דפנה פלדמן| קיתון ההמון ד'

ילידת 1972. מתגוררת במושב בשפלה, זוכת פרס אלמוג לסיפורים קצרים לשנת 2019. ספר הביכורים שלה, "כורמיזא", יראה אור בקרוב. ספר שירים פרי עטה – בכתובים. סיפורים ושירים שלה מפורסמים בכתבי עת שונים ובחמש אנתולוגיות מודפסות, אחת בחו"ל.

האחר

הבוקר חלפתי על פני בית הקפה וראיתי אותו כמו תמיד, אוסף כוסות קפה, צלחות ובדלי סיגריות. שמחתי לראות אותו, מחייך, מרים את ידו להחלקת כיף. שנינו מתעניינים בשלומו האחד של השני, ונפרדים. בזווית העין אני רואה את הסועדים מביטים בי, זו שמחייכת בשמחה ומגלה עניין בבועז (שם בדוי), בחור בעל צרכים מיוחדים, זה שאוסף את הזבל של אלה שלא מצאו לנכון לפנות את המגש שלהם לפח האיסוף שמוצב רק סנטימטרים ספורים מהם. העובד הסודני, המקביל של בועז בתפקיד, בתוספת ניקוי אסלות, מביט בי במבט חוקר, תמה על האינטראקציה שלי עם הבָּס בּוֹי. זה עם ההליכה המקרטעת, הפנים המשונות והדיבור העילג.

בפעם הראשונה שנכנסתי אל בית הקפה ראיתי אותו, חולצה ותג שם. ממלא שקיות סוכר ומלח לצלוחיות. עמדתי בתור, צפיתי בו ורצתי החוצה ממררת בבכי. האם זה העתיד של הבת שלי? זה סך השאיפות אליו תוכל להגיע? למלא שקיות סוכר? לאסוף שאריות זבל משולחנות? האפשרות הזו גרמה לי לצער וחרדה שלא חזרתי אל בית הקפה במשך חודשים. לא יכולתי לראות אותו, את השיקוף של הבת שלי בעוד כמה שנים.

מאה מטר על הרצף

"על אוטיזם לא חשבה. עד היום אפילו את המילה "אוטיזם" היא לא מצליחה לומר. היה להם נוח לקרוא לזה בשם שנתן תקווה, "עיכוב התפתחותי". כאילו זה עוד רגע יפסיק להתעכב, יפרוץ קדימה, יצמצם את הפער וייעלם, כמו מחלות ילדות שנעלמות כשגדלים. לקח לה חמש שנים ועשרה חודשים להגיע אל הקומה העשרים ושלוש במרפאה הפרטית של הכוהנת הגדולה של האבחונים בכפר סבא. היא שאלה, קראה, כתבה, חקרה ולסיום ביקשה שתצאנה אל המסדרון לכמה דקות. בסופן התבשרה כי עתליה על הספקטרום, תפקוד בינוני-גבוה. ביטוח לאומי לא התווכח עם הכוהנת וניפק כרטיס פלסטיק חדש שהצטרף לארנק שלה. כרטיס נכה מאה אחוז, פטור מהמתנה בתור ומלווה בחינם. וכל ה'טוב' הזה, לנצח. דהירה במהירות מאה קמ"ש, בלי עיכובים ובלי עצירות בתחנות. ברכבת הזו אין תחנות מהן אפשר לרדת, או להחליף לרכבת אחרת." מתוך: 'כורמיזא' שיצא לאור בקרוב בהוצאת 'אוריין'.

עם הזמן אזרתי אומץ וחזרתי אל בית הקפה. בועז היה שם, מסתובב בין הסועדים, גיגית ירוקה בזרועותיו. עובר בין השולחנות , מפנה צלחות וכוסות ומחייך אל לקוחות. הוא חלף מולי בדרכו למטבח, וחייך אלי. אני חייכתי חזרה. בועז נעצר מולי ושאל לשלומי. עניתי לו והמשכנו לשוחח, אינני זוכרת על מה כי ידיים הושטו לחבק אותו בשמחה. קליינטית, אחת הקבועות כנראה, שמחה לראותו והוא עבר לשוחח איתה. באותו רגע ראיתי את בועז, הבָּס בּוֹי בעל הצרכים המיוחדים , והוא מחייך, טוב לו. הוא קם כל בוקר למקום עבודה מסודר ומלא חיים. התפקיד שלו חשוב ומשמעותי. הוא אינו מתעניין בתפקידים 'מכובדים' או אפשרויות קידום. בועז לא מבחין באלו שלוקחים צעד הצידה כשהוא מתקרב, או משפילים מבט לצלחת. הוא מגיב בשמחה כנה לאלו שמחייכים אליו ומחליפים עמו מילה ומגע. הוא מאושר מלקוחות שפונים אליו. הבטתי על העולם דרך העיניים של בועז, והוא לא היה כל כך גרוע. הוא אפילו מוצלח מאוד ביחס למקומות העבודה האחרים שבעלי הצרכים המיוחדים משולבים בהם. בועז זוכה להיות באינטראקציה יום יומית עם כלל החברה. העובדה שהוא ממשיך להיות מועסק בבית הקפה מעידה שהוא מוערך ומקובל על ידי צוות העובדים וההנהלה. עבודתו משמעותית, לא רק עבורו. ולמען האמת, לדעתי, מהלקוחות שנרתעים, בועז מתעלם, אולי בכלל לא מבחין. הוא רואה את אלו שרואים אותו. וטוב לו. הוא שמח. בסופו של יום האם אין זה מה שכולנו מאחלים לילדים שלנו? שיהיו מאושרים?

***

הלוואי ויכולתי לסיים בנימה אופטימית מלאת הכלה לאחר בקרבנו, אבל יום למחרת עמדתי עם הבת שלי בתור בבית הקפה. היינו אחרי בדיקות דם בקופת החולים. אחרי צום מהלילה הקודם, היא התעקשה שאקנה לה שוקו וכריך מבית הקפה (אף על שהכנתי מראש כריך, נמנעת מתרחישים אפשריים ) התור היה ארוך. לרגעים כאלו, ורבים אחרים, נועד כרטיס הנכות שלה, עליו כתוב 'פטור מהמתנה בתור'. בעודי מסבירה לקופאי את משמעות הכרטיס (משום מה לא מסבירים להם) אישה בתור התערבה בזעם ודרשה להבין איזה כרטיס יש לי ביד שמקנה לי זכות ראשונים. אינני נוהגת להשתמש בכרטיס בדרך כלל, בדיוק מהסיבה הזו. כבר חוויתי משפטים ומבטים כעוסים וכל שימוש בכרטיס מלווה בחרדה של 'מאיפה זה יבוא עכשיו'. המבט הזועם מכיוון אחד והמבט המרחם מן הכיוון השני. ואני לא רוצה אף אחד מהם. בתור לשירותים במתחם ה'שרונה' הואשמתי שגנבתי כרטיס נכה כדי לעקוף בתור. האישה קיבלה 'על הראש' תוך כדי שהיא עושה צרכים. ב'רמי לוי' גבר השוויץ שהוא גם נכה ולמרות זאת הוא מתגבר ועומד בתור כמו כולם. תגובתי אליו הייתה: "סלח לי, אדוני , אך אתה גם נכה, וגם מטומטם".

אולי אני צריכה לראות את העולם דרך העיניים של בועז. דרך העיניים הללו, העולם פשוט יותר. אין ראיית הרע, יש התמסרות ושמחה בטוב. ולמקרה שאני עלולה להיחשד כרוחניקית, אל דאגה. לעולם לא אצליח.

המשך יבוא.

שלכם.

דפנה.

דפנה פלדמן| בֵּינוֹנִי גָּבוֹהַּ- בֵּינוֹנִי נָמוּךְ

הַעוֹסִית מֵהָרְוָחָה הִתְקַשְּׁרָה וְאָמְרָה

בְּקָרוֹב תִּתְקַיֵּם וַעֲדַת קַבָּלָה

אֲנִי אָז נִבְהַלְתִּי וְגַם לֹא הֵבַנְתִּי

אֵיזוֹ דְּרִישָׁה מְשֻׁנָּה

לְמָה וַעֲדָה, אֵינִי מְבִינָה

לִבְדֹּק עַד כַּמָּה הַיַּלְדָּה לְקוּיָה?

וּמָה הֵם הַקְּרִיטֶרְיוֹנִים וְאֵיךְ מִתְכּוֹנְנִים

לִזְכּוֹת לְקַבֵּל חֶדֶר בְּ'בַּיִת לְחַיִּים'?

אֵלּוּ קוֹרוֹת חַיִּים לְשַׁפֵּץ

בְּמָה לְהַשְׁוִיץ וְאֶת מָה לְכַּוֵּץ

מַהוּ הָרֶצֶף שֶׁהֵם מְחַפְּשִׂים

וְאֵיךְ אוּכַל לְוַדֵּא שֶׁתַּתְאִים?

אוּלַי אֲסַפֵּר עַד כַּמָּה הִיא נְבוֹנָה

שֶׁגַּם יוֹדַעַת לְהַבְרִישׁ שֵׂעָר לְעַצְמָהּ

אַשְׁוִיץ שֶׁנִּגְּשָׁה לַבַּגְרוּת בְּחֶשְׁבּוֹן

וְאוּלַי יוֹם אֶחָד הִיא תִּקְרָא גַּם שָׁעוֹן

אַפְלִיג תִּשְׁבָּחוֹת אֵיךְ לָמְדָה כָּךְ לִשְׂחוֹת

צָלְלָה בְּלִי חֲשָׁשׁ עִם דּוֹלְפִינִים

אֲצַיֵּן בִּרְמִיזָה שֶׁאִם הִיא רְעֵבָה

הִיא תַּחַת הֶתְקֵף אַנְדּוֹרְפִינִים

יֹאמְרוּ נָא לִי חֲבֵרַי הַמְּכֻבָּדִים

מָה צָרִיךְ בִּשְׁבִיל לְקַבֵּל פִּנָּה בַּחַיִּים?

מֵהֶם הַדְּרִישׁוֹת? בַּמֶּה זֶה כָּרוּךְ?

בֵּינוֹנִי גָּבוֹהַּ?- בֵּינוֹנִי נָמוּךְ?

וַעֲדַת קַבָּלַת מְשֻׁנֶּה שֶׁכָּזֹאת