דפנה פלדמן | סיפור מתוק

נולדה וגדלה בבית ציוני דתי בירושלים. שירתה בצבא כחברת גרעין נח"ל של נוער רץ. גרה במושב כפר שמואל. בעברה, מורה לקולנוע, מנהלת קהילה רפורמית, ופעילה בתחום הבין דתי. מנחת סדנאות ביבליותרפיה לחולי טרשת נפוצה, עורכת ספרותית. אימא לארבעה ילדים, אחת על הרצף האוטיסטי. זוכת פרס ראשון בתחרות 'פרס אלמוג 2019'. סיפוריה זכו לפרסום בכתבי העת 'קול ההמון' , 'ליריקה', 'מועדון משחקי העט', 'שורטס' ועוד. 

סיפור מתוק

"הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל"

עמדתי מתחת לחופה, חנוטה בשמלת סנפירים וקצפת, נאחזת באחד המוטות כדי לא לקרוס תחתי. חייכתי עד שכאבו לי שרירי הפנים והבטן התהפכה. צליל ריסוק של זכוכית והקהל שאג מזל טוב. ברקע התנגן "עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים..." . ההמולה שמתחת לחופה הלחיצה אותי. אך כשהתחלתי להתחמק, בועז הקיף אותי בחיבוק הדוב שלו.

"זה היום הכי נפלא בחיים שלי, ואיזה כיף שהסכמת להיות שושבינה שלנו. אני ממש..."

יד משכה אותו ממני ורגע לפני שהסתובב הוסיף:

"זה הכול בזכותך, תודה" ונעלם לתוך המון האורחים שבאו לשמח חתן וכלה. את רננה לבית מאירי ואת בועז לבית כהן.

"אין לך מושג עד כמה" חייכתי.

***

בסוף גם אני נואשתי מג'יי דייט, טינדר וקופידון. מאסתי בדייטים עם אלו שסימנו 'למטרות רציניות' והפכו לזיונים חודרי מטרה רצינית עד הבוקר. עשיתי את מה שלא האמנתי שאעשה ועליתי על מיניבוס 'מטיילי זיתוני' לעמוקה. שלושים ושתיים בנות שלושים פלוס בדרכן להשתטח על קברו של יהונתן בן עוזיאל, הצדיק הנחשב ביותר בתחום הזיווגים. ולא שלא היו לי זיווגים. למעשה, הזדווגתי הרבה, רק עם הגברים הלא נכונים.

התיישבתי ליד האישה שלמרות שמלת 'העין השלישית' וסנדלי השורש, נראתה לי הכי פחות רוחנית (רק מפני שלא הצטרפה לשירה המקודשת באוטובוס). קראו לה רננה. בעלה נפטר מהמחלה (סרטן, קוראים לזה סרטן) שנה אחרי החופה. שוחחנו על הגבר שהיה שלה והסכמנו שנתקענו יותר מידי בתקופת 'בין הגברים'. בערב, בנסיעה חזרה למרכז, סיכמה רננה את החוויה במשפט אחד:

"בסופו של יום, מה אני רוצה? מישהו לשבת איתו במטבח על כוס תה עם פתי בר ולשתוק."

אחרי הזמן שבילינו יחד, החלטתי לצרף אותה לחבורה שלי. בגילי, החברות שאת בוחרת להכניס לחייך חייבות להיות ראויות לזה. אבל גם חייבות להיות פחות אטרקטיביות ממך. רננה ענתה לתיאור של 'מלאה במקומות הנכונים'. זה הספיק לי.

***

"אתה שומע? החלטתי לתת הזדמנות גם למי שאין לו תואר שני ומעלה גובה 1.85 והכנסה מעל הממוצע" קראתי בקול מהשירותים.

"הייתה לך התגלות בקבר הצדיק?" הוא צחק מהספה בסלון.

"בינינו, בסופו של יום, מה אתה רוצה מזוגיות? מישהו לשבת איתו בערב לשתות תה ולשתוק".

"אהבתי" ענה בועז

"נגמר לך הנייר" עניתי חזרה.

בועז היה השכן ממול והחברה הטובה שלי. הפכתי אותו לחברה טובה מאחר ולא היה זוכה אפילו לעשרים אחוזי התאמה מאף אפליקציה או אתר. ולמרות שהייתה לו רעמה שופעת של תלתלים (תופעה נדירה בפני עצמה לגבר בן 40) ופנים נאות, הוא היה חסר כמה סנטימטרים, רזה מידי ובקושי סיים תואר הנדסאי בולשיט מאיזו מכללה בירושלים. הוא קוטלג אצלי תחת 'מסורב חיתון' ונשאר חבר טוב בגלל חוש ההומור המצולק שלו והמתיקות שפרצה ממנו.

"יש לי גרסה אחרת בשבילך", אמר כשנעמד בכניסה לחדר השירותים, "את מחפשת מישהו שתקיאי ותחרבני מולו והוא עדיין יחשוב שאת האישה הכי נחשקת בעולם", והושיט לי גליל נייר טואלט.

צחקתי בציניות. לחלקיק רגע בלתי נראה, הפסקתי לנשום.

***

חיי החברה שלי ושל בועז היו יציאות בילוי בחבורה מעורבת של אלפים (האלמנים), גימלים (הגרושים) ור' אחד. בועז היה נציג הרווקים הבלעדי (הוא קיבל אישור מיוחד בזכות מבט הכלבלב הנטוש שהיה לו) ואחרי כמה פעמים שבהם צרפתי את רננה ליציאות משותפות, היא שאלה אם זה בסדר שתפנה לבועז. היא הוסיפה שלא תעשה שום דבר בניגוד לרצוני, ושבכלל לא בטוח שירצה ושבכל מקרה זה רק גישוש, לא יותר.

"רק תדעי שהוא מהסוג שלא נשאר הרבה זמן, מזיין וזורק!" עניתי, מדגישה את שתי המילים האחרונות.

זה היה שקר. בועז היה אחרון הטובים. התמימות שלו הייתה זו שכבשה אותי מלכתחילה. כשהכרתי אותו לא היה לו מחשב והבית שלו היה נראה כאילו הנקבה היחידה ששורצת שם היא קרדית האבק. הוא היה מהסוג שצועדים את שביל ישראל מקצה לקצה ויורדים לסיני אפילו שמסוכן. אז למה שיקרתי?!

***

במפגשים המשותפים הבאים שמתי לב שרננה צמודה לבועז. מצחקקת יותר ומסיטה את השער בתנועה אגבית כזו. משהו בפנים של בועז השתנה והתרכך, הוא קרן! זה לא היה הבועז שהכרתי. הוא שיתף פעולה עם רננה ואני ישבתי בצד וצפיתי במה שאני ובועז היינו קוראים לו 'תסמונת הנקבה הנואשת'. בתוך תוכי הודיתי שאני רוצה להיות זו שעושה אותו מואר ויפה כל כך.

כשהציע ללוות אותה הביתה לא יכולתי שלא לזרוק לעברו: "אז אתה נשאר אצלה לשתות קפה ולשמוע תקליטים, או שאתה חוזר ללוות אותי אחר כך?"

רננה קמה לשירותים, מסמנת לי לבוא אחריה.

התיישבתי על שורת הכיורים בשירותי הנשים. הדלקתי וכיביתי את הברזים לידי.

"מה העניין?" רננה שאלה בשקט.

"זה נקרא גישוש? נראה יותר כמו כיבוש" עניתי בלעג.

"את רוצה אותו?" הישירות שלה נחתה עלי כמו מהלומה שנשארתי ללא מילים.

"נראה לי, שהיחידה שרוצה לכבוש פה, זו את" ויצאה מהשירותים.

הדלקתי את כל הברזים בשירותים ויצאתי חזרה.

***

"אמרו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף" (מסכת סוכה)

באמצע הלילה הופיעו שלושה עורבים על אדן חלון חדר השינה שלי. הם עמדו זה לצד זה והביטו בי בעיניהם החרוזיות. לפתע עלתה מתוך אחד מהם אש שכילתה אותו במכה אחת, מותירה רק אבקה מפוחמת על אדן החלון וריח חזק של עשן. התעוררתי בבהלה. עשן חדר לתוך הדירה. רצתי למטה והצטרפתי אל השכנים שעמדו בחוץ ליד הכבאית והסתכלו בדאגה על הבניין הסמוך. השריפה פרצה מהדירה של בועז. זו הייתה האש של הצדיק יהונתן בן עוזיאל, הוא שלח לי מסר.

 "מזל שכבאי האש הצליחו להשתלט עליה בזמן, אחרת הייתה פה קטסטרופיה" צקצקה השכנה הרומנייה מלמעלה.

והוסיפה "בשעה כזאת? מה, הוא לא בבית?"

האש שפרצה מתוך המקרר שרפה את כולו והשאירה נזק עצום במטבח. העשן כיסה את קירות הבית והתקרה בפיח שחור. אחרי שקבלן השיפוצים נתן הערכה של חודש-חודשיים לסיום השיפוצים (כלומר, שלושה חודשים) בועז עבר לגור ביחידת דיור אצל אחותו בקיבוץ גזר.

***

פענחתי את החלום ששלח אלי הצדיק. הגיע העת לסלק עורב אחת, והאש הייתה ההזדמנות שלי. החלטתי להפתיע את בועז עם הדבר שידעתי שהוא הכי אוהב בעולם ויגרום לו להבין שהוא ואני זו זוגיות. קניתי עשרות שוקולדים עם לבבות בעטיפה אדומה, והחבאתי אותם בתיק.

על הדשא בקיבוץ ניסינו במשך שעה לנהל שיחה שקטה כשברקע האחיין שלו, בן החמש, לא מפסיק לנסות לחטט לי בתיק ולהתחנן שדוד בוזי ירים אותו. בסוף הוא נשבר, הרים אותו שק קמח ולקח אותו פנימה. ניצלתי את הרגע ורצתי אל יחידת הדיור שהייתה מורכבת מחדר שינה, מטבחון ושירותים. הרמתי את השמיכה ופיזרתי את השוקולדים. הבטתי בסיפוק על המיטה, כיסיתי בשמיכה ורצתי חזרה אל הגינה.

***

גם אחרי חצות לא הגיעה שום תגובה ממנו. הייתי מאוכזבת אך לא רציתי להתקשר ולהשמע נואשת. הרצתי בראש סיבות אפשריות להתעלמות שלו מההפתעה שלי. לפנות בוקר כבר הייתי גמורה והחלטתי לשים את הטלפון על מצב 'שקט' וללכת לישון. קמתי לקראת הצהריים ובדקתי הודעות. שום כלום. לא הודעה ולא שיחה שלא נענתה. החלטתי להתקשר לוודא שלא נחטף כשהטלפון צלצל. זו הייתה רננה מהעבר השני.

"תגידי, ביקרת אתמול אצל בועז?"

"כן. למה?"

"הוא התקשר אלי אתמול בלילה ואמר לי שהוא כל כך התלהב מהשוקולדים ושזאת ההפתעה הכי יפה שמישהי אי פעם עשתה בשבילו. שהוא נדהם כמה אני מכירה אותו וטובה אליו. והכי חשוב, שהוא מרגיש שהוא מאוהב בי ורוצה אותי ברצינות. לא ידעתי על מה הוא מדבר אבל הוא דיבר כל כך מקסים ששיתפתי פעולה. הוא מהבוקר שולח לי לבבות אדומים" והשתתקה.

גם אני שתקתי בעוד המחשבות שלי רצות לכל כך הרבה כיוונים שלא הצלחתי לסנכרן אותן עם קריאות הקרע קרע שנשמעו בראשי.

"את עשית את זה?"

"כן", עניתי בקול צרוד.

"כדאי לספר לו את האמת" רננה אמרה בקול רפה.

"מה!!!" הזדעקתי.

"לספר לו שזו לא אני" היה צליל של בכי בקולה.

מבטי נמשך אל אדן החלון עליו ישבו העורבים מחלומי. שני דרורים ישבו שם צמודים אחד לשני. דרורים הם עוף פשוט, נאמן לחופש ולבת זוג אחת לנצח.כעת הבנתי את המסר של הצדיק יהונתן בן עוזיאל:לאמת אין חשיבות או משמעות כשמדובר באהבה. גם כשהיא לא אהבה אלי.

"נשאיר את זה ככה. הוא לעולם לא צריך לדעת".

שתיקה מהעבר השני.

"את בטוחה?" היא נשמעה מהססת.

"לגמרי" עניתי בביטחון. "בטוחה לגמרי".

***

עמדתי מתחת לחופה, חנוטה בשמלת סנפירים וקצפת, נאחזת באחד המוטות כדי לא לקרוס תחתי. חייכתי עד שכאבו לי שרירי הפנים והבטן התהפכה. צליל ריסוק של זכוכית והקהל שאג מזל טוב. ברקע התנגן "עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים...". ההמולה שמתחת לחופה הלחיצה אותי. אך כשהתחלתי להתחמק, בועז תפס אותי ונתן לי חיבוק גדול.

"זה היום הכי חשוב בחיים שלי, ואיזה כיף שהסכמת להיות שושבינה שלנו. אני ממש..."

יד משכה אותו ממני ורגע לפני שהסתובב הוסיף:

"זה הכול בזכותך, תודה" ונעלם לתוך המון האורחים שבאו לשמח חתן וכלה. את רננה לבית מאירי ואת בועז לבית כהן.

"אין לך מושג עד כמה" חייכתי, והבטתי בשמיים.