דפנה פלדמן| איך (שוב) הצלחנו להגחיך את האוטיסטים? רשמים מההצגה 'שיעור ריקוד'
ילידת 1972. מתגוררת במושב בשפלה, זוכת פרס אלמוג לסיפורים קצרים לשנת 2019. ספר ביכוריה, "כורמיזא" ראה אור ביולי 2021. ספר שירים פרי עטה נמצא בכתובים. סיפורים ושירים שלה מפורסמים בכתבי עת שונים ובחמש אנתולוגיות מודפסות, אחת בחו"ל.
איך (שוב) הצלחנו להגחיך את האוטיסטים?
רשמים מההצגה 'שיעור ריקוד'
'שיעור ריקוד'
דרמה קומית מאת מארק סנט ג'רמן
בימוי: מירי לזר
שחקנים: תום חגי ומירב שירום
תיאטרון בית לסין
גילוי נאות: הלכתי לצפות בהצגה משום שחברה קנתה כרטיסים וקראתי רק ברפרוף את התקציר עליה. אולי טוב שכך, אחרת, איך הייתי מגלה, אם לשפוט על פי פרצי הצחוק באולם, שאוטיזם הוא לא יותר מאשר לקות חביבה ומשעשעת. ההצגה היא למעשה קומדיה בת שעה וחצי, שבסופה הקהל יוצא אל ערב תל אביבי לח ונושם לרווחה, מזל שאין לנו אחת כזאת בבית. בכל שלב במהלך ההצגה שבו הקהל געה בצחוק, אני התאפקתי לא לבכות. ובמה נגעה ההצגה? רגישויות, חזרתיות, ויסות תחושתי, חרדות, חוסר הבנה של סיטואציות, התפרצויות והתנהגות כפייתית אובססיבית. למען האמת, אם לא היתה לי אוטיסטית בבית, אולי גם אני הייתי חושבת שההצגה 'רגישה', 'נוגעת ללב', אנושית, מלמדת שיעור חשוב...ושאר סופרלטיבים שהמבקרים העתירו על הפלטפורמה שנוצלה כדי להגחיך את השונה.
כרזת ההצגה 'שיעור ריקוד', תיאטרון בית לסין
מקור: אתר קצת-תרבות www.kzat-tarbut.com
תקציר ההצגה
סנגא, רקדנית ששברה את הרגל, ואבן, השכן האוטיסט (ברמת תפקוד גבוהה) הוא מפגש בין שתי נשמות אבודות בגופים פגומים. הם נאחזים ומוצאים נחמה האחד בחיקו של השני, ולומדים שיעור או שניים על החיים (ציטוט מביקורות). אבן זוכה לסקס בפעם הראשונה, הודות לקשרים שיש לו ולמצבור משככי כאבים מהולים בוויסקי, עם אישה המבוגרת ממנו בעשור לפחות (אם זו הייתה כוונת הליהוק, אולי כדאי היה לציין את פער הגילאים בתוך הטקסט). למעשה, הוא עובר במהירות מטאורית מאוטיסט שאינו מסוגל לגעת בגוף אחר לחסיד בית אהרון, משם למתלמד טנטרה ומסיים כרב שגל. סנגא, דואגת לגלגל עיניים ולסמן לקהל שהנה, הרגע הזה, למשל, כשהוא מקפל את הבגדים שלו בטקס OCD לפני סקס, הוא מצחיק ממש (וכבר נעשה בכל כך הרבה סרטים). דמותה של סנגא כוללת רגל שבורה, ארוס לשעבר, רגישות לחומרי הרדמה ופוסט טראומה לאחר שגילתה שהתמונה של אביה, השוטר המנוח, היא בעצם תמונה גנרית מהסוג שקובעים במסגרות לתמונות (גם את זה כבר עשו בסרטים). סנגא היא דמות מאוד לא נעימה. היא נוטה לדבר בסגנון וולגארי ובדציבלים גבוהים במיוחד. מסופקני אם לדמות כזו התכוון המחזאי כשיצר אותה. ייתכן שבמעבר בין החוף המזרחי למזרח התיכון, נעשתה טעות בתרגום. ואולי הייתה זו בחירה מודעת של סנגא שדמותה מחווירה מול אבן האוטיסט התוסס.
הגרנד פינלה של ההצגה: ריקוד זוגי, בנשף שנעשה לרגל זכיית אבן בפרס. השניים רוקדים את הריקוד שהיה מלכתחילה הסיבה להגעתו של אבן לביתה של סנגא. הם מגשימים חלום. לרגע 'קסום' אחד הם שניהם 'נוירוטיפיקלים' (הרגילים, בשפת האוטיסט המתוחכם). זהו רגע מרגש במיוחד, היא ללא מכשיר התמיכה לרגל, הוא רקדן בולשוי. הקהל נמס בכיסאות. ואני? אני שוב דומעת. מסתבר שנכים ואוטיסטים לא מסוגלים לחוות אושר בריקוד אם הם לא נורמלים- נוירו טיפיקלים. הם צריכים לדמיין שהם כאלו. רק שאבן טוען אינו יודע לדמיין, וסנגא עושה לו טיפול בזק בדמיון מודרך שמרפא אותו מהלקות הנוראית של חוסר דמיון.
לקראת סוף ההצגה, הדודה של סנגא נופלת למשכב וסנגא נאלצת לעזוב הכול ולמהר אל החוף המערבי. איזה מזל, אחרת סנגא הייתה עלולה למצוא את עצמה תקועה עם השכן 'האחר' שעלול לפנטז, רחמנא ליצלאן, על עתיד זוגי כלשהו. וזה משהו שלא סנגא, לא הקהל ולא המחזאי יכולים לשאת. סטוץ ? אפשרי. עתיד משותף? זה המקום בו אני פורצת בצחוק. אכן מחזה קומי.
כל "פנינה" שאבן, האוטיסט המודע, יורה מגרונו מביאה לפרץ של צחוק בקהל ולעיניים דומעות אצלי -אמא של אוטיסטית. כי לחיות עם זה ולצפות בזה כאנקדוטה משעשעת אלו חוויות שונות לחלוטין. בעוד אני ורבים שכמותי נלחמים על קבלת בעלי צרכים מיוחדים כחלק אינטגרלי בחברה, באה ההצגה 'שעור ריקוד' ועושה לצופים 'גוד טיים' עם הפי אנד. כמה רחוק מהמציאות.
ההצגה ירדה מהבמה, אחרת לא הייתי כותבת עליה. אינני מבקרת תיאטרון על אף שלמדתי כמה קורסים בתיאטרון לפני עשרות שנים. אני אדם מן השורה, אימא לילדה שהייתה שמחה לו הבת שלה הייתה מגיעה להישגים של אבן, האוטיסט, הגאון. השבוע היא חזרה הביתה עם סינר שתפרה עבורי בסדנת אופנה בבית הספר. היא למדה להשתמש במכונת תפירה. הפעם, דמעות של אושר זלגו מעיני.
כדי לפתוח צוהר לחיים של משפחה מיוחדת, אני מצרפת להתרשמותכם שיר שפורסם בעבר במגזין 'סלונט'.
דפנה פלדמן| בֵּין הַזְּמַנִּים
בֵּין זְמַן חָמָס לִזְמַן אוֹטִיסְט
יֵשׁ פַּעַר הֲבָנוֹת
שֶׁל עֲמִידָה בִּזְמַנִּים
וְתֵאוּם צִפִּיּוֹת
07:00
הַחָמָס מוֹדִיעַ בַּבֹּקֶר
שֶׁבְּשֶׁשׁ נְשַׁלֵּם בְּיֹקֶר
מֵאוֹתוֹ הָרֶגַע
זְמַן אוֹטִיזְם מִתְקַבֵּעַ
08:46
יַלְדָּה מוֹרִידָה אֶת תְּכוּלַת חַדְרָהּ לְקוֹמָה תַּחְתּוֹנָה
כִּי החָמָס הוֹדִיעַ שֶׁבְּשֶׁשׁ מִלְחָמָה
09:56
יַלְדָּה נוֹעֶלֶת חִישׁ מַהֵר סַנְדָּלִים
הֲלֹא חָמָס אָמַר שֶׁבְּשֵׁשׁ מַתְחִילִים
10:12
יַלְדָּה שׁוֹמַעַת פִּיצוּצִים בָּרָקִיעַ
זֶה אוֹמֵר שֶׁשֵּׁשׁ כְּבָר הִגִּיעַ
10:57
יַלְדָּה בְּלַחַץ, לֹא תַּסְפִּיק לְהִתְלַבֵּשׁ
חָמָס הִבְטִיחַ, מִלְחָמָה הַיּוֹם בְּשֵׁשׁ
11:14
יַלְדָּה צוֹעֶקֶת מָתַי זֶה שֵׁשׁ?
כַּמָּה זְמַן עוֹד יֵשׁ?
11:57
כְּדַאי לֶאֱכֹל צָהֳרַיִם עַכְשָׁו
חָמָס הוֹדִיעַ שֶׁבְּשֶׁשׁ יַתְחִיל קְרָב
12.08
אוּלַי כְּבָר נֹאכַל שֶׁלֹּא נִהְיֶה רְעֵבִים
הֶחָמָס הוֹדִיעַ שֶׁבְּשֵׁשׁ מַתְחִילִים
(קְפִיצַת אַנְטִי הַתָּשָׁה)
17:12
זְמַן לְהִכָּנֵס אֶל הַמָּמַד
הַחָמָס מַתְחִיל מִיָּד
17:30
אִמָּא, אַל תֵּלְכִי לַשֵּׁרוּתִים
הַחָמָס שָׁלַח טִילִים
18:01
חָמָס לֹא עָמְדוּ בַּמִּלָּה שֶׁלָּהֶם
אוּלַי הַזְּמַן שֶׁלָּנוּ לֹא כְּמוֹ הַזְּמַן אֶצְלָהֶם?
18:08
בֵּין זְמַן חָמָס לִזְמַן אוֹטִיזְם
יֵשׁ פַּעַר הֲבָנוֹת
בֵּין עֲמִידָה בְּזְּמַנִּים
וַעֲמִידָה בְּהַבְטָחוֹת
וַאֲנִי שׁוּב סוֹפֶרֶת
בְּשָׁעוֹת
וְדַקּוֹת
וּשְׁנִיּוֹת