דפנה פלדמן| קיתון ההמון ב'

נולדה וגדלה בבית ציוני דתי בירושלים. שירתה בצבא כחברת גרעין נח"ל של נוער רץ. בעברה, מורה לקולנוע, מנהלת קהילה רפורמית, ופעילה בתחום הבין דתי. מנחת סדנאות ביבליותרפיה לחולי טרשת נפוצה, עורכת ספרותית.

'שוקלת עצמי לדעת' -אנתולוגיה בנושא הפרעות אכילה

בעריכת ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך ובהוצאת הורטיוס.

בסוף השבוע שעבר התקיים בתל אביב ערב השקה לספר בעל חשיבות יוצאת דופן בשיח החברתי בישראל. אל הערב הוזמנו אנשי מקצוע, אנשי אקדמיה ומשוררים וסופרים שכתבו על הפרעות אכילה. חלק מתוך חוויה אישית וחלק מהיכרות וטיפול בתופעה הנפוצה, אך המושתקת למדי, שזה כשלעצמו משונה בעיני עקב העובדה שהפרעות אכילה מתחברות לדימוי גוף וחלקו באופן ישיר לפגיעה מינית. אפילו עם תנועת ה-me too , הגוף המושלם שיש לשאוף אליו הוא של ג'סיקה ראביט, ונדמה שאנחנו מוקפים בגילוי עריות, בפדופילים ובחצאי בני אנוש שפועלים במלוניות ובאיים בסביבה. דומה אפוא כי לא נצליח לטפל בהפרעה אחת, בלי לטפל בגורמים האחראים עליה.

לפני מעל שנה BC (before corona) , יצא קול קורא לשליחת יצירות בנושא הפרעות אכילה. שלחתי. היה לי סיפור מוכן במגירה. זה היה הסיפור הראשון ששלחתי לניקולא ולכתב העת 'קול ההמון'. לשמחתי, זכיתי להיכלל בספר הייחודי והראשון מסוגו בישראל.

מתוך הספר: הסיפור 'את כזו חתיכה' (עמ' 142)

"את כזו חתיכה, רק אל תשמיני".

זה כל מה שהיה צריך לומר לה כדי לצנוח ממידה שלושים ושמונה למידה שלושים וארבע. משפט אחד אגבי, מגבר זמני בחייה, הספיק כדי להכניס את תאי גזע המוח האחוריים שלה למצב הישרדות ולהשתתף ב"משחקי הרעב".

היא הביטה על עצמה במראה, עירומה כביום היוולדה.

"מוזלמאנית!"

הירכיים נפרדו זו מזו, עצמות הברכיים בלטו, סימני העור המיותר שנותר סביב צלקת של שלושה ניתוחים קיסריים ועצמות הכתפיים שבלטו. צערה היחיד היה על שדיה, שבהתרוקנותם, כאילו מתוך נקמה על תיעובה אותם, על אף שהזינו את שלושת בניה, נבלו כמו שקיות ניילון מקומטות.

זהו חלק קטן מסיפור אחד מתוך שלושים וחמש יצירות של גברים ונשים שנענו ובחרו לחשוף את החיים מבעד לעיניה של ההפרעה\ סטייה\ מחלה\ תופעה או איך שלא תקראו לה. לכל אחד מקרה שונה לכן לא אתיימר להעיד אודות אף אדם זולתי. אספר רק על החיים שלי בצילה של ה...תופעה.

כדי להבין את נסיבות כניסתה לחיי צריך לקרוא את הסיפור (רוצו אל חנויות הספרים הקרובות) ולמען האמת אין לי כוח להתחיל לכתוב את הסיפור מחדש. אי לכך, בחרתי לכתוב 'קווים לדמותה'.

לדוגמה: טקס העלייה לרגל ל'מכה' -הריבוע השטוח על הרצפה, זה שבחדר השינה. מתקיים כמה פעמים ביום. כמו בינגו, המספרים שיופיעו יכולים לשפר או להרוס את מצב הרוח בין רגע. התוצאה תקבע אם תתקיים הכאה על חטא, מה יאכל ובעיקר כמה יאכל. אם יתגלה שהיעד הושג, התופעה תחליף את היעד, כי למעשה, היעד אינו מספר ידוע, הוא בחזקת כמה שפחות. תפיסת התודעה של התופעה היא הגיונית לחלוטין. מזון נועד לאנרגיה, לשמר את הגוף. תוכניות בישול וההתענגות על מזון הן תופעה מגוחכת שמובילה לסיאוב ולהשמנה. מול המראה, בכל הזדמנות שנקרית בדרך, נבדקים הקימורים והבליטות המגעילות. מחשבות על הכנסה של מזון לגוף מלוות בחרדה. התופעה לא סופרת קלוריות, את זה היא כבר ניסתה. זו לא דיאטה נצחית, להפך. התופעה לא סובלת דיאטות. היא לא אוהבת שאומרים לה מה מותר או אסור לאכול ועוד להוסיף חטא על פשע ולהסביר בצורה לוגית על תזונה בריאה. רק ל'תופעה' יש מילה בעניין והיא כפי שצוין, נמצאת כל הזמן. היא מחכה לביס הנוסף - זה שהיא מחליטה שהוא מיותר. ופתאום הלעיסה נהיית קשה בפה. השיניים מסרבות ללעוס, בית הבליעה נאטם. הגוף חייב להיפטר מהמזון. התופעה החליטה שזהו. מסעדות ואכילה משותפת זו חוויה גרוטסקית. יש להימנע ממאכלים שממלאים את הבטן ומעוררים את המפלצת. כמו: מרק, תבשיל, פסטה וכדומה.

זהו תיאור חלקי של 'תקופה בריאה'. הבנתי מזמן שאי אפשר להירפא מהתופעה. צריך להכיר בה, לזהות אותה ולא להילחם בה. במלחמות אין מנצחים. היא מרימה את ראשה בתקופות מסוימות, תופסת נפח ונוכחות ומענה את הגוף ואת הנפש. אצל כל אחד ואחת היא נדלקת בזמנים אחרים. המטרה היא להיות בהחלמה ולא במלחמה. לבקש עזרה ולקבל סיוע בלי להתבייש.

כמה רכות ותעוזה נדרשים כדי להציף את הנושא ולהביאו לדפוס. כמה אומץ נדרש כדי למלא את דפי הספר במילים. לשמוע את היוצרים קוראים את חיי ריגש אותי. היכולת לשבת שם ובפה מלא להודות ש: כן. גם אני חלק מכם, ואתם חלק ממני. תודה מיוחדת לד"ר יוזגוף אורבך על הרגישות והאומץ לגעת ולטפל בנושא מושתק וחשוב כל כך. כולי תקווה שפרסומו של הספר יסייע לציבור להבין ולקבל בחמלה והחלמה.

שלכם,

דפנה.