דפנה פלדמן| דברים שהשתיקה יפה להם

נולדה וגדלה בבית ציוני דתי בירושלים. שירתה בצבא כחברת גרעין נח"ל של נוער רץ. בעברה, מורה לקולנוע, מנהלת קהילה רפורמית, ופעילה בתחום הבין דתי. מנחת סדנאות ביבליותרפיה לחולי טרשת נפוצה, עורכת ספרותית.

דברים שהשתיקה יפה להם

"ילללדים, בין שתוים לאווררבע לאו משחקים!" קולה הרם של גלוריה נישא בחלל.

אביגיל מתכופפת מיד בין השיחים,פניה מאדימות מבושה ומחשש, רק שאימהּ לא תגלה שהיא בין הילדים המשחקים. היא מצטנפת בין שיחי פטל דוקרניים ומרגישה את רגליה נשרטות מהקוצים, משתדלת להיעלם במבוכה גם מעיני הילדים. את המבטא הניו-יורקי של אימא אי אפשר לפספס, ועדיף הכאב ששורף בחתכים שברגליים מאשר להיתפס. אביגיל נשארת בין השיחים עד שכבר אינה יכולה להרגיש דבר מלבד כאב ונימלול שזורם מהירכיים ועד לכפות הרגליים. אז היא מתרוממת באיטיות, נאחזת בקיר הבניין, מפלסת בזהירות שביל בין שיחי הפטל ומדדה לכיוון מגרש החנייה, ליד הבניין הלא גמור בקצה הרחוב.

*

ערב קריר של אמצע חודש ניסן בשכונת קריית היובל, ברחוב שחציו פונה ליער ירושלים ותמיד שומעים בו את הצפירה הכי חזקה בימי הזיכרון, ואורות של זרקורים שמתאמנים ומכוונים במשך שבועות לפני יום העצמאות. האורות נעים בשמיים ונראה כאילו אין להם סוף. מזיזים אותם בכל מיני כיוונים, רק כדי להצליח בליל החג ליצור מגן דוד, רגע לפני שהשמיים נצבעים בזיקוקים.

לבית של אביגיל מרפסת ענקית שמשקיפה אל היער ואל הר הרצל ו'יד ושם' וכל השכנים תמיד באים בערב החג לצפות במופע האורות בשמיים ולחגוג יחד. אבל כרגע, אביגיל מטפסת על הר החול והחצץ ליד הבניין הלא גמור והיא מחכה ליעל, למרב ולשרה שאמורות להגיע מפינות השכונה המדורגת והמסועפת, שיש בה המון מקומות להתחבא בהם.

האמיצים יורדים אל היער, אבל אביגיל פוחדת מדי. צריך לחצות את הכביש היורד לעין כרם כדי להגיע אליו ויש חוטף ילדים ביער, אז עדיף לא להסתכן. כולם גם יודעים שגרה שם מכשפה, למרות שאף אחד לא פגש אותה. החברות מגיעות בריצה וכולן מטפסות, מתנשמות, לקצה הר החצץ. אף אחת לא מזכירה את הצעקות של גלוריה. עבר מספיק זמן וזה לא באמת היה כזה חשוב כדי שיזכרו, אבל אביגיל לא מעזה להישיר מבט אליהן.

פנסי הרחוב נדלקים ומיד אחריהם קריאת: "יעל, הביתה! ארוחת ערב!" נשמע ברחבי השכונה, ועם כל דקה שעוברת, עוד אורות נדלקים בחלונות הבתים וראשי אימהות מגיחים בקריאות לילדים לשוב הביתה לארוחת הערב. יעל עוזבת ראשונה, שרה אחריה. "מרב, הביתה!" אביגיל נותרת לבדה על ערמת החצץ. חשיכה עוטפת אותה, ועמה הפחד והציפייה למשהו שלא יקרה , שאימהּ תקרא לה לארוחת ערב. היא מחליטה שהפעם, הפעם היא תחכה עד שיקראו לה. אבל כבר חושך מוחלט, והקור הירושלמי שמקפיא את העצמות אפילו באמצע הקיץ גורם לה לרעוד. גם מפחיד ליד הבניין הלא גמור, כי עוד לא התקינו תאורה והוא נראה כמו גוש שחור פצוע. היא לבד וצריכה פיפי. אביגיל מתרוממת ברגליים כושלות ורצה הביתה בלי להביט לאחור, כי אולי חוטף הילדים בדיוק חוצה את הכביש מהיער ועדיף לא להיות בחוץ עכשיו. כשהיא נכנסת הביתה, מלאת ציפייה ותקווה משונה "לקבל על הראש", היא רואה שאף אחד לא שם לב שנעלמה ואפילו ארוחת ערב אין.

*

כשמלאו לאביגיל אחת-עשרה קראה לה אימה לחדר השינה של ההורים לשיחה. זה מלחיץ כשאימא קוראת לשיחה, כי היא תמיד מקבלת קול של מורה לאנגלית, ומדגישה בהתאמה כל מילה, לאט-לאט, כאילו שהיא מול הכיתה של תלמידות בגרות 3יחידות שאותן היא מלמדת. אבל הפעם זה שונה. בידה ספר על גוף האדם והיא מזמינה את אביגיל לשבת לידה ויחד עם הספר היא מתחילה לדבר על מבנה הגוף הנשי ותפקידו. אביגיל לא ממש מבינה מה היא רוצה ממנה, אפילו שערה אחת לא הייתה לה בשום מקום. למען האמת, היא לא התפתחה כמו חברותיה, והייתה מחפשת אצלן באדיקות ניצני שער בכל מיני מקומות מוצנעים. כל שרוול רחב היה הזמנה להצצה בבית שחי, כל ישיבה בשיכול עם חצאית פתחה חור הצצה לשערות מקורזלות סוררות, שפרצו את הגומי של התחתונים. אצלה שום דבר לא דימם ולא צמח. אמה מסבירה על מפגש הזרע עם הביצית, אך את אביגיל מעניין יותר לשאול למה הכוונה במשפט "התא שלי או שלך?" ב"ספינת האהבה". לכך גלוריה עונה נחרצות שיש דברים שהשתיקה יפה להם.

*

בכלל, מעטות התוכניות שגלוריה מרשה שיצפו בהן בטלוויזיה, וגם זה רק לאחר שאבא עשה 'הבדלה' וכלי השבת הוחזרו לארון שכונה 'ארון הקודש'. אביגיל הייתה מחכה בכיליון עיניים לאליהו הנביא שבקרוב יבוא אלינו עם משיח בן דוד וישחרר אותה מקודש לחול. אחרי שאבא סיים לשתות מגביע היין (רק לו מותר, כי כל אחד יודע כי מי ששותה מהיין של ההבדלה מצמיח שפם), הוא מכבה את הנר עם מעט יין ונשמע צליל "טסססס", שנשמע לאביגיל כמו צליל החופש. רק אז ניתן האישור להדליק את הטלוויזיה ולצפות באוניית הפאר בדרכה לעוד הפלגה עמוסת זוגות ותאים.

אבל התוכנית האהובה עליה ביותר היא 'אשת-חיל'. דיאנה הנהדרת עם עיניה הכחולות, הכתר המשובץ על ראשה, וכמובן בגד הים שעושה לה ציצים של שפיץ. אביגיל לא מבינה איך היא לא נבוכה לרוץ ברחובות עם בגד ים, שלא לדבר על המגפיים הגבוהים שאיתן היא בועטת ברעים. אבא מסביר שככה זה אצל הגויים, הם לא צנועים כמונו. אימא, מצידה, מברכת על כך שלפחות שומעים אנגלית, שזה כבר יותר נעים מהרעש הערבי של יום שישי בצהריים. אביגיל יודעת שהיא לעולם לא תוכל להיות אשת-חיל ולהילחם באיש הרע עם מגפי עור ושוט. ובכלל גלוריה לא מרשה לשיר ביום שישי "אשת חיל מי ימצא" כי זה שיר שוביניסטי, שזו מילה שאביגיל לא לגמרי מבינה אבל זה נשמע גרוע.

*

בעיצומן של ההכנות לקראת טקס יום העצמאות ה-38 למדינת ישראל, כשחיים הרצוג ויצחק שמיר רבו על תקציב הזיקוקים, אימא התווכחה עם אבא על תקציב מסיבת החג המתוכננת. אביגיל מחליטה ללכת לראות את החזרות של הדגלנים ברחבת קבר הרצל, מרחק כמה דקות הליכה מהבית. היא מתיישבת על טריבונת העץ שבנו עבור הקהל במיוחד לטקס. חיילים וחיילות צעדו הלוך ושוב לקול צרחות המגפון של החייל השמן הנמוך עם השפם. המדים ריתקו אותה, גם אלו שלבשו אותם. אביגיל ניסתה לנחש איזה כומתה שייכת לאיזה חיל. היא הצטערה שאין מדים בשירות הלאומי.

"נחשי איזה חיל אני", קול פתאומי מקפיץ אותה ממקומה. חייל התיישב לידה.

"נו? ניחשת?"

"לא"

היא זזה מעט, מרחיבה את המרחק ביניהם.

"בטח שאת לא יודעת. את דוסית. אני בהנדסה קרבית. אני אפי." הוא מושיט ידו ללחיצה.

"אביגיל". היא לא מושיטה יד חזרה.

"את מפה? מ'בית וגן'?"

"בערך, 'קריית יובל'".

אביגיל מעזה להרים עיניים ולהביט בפניו. בחור עם פרצוף ילדותי, אף פחוס, שפתיים רחבות, עיניים קטנות בצבע חום, וכמה פצעוני בגרות מעטרים את לחייו וסנטרו. "'קריית יובל' זו שכונה קשה", הוא צוחק.

"רק אל תגידי לי שאת מהרחוב של העניים, 'שטרן'".

"לא, לא, 'שמריהו לוין'", היא עונה.

פתאום חשוב לה שיחשוב עליה טובות. אחרי הכול, הוא הבן הראשון שמשוחח עמה שאינו בן משפחה. אפי מתרומם ומציע ללוות אותה הביתה. אביגיל נדהמת מהגובה שלו, ארוך ורזה. הוא שואל עוד שאלות, ואביגיל מרגישה שהיא נרגעת ואפילו הפנים כבר לא בוערות. היא מתפתה לספר על עצמה, נמנעת מלספר שהיא בת ארבע עשרה. העניין שהיה לחייל בה מעורר בה צורך למשהו, משהו שידעה שייעלם אם תגלה שהיא רק ילדה. הם צועדים לאורך שדרות הרצל הסואן, משוחחים. יותר נכון, אפי מדבר והיא מחייכת במקומות הנכונים. מקשיבה ומוקסמת, מביטה על הערב היורד על צמרות האורנים והברושים של היער, כשהצבעים משתנים והצינה הירושלמית מתפשטת.

האם ככה זה מרגיש? הלחיים שלה בוערות. היא עוצרת בסוף השדרה לפני הפנייה לרחוב שלה. מתפללת שאחד מהשכנים לא יראה אותה.

"אני פה עד שייגמר. זה שלושה שבועות עד הטקס, אחר כך פירוק, זה עוד איזה יומיים ככה. תבואי לבקר?"

אביגיל מסמיקה, ומרימה מבט. "למה?"

אפי מתפוצץ מצחוק "כי אני מבקש יפה".

הוא נפנה ללכת ממנה תוך שהוא יורה לעברה בחצי חיוך: "תחשבי עלי כשתגידי 'שמע ישראל' הלילה?"

אביגיל מתבוננת בו מתרחק ממנה. צעדיו גדולים ונראה כאילו הוא נע בהילוך מהיר. למען האמת אביגיל חושבת, הוא נראה כמו עמוד חשמל רץ.

*

יום אחרי יום, היא יוצאת מהבית באותה השעה, יודעת שדינה אחותה הגדולה תגבה אותה למקרה שגלוריה תחפש אותה. בימים אלו שמחה על כך שאימה כה טרודה בענייני המסיבה שלא ביקשה לדעת על אודותיה. את החצאית החליפה במכנסי הג'ינס היחידים שהחביאה בפינת אחד הקימורים של הפסל האדום, ומשם לטריבונות. היא כבר הפכה לפנים מוכרות שאפילו הנגד השמן הצורח סוויסה שכעת כבר ידעה את שמו, היה מנופף לה לשלום.

כל דבר שאפי מספר לאביגיל מעביר צמרמורת לאורך גופה. כשהוא מעביר יד לאורך גבהּ, גופה רועד וחמימות מתפשטת בחלציה. אז עולות בה אותן התחושות שזכרה כששיחקה פעם עם אודליה, חברתה מפעם. האם זו אהבה? האם הייתי מאוהבת באודליה? או שזה החלק ב'ספינת האהבה' שבו האיש שואל את האישה, "התא שלי או שלך?"

בלילות, במיטה, היא חושבת על העולם של אפי, העולם שבו מדליקים אור בשבת, דבר שלא הייתה מעלה בדעתה. המחנכת, לאה אברבוך, הזהירה ש"מי שתדליק אור בשבת, יכה אותה הברק". ועוד נוסעים בשבת? ולא מתפללים? זה היה הרבה מדי ומפחיד מדי. לפני שהיא נרדמת, היא חושבת על אפי ועולה בה תשוקה להירדם בלי תפילת 'שמע שעל המיטה'. ככה, לראות מה יקרה. אבל מהר מאוד נכנעת כי לאה אמרה ש"אם הולכים לישון בלי 'שמע', לא קמים בבוקר".

*

ההכנות לטקס בהר הרצל כמעט והסתיימו, גם הוויכוח בין המנהיגים בנוגע לזיקוקים הגיע לסיום. הפעם הנשיא הרצוג זכה לנחת ולתקציב שמן. כשהיא חוזרת מהר הרצל, היא יוצאת עם דינה למרפסת, לראות את הזרקורים זזים ברחבי השמים ולספר לה על אפי. אימא כבר בונה את רשימת הכיבוד לבופה ומרימה טלפונים לכל באי החגיגה. על אבא הטילה את גיזום הצמחים ואת ניקוי והגג. הוא יותר ממאושר להיות מחוץ לבית, אפילו שזה רק למרפסת, עם המקטרת והטרנזיסטור. בכל שנה היא מארגנת את הבופה הנצחי שכלל מיני 'משה בתיבה', קלחי תירס, סלט קולסלאו, סלט תפוחי אדמה, את סלט הוולדהורף המפורסם ולקינוח מאפינס מצופים שכבת ג'לי כחול ופאי דלעת. והכול מוגש בצלחות, מפות, כוסות ומפיות בצבעי כחול לבן. הכול מתואם להפליא, כולל הקיסמים הקטנטנים עם דגלי ישראל אותם היא נועצת בכדורי המלון והאבטיח המפורסמים שלה.

*

אפי מציע לאביגיל שיכניס אותה לטקס. אביגיל נענית מיד בהתרגשות. מאז ומתמיד חלמה להיות בטקס, לראות את המנהיגים, ובעיקר, לצפות בזיקוקים מלמטה. איך מתחמקים ממסיבת יום העצמאות שגם מתרחשת בלילה וכשהיא גם הבת של המארחים? ובכלל, אימהּ דורשת נוכחות מלאה גם על המרפסת וגם במטבח. הסיוע מגיע מצד אחותה, דינה, שמספרת להורים שאביגיל הוזמנה לטקס על ידי משפחה שכולה שהבת שלהם חברה מהאולפנא והבן שלהם נהרג. גלוריה מתמרמרת, אבל אביגיל מצליחה לסיים את כל מטלות הבית ולעת ערב, כשנהיה צפוף ואימה מטיילת בין האורחים בחיוך רחב וכוס צרה של מרטיני ביאנקו, אביגיל זורקת לחלל האוויר שהיא הולכת וממהרת לצאת מהדלת בדרכה להר הרצל. הטקס כבר החל ואין זמן להחליף למכנסיים בפסל האדום.

*

"ניפגש בכניסה לבית הקברות הצבאי", הוא לוחש לה מעברו של השער הלבן בכניסה.

"המקום מלא אבטחה".

אביגיל ממשיכה בריצה בחניון הענק ויורדת לכוון בית הקברות, מאוכזבת מכך שלא סידר לה כרטיס כניסה והיא תאלץ להתגנב פנימה. הוא מחכה לה בפנים מחייכות, מזכיר לה שהוא תמיד יהיה צעד אחד לפניה.

בית הקברות חשוך, רק אור הזרקורים הנעים בשמים מבליח מדי פעם וחושף שורות של קברים. אביגיל רועדת ואפי מציע את ידו. היא אוחזת בזרועו בחוזקה. הוא מתכופף אליה ולוחש:

"את חושבת שיש רוחות שמטיילות עכשיו?"

אביגיל מגחכת, אף על פי שהיא מבועתת לגמרי. היא מהדקת את אחיזתה והוא מהדק אותה אליו, כאומר, 'אני אשמור עליך'. הם מהלכים בדממה, נצמדים לשבילים שבין החלקות ואחד לשני. 'זה מבחן של אומץ ובגרות', חושבת אביגיל והמחשבה הזו ממלאה אותה תעוזה וביטחון. ריגוש חדש מציף אותה, משהו נעים, כזה שחשה בעת שקראה בסדרת ספרי הרומן הרומנטי של אחיות של אודליה שיצאו לתרבות רעה. ידה עוזבת את זרועו ותופסת את כף ידו. אפי תופס אותה ומושך אותה אל תוך אחת החלקות.

"שבי" הוא מושך אותה ומושיב אותה על אחת המצבות.

אביגיל קמה מייד "אסור לשבת על קבר".

אפי מסתובב ונעלם בחושך, היא רואה את צלליתו מתכופפת בין המצבות. אביגיל קוראת לו ומבקשת ללכת משם. הוא חוזר עם נר זיכרון וגפרורים.

"שאריות מהבוקר", הוא מגחך. "בואי נראה למי נפריע עכשיו". הוא מרים את הנר.

"חלקה ט".

באור הנר התקשתה אביגיל לראות את פניו. החיוך שלו עדיין מוכר אבל העיניים השתנו. היא מבקשת ללכת, הפעם בקול רועד. אפי מתכופף אליה וחופן את הפנים שלה בידיו. לשון ארוכה נשלחת אל בין שפתיה. 'הנשיקה הראשונה שלי', היא מתרגשת ופושקת את שפתיה. יש לה בפה טעם חמצמץ של זעה ולחם, בעודו מניע את הלשון שלו והיא מנסה ללמוד, תוך כדי. לבסוף הוא משחרר אותה ומרים את הנר.

"יואל בן יהודה ושושנה, נפל בתעלה 1972-1950", הוא מכריז, תופס את אביגיל ומשכיב אותה על הקבר.

"מה אתה עושה?" היא מנסה להתרומם. דחיפה אחת והיא שוב נופלת על הקבר.

"אני לא רוצה ככה. בבקשה, עזוב אותי. בוא נלך לטקס".

החייל הופך אותה על הבטן ונשכב עליה בכל כובד גופו. ברכיה מקופלות על האדמה, נשרטות מקוצים ואבני חצץ ופניה לחוצות אל החריטות. הוא פושק את רגליה. כאב חד, יבבת כאב חנוקה, ריח של דם, זיעה חמוצה ולחם. בזווית העין, היא רואה את האותיות י. י. ש.ת.נ.צ. בעוד הראש שלה נחבט במצבה, אביגל נזכרת ביום בו הייתה התאונה של אוטובוס הילדים בצומת הבונים. כל הכיתה הייתה מבוהלת, כי היינו בנות אותו גיל, ושאלנו את לאה המחנכת איך הקב"ה נתן לזה לקרות. היינו כל כך נסערות, שהגענו עד שאלות על השואה. אז לאה, עם הפאה הקצרה הנצחית ואף הנשר, קמה ואמרה בכעס שנהרגו ארבעים ושניים ילדים, שזה כמספר הפעמים שהם וההורים שלהם חיללו את השבת ועשו עוד מעשים שהשתיקה יפה להם. מאז אביגיל משתדלת לקיים את השבת כהלכתה.

החבטות בראש פסקו. שירת התקווה נשמעת בחלל האוויר, ולאחריה קולו של נגד סוויסה:

"תם הטקס".

החייל מתרומם. אביגיל לא נעה, מבטה נעוץ באותיות השקועות המתמלאות דמעות. זרמים של נימלול בירכיה ובאפה ריח של עץ חרוב. החייל הופך אותה על הגב.

" הי לך דוסית יפה. איך הרגיש לך? מקווה שלא כאב מדי".

הוא רוכס את מכנסיו, מדליק סיגריה ומתכופף להרים פיסת עיתון זרוקה כדי לנגב את הדם מבין רגליה. למעלה, החלו פיצוצי הזיקוקים לצבוע את השמים באדום, ירוק, צהוב וסגול. שריקה חזקה מרעידה את האוויר, ומיד אחריה נדלקים השמים באלפי אורות זוהרים. אביגיל מבחינה שהזרקורים סוף סוף הצליחו להתחבר וליצור את המגן דוד. השנה הנשיא באמת הצליח לקיים מפגן זיקוקים אדיר. שם,בחלקה ט', תם הטקס.