דנה שלו| עיון בספר 'להתייאש אסור' למשוררת דפנה דרוקר

בת 40, אמא למייקי בן 11.5 אותו מגדלת בחינוך ביתי. נשואה לדני. מאז שנחשפה לעולם השירה והכתיבה גילתה כמה הכל יכול להיראות יפה יותר והתאהבה במילים, בשירים, במשוררים, גם את עצמה גילתה מחדש.




עיון בספר 'להתייאש אסור' למשוררת דפנה דרוקר

דנה שלו


דפנה, אישה אמיצה, שעברה ילדות כאובה ורצופת טראומות שהביאו אותה להתמודד עם אתגרים נפשיים. בספר שיריה החדש 'להתייאש אסור' (עמדה, 2021), היא מכניסה את הקוראים למחלקה הפנימית ביותר בחייה- לתוך עצמה, שנעולה בתוך מחלקה סגורה, כי רק שם היא יכולה להרפות, לנוח, להניח את כובד החיים מאחור ולצבור שוב כוחות.


שם - במחלקה הסגורה - החשמל משכך כל כאב. שם מתוך חדר הקשירות היא מצליחה להגיע לחוף מבטחים ולהיות חופשיה, שם היא הפכה למנצחת. דפנה מתארת את החיים של מתמודדי הנפש כהליכה על מוקשים, "למשש אותם לאט לאט בקצות הבהונות- מבלי להתפוצץ". האהבות המתוארות בשיריה הן בגדר מעשייה, כמעט בלתי מושגות, ואם כן, אזי לרגעים בלבד ונעלמות. גם אשליית התשוקה הנואשת ביותר עטופה אצלה בורוד עיקש, וכשקר ובודד לה, היא מתעטפת בשמיכת חייה וכשהיא צועדת הדרך היפה נפקחת לכבודה.


אי אפשר להישאר אדישים לשירים, אשר כתובים בפשטות ונראה שללא מאמץ ומתוך שקט ואיפוק, לעיתים אפילו כמו דיווח מן השטח, אך הם זועקים ומטלטלים ובו זמנית גם מנחמים את הקורא. דרוקר לא נותנת לקוראיה להישאב לעצב, אלא מאפשרת רק הצצה, רק כמעט, ומיד מחייכת ומראה שיהיה בסדר ושהיא חזקה: "את שוב בוכה דפי הקטנה? מה את עוד חולמת? מה עוד את רוצה? בעוד חודש יחזרו הציפורים הנודדות ותצטנן מעט האווירה...תשובי להשמיע את קולך במקהלה...".


דואט


וְהָיִיתִי שָׁם,

קְשׁוּרָה לַמִּטָּה

נַעֲרָה רָזָה

לֹא יְכוֹלָה לְהָזִיז יָד

אוֹ רֶגֶל


אָז הִתְחַלְתִּי

לָשִׁיר,

קוֹלִי עוֹפֵף כְּצִפּוֹר

בֵּין קִירוֹת

חָלַף

דֶּרֶךְ הַקִּירוֹת


אָז שָׁמַעְתִּי קוֹל אַחֵר,

שֶׁל נַעַר

מֵחֶדֶר אַחֵר

מִצְטָרֵף לְקוֹלִי

בְּדוּאֵט