דפנה פלדמן| קיתון ההמון ה'

ילידת 1972. מתגוררת במושב בשפלה, זוכת פרס אלמוג לסיפורים קצרים לשנת 2019. ספר הביכורים שלה, "כורמיזא", יראה אור בקרוב. ספר שירים פרי עטה – בכתובים. סיפורים ושירים שלה מפורסמים בכתבי עת שונים ובחמש אנתולוגיות מודפסות, אחת בחו"ל.

מיסופוניה- נעים להכיר

בין שלל ההפרעות שיש לבני האדם, יש אחת שמעט מאוד אנשים מכירים ועוד פחות אנשים שסובלים ממנה. חיפוש ברשת החברתית 'כמוני' מגלה שיש חמישה חברים בקהילה הזו. קהילת המיסופונים. אני השישית.

"מיסופוניה- רגישות שמיעתית. הפרעה נוירופסיכיאטרית המתבטאת ברגשות שליליים המגיעים עקב שמיעה של קול מסוים, הקול יכול להופיע בעוצמה נמוכה או גבוהה." (דר' גוגל).

לפני שנים, בעת לימודי במסגרת הנחיית קבוצות 'סוגיות חיים' מטעם מרכז בלאושטיין, ישבתי ליד בחורה והקשבתי להרצאה. היא גמעה בדממה כוס תה. הסיפור יכול היה להסתיים בכך, לולא הוציאה הבחורה עוגיית פתי בר. כיוון שטבלה אותו בתה, נחסך ממני צליל הכרסום מקפיא העצמות, אך לחרדתי הוא הוחלף בצליל מקפיא דם של צקצוק וחיכוך חך ללשון. הגוף שלי הצטמרר חידודין חידודין. זוהי רק דוגמא אחת לחווית החיים עם מיסופוניה.

צליל שאיבת מרק מהכף מוציאה אותי מדעתי. מסעדות הם מופע אימים גרוטסקי של רעשי לעיסה בקקופוניה. עשרות פיות לועסים בפה פתוח, שיניים גורסות ומדברות תוך כדי. מי, למען השם, חיבר בין אוכל למפגש חברתי?. איך אפשר לקיים ישיבת עבודה או דייט תוך כדי הזנה? פה צריך או לאכול או לדבר. החיבור בין השניים הוא פתח לרסיסי מזון ניתזים על איש השיח שמולך. יש סוגי מזון שקולות הלעיסה שהם מייצרים מעבירים בי צמרמורת של ממש. שאיבה של מרק או ספגטי הם מקור לחרדה. אינני מוצאת את הנוסחה שניתן בה לקיים הרמוניה של לעיסה , בליעה ודיבור תוך כדי. האם לא חונכנו על 'אין משיחין בשעת הסעודה"?.

נדמה שכל אירוע בחיינו חייב להיות מלווה במזון. מהות החגים היהודיים מסתכם במשפט אחד:

A Jewish holiday: They tried to kill us, we survived, Let's eat

ליל הסדר הוא דוגמה מצוינת לערב יהודי קשוח שכזה, כיוון שהוא כולל קריאה של טקסטים תוך כדי כרסום וגריסת מצות בין השיניים. עבור מיסופונים, האפקט על הגוף דומה למה שקורה לצופים בסרט 'סיוט ברחוב אלם' כשפרדי קרוגר מעביר את כפפת הסכינים על לוח. מצאתי דרכים להימנע מחדוות צריכת המזון המשותפת על ידי התנדבות קבועה להגיש, לפנות וכל מה שרק אפשר כדי לא להצטרך לשבת סביב השולחן. באופן כללי, לעתים נדירות תמצאו אותי אוכלת באירועים חברתיים.

אך מקום ראשון ברשימת הבלתי נסבלים הוא האקט המבחיל של פקיקת אצבעות. הגוף שלי מגיב באלימות ששולחת יד לסתור לידיים המתפקקות. לא משנה מי האדם שמייצר אותו. הצליל הוא בלתי אפשרי עבורי וגורם לי לצמרמורות ומצוקה של ממש. אין לי מושג איך ומאיפה הגיעה ההפרעה הזו. אני משערת שהיא עוד נתבך באישיות שלי. יש גבול עד כמה ניתן לחפור לעומק הילדות כדי לדלות עוד שריטות באישיות שמובילות להפרעות משונות שכאלה. לומדים לחיות איתה, כמו עם שאר חלקי הנפש שלנו, הטובים והטובים פחות.

בין כל השאלות שיש לי על התנהגות המין האנושי, יש אחת שמטרידה אותי במיוחד: איך ייתכן שבאולם הקולנוע הקהל יכול לצפות ולהתרכז בסרט כשברקע קולות יניקת קוקה קולה מקשית וכרסום פופקורן, אבל אם מישהו מדבר בלחש ליושב לידו, הקהל ממהר להסות אותו בשששש זועם?!?

אני רק מניחה את זה פה.

אין באמור לעיל שום ביקורת על אדם ספציפי והרגישו חופשי ללעוס מולי (עדיף טורטייה מטאקוס). רק אל תפוקקו אצבעות מולי. נא התחשבותכם במיסופונית.