דפנה פלדמן | בקר נמוך

נולדה וגדלה בבית ציוני דתי בירושלים. שירתה בצבא כחברת גרעין נח"ל של נוער רץ. גרה במושב כפר שמואל. בעברה, מורה לקולנוע, מנהלת קהילה רפורמית, ופעילה בתחום הבין דתי. מנחת סדנאות ביבליותרפיה לחולי טרשת נפוצה, עורכת ספרותית , ואימא לילדה על הרצף.

בקר נמוך

מרק זנב כריש, בקר נמוך ברוטב סצ'ואן ושרימפס בפטריות ובמבושוט. אלו היו רק חלק מהמנות בתפריט של המסעדה שאליה אסור להיכנס.

בילדותי היו שתי מסעדות סיניות. זאת שמותר לאכול בה, וזו שאסור. זאת שמותר בה, הייתה ממוקמת בתחנת הדלק שבשדרות הרצל, מול בית ספר התיכון 'זיו'. זו שאסורה, הייתה ממוקמת בתחנת הדלק בשדרות הרצל צומת קריית היובל, ועל הדרך לבית הספר שלי, בית הספר הממלכתי דתי 'נווה עציון' שבשכונת בית וגן הסמוכה.

בימי שלישי, קיימה משפחתי טקס 'יציאה משפחתית' אל המסעדה שמול בית ספר 'זיו'. זו הייתה מסעדה מסורתית, עם מפות אדומות, פנסים אדומים וציורי דרקונים על הקירות. אך כל הררי העוף המטוגן ברוטב חמוץ מתוק, בקר סצ'ואן או הקינוח המסורתי של בננה מטוגנת בוערת בלהבה כחולה, לא הצליחו לספק את התאווה שלי לטעום מהמסעדה שאסור לאכול בה.

הטקס האסור שלי התקיים מדי בוקר בדרכי לבית הספר, ובעת שובי הביתה בצהריים. בבוקר הייתי נושמת עמוק ריחות של דלקים ובצהריים הייתי נעצרת כדי לשאוף את הריח המשונה והמגרה מעשן ארובת המסעדה. פעם אחת, לא התאפקתי והתקרבתי אל המסעדה שכל הקירות שלה שקופים ועל דלת הכניסה הודבק התפריט. שמות של מאכלים כמו בקר נמוך בשומשום, מרק זנב כריש, מרק פירות ים ועוד מאכלים שלא היו בתפריט של המסעדה שמותר לאכול בה. ולמרות שלא הבנתי איזה בקר נמוך יותר מגדי או ממתי פירות גדלים בים, החלטתי שהריחות המגרים מגיעים מהזנב של הכריש או אולי מהבקר הנמוך.

כשעברתי לאולפנא הפסיק הטקס. אבל הגירוי לטעום מהעולם האסור נותר, ולאט לאט הפך לשני עולמות מקבילים אותם חלקתי עם שותפתי וחברתי מהילדות, דליה. בימי שישי, אחרי 'ברכת המזון' נהגתי לצאת מהבית בתואנה שיש מפגש שבט ברחוב הפיסגה. במקלט שבבניין, בעלטה מוחלטת, הייתי מחליפה למכנסיים שהחבאתי מבעוד מועד בתחתית גרם המדרגות. אחר כך הייתי עולה לשדרות הרצל ותופסת טרמפים לכיכר החתולות. זו הייתה תקופה של הדיסקוטק של הפראחים 'האנדרגראונד', 'בית התה של הפריקים', 'המזרקה', ופאב 'הבלו הול' למי שלא התאים לאף הגדרה. אני ודליה התגלגלנו בכולם, יחד עם עוד אבודים, בחיפוש אחרי זהות חדשה. זהות רחוקה מזו שמטיילת הלוך ושוב ברחוב אחד שחוסמים בכניסת השבת. חציתי את הגבולות שבין מותר ואסור לבת ישראל, ועדיין לא העזתי לטעום ממה שהמכבים העדיפו למות על קידוש השם ורק שלא לאכול ממנו.

שבוע אחרי שחנכו את הישיבה בצומת קריית היובל, החלו הפגנות בחורי הישיבה מול המסעדה. בהתחלה הם עמדו וחסמו את הכניסה לשעה שעתיים, מציקים לבאי המקום. אחר כך עמדו במשמרות ולא אפשרו להיכנס. זו הייתה שאלה של זמן עד שיסגרו את המסעדה, או שבחורי הישיבה ישרפו אותה. הבנתי שאני על זמן שאול, והחלטתי ללכת על זה.

העליתי בפני חברתי ושותפתי דליה, את הרעיון והתכנון יצא לדרך. עמדו בפנינו שני מכשולים. קירות המסעדה היו מזכוכית ורבים מאנשי השכונה חלפו לידו בדרכם משכונת קריית היובל לבית וגן. בנוסף, היו בחורי ישיבה שחסמו את הכניסה במשמרות צהריים וערב. למכשול הראשון מצאנו פיתרון בצורת מה שכבר היינו אמונות עליו, אמנות ההתחפשות. המכשול השני נפתר בזכות מעקב שביצענו בו גילינו שהתלמידים עוזבים את המשמרת לתפילת מנחה ולשיעור היומי של הרב. נפתח לנו חלון הזדמנות בין 12:00 ל14:00, שזה גם זמן שבו אין הרבה תנועת הולכים בדרך.

שבוע אחרי, ביום שני בשעה 12:09, צעדנו לתוך המסעדה. שתי נערות בשמלות, כובעי קש רחבי שוליים ומשקפי שמש כהים. התיישבנו בקצה המרוחק בשולחן הקרוב ביותר לכניסה למטבח, ורחוק מקירות הזכוכית. התפריט האסור הוגש לנו. ידעתי בדיוק מה אני מתכוונת להזמין. הרחתי אותו במשך תשע שנים.

בקר נמוך ברוטב סצ'ואן ושרימפס בפטריות ובמבושוט הוגשו עם אורז מטוגן ושני אגרול. אכלנו מהר, לפני שיסתיים השיעור היומי של הרב. כשיצאנו מהמסעדה תקפה אותי צמרמורת, זעה קרה זחלה במעלה גבי ובחילה איומה טיפסה במעלה הגרון, מאיימת לפרוץ החוצה. בשארית כוחותיי רצתי מהר אל השירותים המטונפים של תחנת הדלק והקאתי בלילה של חזיר, פירות ים, אורז מטוגן ואגרול אל תוך האסלה וסביבותיה. נייר טואלט לא היה בנמצא. שטפתי את הפנים וקינחתי בשולי השמלה. יצאתי מהשירותים וחייכתי אל דליה. הרמתי את הראש ושאפתי עמוק עמוק את ריח הדלק שבאוויר.