דפנה פלדמן| קיתון ההמון ג'

ילידת 1972. מתגוררת במושב בשפלה, זוכת פרס אלמוג לסיפורים קצרים לשנת 2019. ספר הביכורים שלה, "כורמיזא", יראה אור בקרוב. ספר שירים פרי עטה – בכתובים. סיפורים ושירים שלה מפורסמים בכתבי עת שונים ובחמש אנתולוגיות מודפסות, אחת בחו"ל.

חזרה לשגרה שלי

בכל פעם שאני מתכננת לכתוב על נושאים חברתיים או אישיים קורה אירוע בסדר גודל ענק ששולח את הטקסטים למדור ה'לא רלוונטיים' AKA 'לשמור לאחרי המבול'. ונדמה לי כי אנחנו דור המבול. או אולי אנחנו לפני המבול, אני מתקשה להחליט. רק התחלתי להחזיר את חיי לשגרה, לאסוף את השברים של שנה מוטרפת, להתחיל לחלום, לתכנן תכניות לטווח קצר, ולהעז גם לטווח בינוני. אפילו חזרתי לשחות...לשלושה שבועות. ואז פרצה המלחמה, סליחה, 'מבצע שומר החומות'. ביניהם ל"ג בעומר והאסון במירון, וכעת האסון בגבעת זאב. בכל זאת החלטתי להתנגד למציאות הפסיכית שמתהפכת לי כמו נעל בודדת במייבש ולכתוב על משהו קבוע יותר שקורה החודש הזה. הוא נדחק לשוליים כי גם בימים רגילים יש בו מעט עניין לציבור הרחב. חודש המודעות לטרשת נפוצה. מין נושא שולי כזה, אבל רלוונטי מאוד, עבורי ועבור כמה אלפי חולים בדרגות שונות של מחלה. אז הנה, גילוי נאות, לפני שש שנים הצטרפתי למשפחת החולים בטרשת נפוצה. נכון, לא רואים עלי. לא רואים גם על מאות חולים שטרם 'יצאו מהארון'. גם הגלויים וגם הסמויים חולקים חיים על זמן שאול ואי ודאות בלתי נסבלת. מסמנים וי על כל יום שבו הצליחו לתפקד וחרדים מפני ההתקף שאולי יגיע, ואולי לא. וכשיגיע, איזה חלק מהמוח יידלק, וכשיידלק, כמה נזק יותיר אחריו? גם לרפואה אין כוחות חיזוי או פרוטוקול קבוע. מחלה לוטה בערפל.

הסיפור שלפניכם מופיע בספר 'כורמיזא' שיראה אור בקרוב והוא אחד מתוך שלושה סיפורים שבהם אני פותחת חלון הצצה לחיים בצל המחלה, וכמו שאומרים : Welcome to my world

יום טרשת

את קמה לפני הזריחה, שותה קפה חם ונהנית מאוויר הבוקר הקריר. מכינה כריכים, ממלאת בקבוקי מים ואישורי בריאות ומוודאת שיש בכל תיק מגבוני חיטוי ואלכוג'ל. כשהם עוזבים את הבית את פונה לכל העניינים שתכננת לטפל בהם היום. את מתקשרת, מתאמת, מתכננת ואז זה מגיע בהפתעה או שבכלל לא, כי בינינו, כבר לקחת כדור חצי שעה קודם. בלעת אותו כמעט בלי לשים לב, על הדרך, כמו שהתרגלת. פיהוק אחד ואת רצה לכדור שיעורר אותך, אבל לא היום, היום העולם נע באיטיות, והצלילים והצבעים נמרחים וזולגים מחוץ לקווי המתאר שלהם. היום הוא יום טרשת.

את מתחילה לנוע לכיוון המטבח להוציא מהמקרר, להכניס למדיח ולהמשיך את הסידורים שתכננת להיום. אבל התנועה שלך עוברת מעשרים וחמש, לשישים וארבע פריימים לשנייה. בראש שלך מתרוצצת רשימת ה"צריכה לעשות" שמגובה על ידי הרשימות, "לביצוע" ו"יש להספיק". הבשר הטחון, שהוצאת הרגע מהמקרר, מביט בך מהשיש. "אתה מסובך לי מדי", את אומרת ומחזירה אותו למקרר. מוציאה שניצל תירס, "לך יש ערכים תזונתיים", את מאשרת, ודוחפת אותו לטוסטר. המרחק אל הספה קצר ואת מדדה אליה באיטיות, הראש שלך כבד ובגוף שלך זורם חשמל כואב ומעקצץ. את כל כך רוצה לישון, לעצום עיניים ולקבל בחמלה את המחלה הזו שכרגע מנהלת אותך, וזה כל כך קשה, כי לימדו אותך כשרק התקבלת אליה, שאת צריכה לנהל אותה, ולא היא אותך. ובאמת, את מצליחה לא רע בכלל לתפקד כרגיל, וכשהעייפות מתחילה לחלחל את מבטלת אותה בכדור קטן לבן שאת מחזיקה בתיק, כי את חייבת להמשיך בשגרה, במחויבויות, להיענות לכל אלו שתלויים בך ואת בהם. אפילו הכביסה, שמביטה בך דרך עין הזכוכית הגדולה של המכונה, מייסרת אותך בשלל צבעים: "אני אסריח אם תשאירי אותי כאן". "מצטערת", את עונה לה ופותחת את העין. "הנה, תנשמי קצת עד שאחזור". את יודעת שאם רק תבקשי עזרה את תמיד תיעני בחיוב, ואף אחד לא יתלונן על ארוחת צהריים מחוממת במיקרו, אבל את שומרת את הבקשות האלה לרגע שבאמת תצטרכי אותם, כי את אכולת אשמה, ובעיקר פחד מהרגע שבו כבר לא תוכלי ותהפכי לנטל, ולכן את חייבת, פשוט חייבת לדחות את הרגע הזה שאולי יגיע, ואולי לא.

היום כוח הכבידה מפוזר לך בכל הגוף כמו מטילי עופרת, ואת יודעת שזו מלחמה שבה אין לך סיכוי לנצח. אולי בכלל לא כדאי שתנסי. כי מחר תקומי לפני הזריחה, ותיהני מכוס קפה חם באוויר הבוקר הצונן. ואולי יהיה לך יום טרשת. ואולי לא.

מוקדש לכל מי שיודע על מה אני מדברת