. אחת נתתי לגדי פלאשמורה, שהשגיח במסירות יום ולילה על אחותו אסתר, הדיירת במיטה הימנית. גדי, שהסתובב עם קרטון ביד, בחיפוש אחר פינה במרפסת בה יוכל לפרוש את הקרטון ולנמנם, היה אסיר תודה. שנינו נשבענו להגן בגופינו על הכורסה של השני, כשבליבנו הבטחה לשינה נטולת-חלומות. באותו לילה התפללתי שדודה עליזה לא תמות. לא הלילה. רק לא הלילה. לא כשההבטחה לשינה מעבר לפינה. אפילו סדין לא טרחתי לשים. בבוקר התרחצתי ב'ספטול סקראב'. בשעה שלוש בצהריים, שעון ניו יורק, התקשרה בת הדודה לבשר כי דודה הרייט שלי מתה.
15.9.19
מעט אחרי חצות הלילה התמלא חלל המחלקה ריח של פיצה, ודוד יוסף הראה לכולם סרטונים של חתולים רוקדים למוסיקת טראנס. רק הדודה כוכי לא עזבה את מיטתה של דודה עליזה, חוץ מלעשן סיגריה או לשירותים. גם אותם הקפידה לבצע במהירות, ולחזור אל ערש-הדווי של אחותה. נדמה לי שלא רצתה לפספס את תפקיד הכרוז. נדמה היה שהיא מתרגשת ונחושה להיות הראשונה שמבשרת על הסוף.
כל זעקה שלה מביאה עמה המון רב, שנוהר במורד המסדרון אל מיטתה של הדודה. חלקם נכנסים, השאר מחכים לתורם לבוא אליה, ובינתיים ממררים בבכי, תוך כדי קריאת פרקי תהילים. לאחר זמן מה, היו שבים אל המרפסת, הכורסאות, הררי הפיצוחים והקפה. אני ישבתי ליד מיטת אימי והתאבלתי על דודה שלי. לו היו מזמינים אותי לשבת עמם, הייתי מצטרפת מיד.
16.9.19
בבוקר הזדכינו על חלוק בית החולים, משאירה מאחור את אסתר במיטה מימין וזו שלא מתה במיטה ליד המרפסת. את הכורסה השארתי בידיו הנאמנות של גדי, עם הבטחה לכריתת ברית-אמיצים עם טרוט-העיניים הבא, וטלפון אליי כשדודה עליזה תמות.
הוא התקשר כעבור שעה.