דפנה פלדמן| קיתון ההמון

עודכן ב: אפר 22

נולדה וגדלה בבית ציוני דתי בירושלים. שירתה בצבא כחברת גרעין נח"ל של נוער רץ. בעברה, מורה לקולנוע, מנהלת קהילה רפורמית, ופעילה בתחום הבין דתי. מנחת סדנאות ביבליותרפיה לחולי טרשת נפוצה, עורכת ספרותית.




כאשר ניקולא הזמין אותי להצטרף כחברת מערכת לכתב העת 'קול ההמון' הסכמתי מיד. כתב העת 'קול ההמון' הפך בשנה האחרונה לבית חם ומחבק ליצירות שלי. ההצעה לכתוב טור אישי בקול ההמון הייתה לא פחות מקוסמת, מפרגנת ונפלאה. אז הסכמתי, וקיבלתי התקף פאניקה. זה דבר אחד לכתוב סיפור או שיר ולשחרר אותו לעולם, את זה אני יודעת. הסיפורים מטיילים בראשי, כותבים את עצמם. הגיבורים שלי, גם כשהם אני, מספרים לי איך ומה עומד להתרחש. אני 'גונבת' סיפורים של אחרים, מצוטטת לאנשים ברחוב, מאמצת משפטים שנאמרו בסביבתי ובונה לגיבורים שלי אישיות שליקטתי בפינצטה משלל אנשים עמם באתי במגע. השירים שלי הם סיפורים שהותכו לתבנית מדויקת של מצלול ומקצב.

אבל טור אישי? הבעת דעה? אני?

סך הידיעה שלי מסתכם בשתי ידיעות ברורות:

1. אני אמות.

2. אינני יודעת כלום.


כל השאר זה בונוס.


שתי הידיעות הללו, מדכאות ככל שיהיו, משרתות את היוצרת והאדם שבי. ראשית: ידיעת המוות הקרב, הרי שהיא מקפצה לעשייה ויצירה. היא תמהיל של אגו וחרדת כיליון יחד עם יכולת הבעה שניתנה לי במתנה על ידי כל אלו שיש להם יד ודבר בקיומי. שנית: ידיעת אי הידיעה היא מנוף ללמידה אינסופית, סקרנות בלתי פוסקת ומבט חסר שיפוטיות ותבנית ברורה. אך יותר מכל, הידיעות הללו משרתת שתי תכונות שלעולם לא ארצה לאבד, צניעות וענווה.


זו הסיבה שבחרתי להתחיל את הטור דווקא עם שיר של משוררת ששמה אותי בכיס הקטן. המילים שלה מבטאות את האופן בו אני ניגשת להביע את משנתי הלא סדורה. וכן בקשה מכם, קוראים יקרים. אתם מוזמנים בחפץ לב להגיב, להביע דעה, לומר את אשר על ליבכם. ומראש להסכים שלא להסכים.


ברוכים הבאים לקיתון ההמון

ורמאדן כארים לכל הצמים




120 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול