דפנה פלדמן | ידיים


בת 47, נשואה ואם לארבעה. נולדה וגדלה בבית ציוני דתי בירושלים. שירתה בצבא כחברת גרעין נח"ל של נוער רץ. גרה כיום במושב כפר שמואל. בעברה, מורה לקולנוע, מנחת קבוצות לטיפול בטראומה של הסכסוך הישראלי פלסטיני. מנחת קבוצות טיפוליות בביבליותראפיה תלמודית. מנכ"לית קהילה רפורמית, ומאמנת אישית ועסקית.




ידיים


בחדר העבודה של אבא, ספה בצבע חרדל, שעליה מונחות שלוש ידיים שמאליות בשורה. אחת מהן מחוברת לחשמל כי היא יד מיוחדת שניתן לפתוח ולסגור, ותמיד הייתי משוויצה בה כשהייתה מגיעה התורנות של אבא להיות שומר תורן בבית הספר. אז, התלמידות של בית הספר הממלכתי-דתי "נווה עציון" היו מתקבצות סביבו, כדי שיראה להם את הפלא, היד מאיטליה שנפתחת ונסגרת. נהניתי מתשומת הלב סביבו וסביבי. הוא היה פותח וסוגר את היד בחיוך מבויש.


אני בכלל לא זכרתי מתי היה באיטליה, וכמה זמן לא היה בבית. רק שיום אחד נכנס הביתה עם מזוודה שבתוכה שתי בובות גדולות, אחת יפהפייה בבגדי סאטן ותחרה כחולים, לאחותי, כי לה יש עיניים כחולות; וזו שלי בבגדים חומים, כי לי עיניים בצבע חום. ואבא סיפר שהיה בבית חולים באיטליה, ושם הרכיבו לו פרוטזה מיוחדת שאם לוחצים עליה היא פותחת וסוגרת את היד. בחשאי, הייתי ממששת את היד, מנסה שוב ושוב למצוא את הכפתור, ללא הצלחה.


אבא היה פצוע קשה מהמלחמה, שלא זכרתי ממנה דבר ושהשאירה אותו ללא שרוכים או חגורות, ועם שלוש ידיים שמאליות מונחות על הספה. ובלילות שבהם אימא ישבה לבד בסלון על כורסת העור העתיקה והקדושה, שההורים קנו אחרי שנפטר השכן, שהיה רב גדול בתורה. ליד הכורסה הייתה עגלת משקאות חריפים. אהבתי לפתוח ולהריח את הבקבוקים השונים שבהם נחו נוזלים עם ריח חריף שמפלס הנוזל בהם היה קטן בכל פעם שאבא ישן מחוץ לבית. במיוחד אהבתי את הבקבוק היפהפה שעליו כתוב "סברה", ואת הבקבוק הפחות-יפה, שעליו כיתוב באנגלית שלא ידעתי לקרוא אז, עם הספרות 777.


***

הפעם הראשונה שגיליתי שיש עוד כמו אבא, בלי ידיים או רגליים, הייתה באולם החתונות ב'בית אלישבע' בירושלים. זאת הייתה החתונה של הבן של משפחת קלמנוביץ', שהיה פצוע ממלחמת שלום-הגליל. הייתי בת תשע, ובאותה תקופה סבלתי מכאבי בטן מסתוריים שמנעו ממני ללכת לבית הספר. גם כשאימא איימה ש"בסוף יצטרכו לפתוח לך את הבטן", המשכתי להתפתל באדיקות, ובעיקר בימי ראשון ושלישי, שבהם התקיימו שעורי חשבון. כך יצא שביליתי ימים רבים עם אבא בבית. באותו בוקר הצטרפתי אליו לחתונה. על הקיר, לאורך השביל שהוביל לאולם השמחה, ספק-עמדו-ספק-נשענו חבורה של בחורים צעירים, יפים, חסונים וקטועים. חבריו של החתן באו היישר ממחלקה ב' בתל השומר, לשמח חתן וכלה. הם נראו כמו דמויות רפאים חסרות איברים. תחבושות לבנות, כמו מומיות, כרוכות סביב הגדמים ועשרות קביים. כמו כל מי שחלף על פניהם, השפלתי מבט ומיהרתי להיכנס פנימה. קשה לראות דברים כאלה, בעיקר ביום של שמחה. אך אבא תפס אותי בחוזקה בכתף ואמר: "הוציאי כיסאות מהאולם, כמה שיותר. מהרי."


רצתי פנימה, הוצאתי כיסאות, ואבא חילק אותם בין החיילים שהיו אסירי תודה. המשכתי לרוץ פנימה והחוצה, מחוסרת נשימה, מוציאה עוד ועוד כיסאות בלי להפסיק עד שכולם היו ישובים. אבא התיישב גם והחל לשוחח עמם בהומור שהיה שמור רק למביני עניין, ואני נעלמתי מאחורי האולם, שם פרצתי בבכי על החיילים, על אבא, ועליי.


האם זה מה שאנשים מרגישים כשהם פוגשים את אבא שלי? האם הם נגעלים ממנו? האם הם מרחמים עליי? ולאן נעלמו כל הנכים הישנים, אלו מהמלחמה של אבא?


מאותו יום ראיתי אותם בכל מקום, את כל אלו שהמלחמה הותירה אותם חסרים לעד, כמו אבא שלי. הייתי גאה בו, אך בפרוטזה לא נגעתי יותר.

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

שושנה ויג

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים