דנה שלו| עיון בספר 'להתייאש אסור' למשוררת דפנה דרוקר

בת 40, אמא למייקי בן 11.5 אותו מגדלת בחינוך ביתי. נשואה לדני. מאז שנחשפה לעולם השירה והכתיבה גילתה כמה הכל יכול להיראות יפה יותר והתאהבה במילים, בשירים, במשוררים, גם את עצמה גילתה מחדש.




עיון בספר 'להתייאש אסור' למשוררת דפנה דרוקר

דנה שלו


דפנה, אישה אמיצה, שעברה ילדות כאובה ורצופת טראומות שהביאו אותה להתמודד עם אתגרים נפשיים. בספר שיריה החדש 'להתייאש אסור' (עמדה, 2021), היא מכניסה את הקוראים למחלקה הפנימית ביותר בחייה- לתוך עצמה, שנעולה בתוך מחלקה סגורה, כי רק שם היא יכולה להרפות, לנוח, להניח את כובד החיים מאחור ולצבור שוב כוחות.


שם - במחלקה הסגורה - החשמל משכך כל כאב. שם מתוך חדר הקשירות היא מצליחה להגיע לחוף מבטחים ולהיות חופשיה, שם היא הפכה למנצחת. דפנה מתארת את החיים של מתמודדי הנפש כהליכה על מוקשים, "למשש אותם לאט לאט בקצות הבהונות- מבלי להתפוצץ". האהבות המתוארות בשיריה הן בגדר מעשייה, כמעט בלתי מושגות, ואם כן, אזי לרגעים בלבד ונעלמות. גם אשליית התשוקה הנואשת ביותר עטופה אצלה בורוד עיקש, וכשקר ובודד לה, היא מתעטפת בשמיכת חייה וכשהיא צועדת הדרך היפה נפקחת לכבודה.


אי אפשר להישאר אדישים לשירים, אשר כתובים בפשטות ונראה שללא מאמץ ומתוך שקט ואיפוק, לעיתים אפילו כמו דיווח מן השטח, אך הם זועקים ומטלטלים ובו זמנית גם מנחמים את הקורא. דרוקר לא נותנת לקוראיה להישאב לעצב, אלא מאפשרת רק הצצה, רק כמעט, ומיד מחייכת ומראה שיהיה בסדר ושהיא חזקה: "את שוב בוכה דפי הקטנה? מה את עוד חולמת? מה עוד את רוצה? בעוד חודש יחזרו הציפורים הנודדות ותצטנן מעט האווירה...תשובי להשמיע את קולך במקהלה...".


דואט


וְהָיִיתִי שָׁם,

קְשׁוּרָה לַמִּטָּה

נַעֲרָה רָזָה

לֹא יְכוֹלָה לְהָזִיז יָד

אוֹ רֶגֶל


אָז הִתְחַלְתִּי

לָשִׁיר,

קוֹלִי עוֹפֵף כְּצִפּוֹר

בֵּין קִירוֹת

חָלַף

דֶּרֶךְ הַקִּירוֹת


אָז שָׁמַעְתִּי קוֹל אַחֵר,

שֶׁל נַעַר

מֵחֶדֶר אַחֵר

מִצְטָרֵף לְקוֹלִי

בְּדוּאֵט


גּוּפִי

כָּבוּל הָיָה,

אַךְ נִשְׁמָתִי

כֹּה

חָפְשִׁיָּה


בתוך כל חסכי הילדות הרבים, היא זוכרת לציין את מה שכן קיבלה, את הספרים, התקליטים ואת היכולת לכתוב שירים.

לדפנה יש יכולת משוכללת להתמודד ומנגנוני הגנה, אותם היא חולקת : "זמנים קשים היום, מוטב לחלום", ובמקום אחר היא כותבת: "נכון, הוא שלח לי מחלה, אבל גם כוחות להתמודד". היא מצליחה למצוא בכל רע גם דבר מה טוב, איזה נס ולצידו אופטימיות אינסוף - גם אם "החיים: חסרי פואנטה, הכל עוד יכול להתהפך", בדומה לצדף שעל כריכת הספר, שהוא זכר לגלים שהיכו וסחפו: "בתוכו כמוסה עוד שנה מבהיקה כפנינה".


דפנה לא מעבירה הרבה ביקורת באופן גלוי, כמעט על אף אחד, וכשכבר עושה זאת, ניכר כי לביקורתה אופי מאופק למדי "אבל אתם לא כיבדתם את היותי ילדה". נראה כי את הביקורת הקשה ביותר, היא דווקא מעבירה על עצמה: "מה עשית מחייך- סלט".

ובכל זאת, דפנה חוגגת את ניצחון החיים על החושך, ואין דרך מכובדת יותר לחגיגה זו מאשר ספר ובו עשרות שירים המאירים כל התמודדות וכנראה שלא במקרה, בשמוע את "מי ימלל גבורות ישראל" היא חשה כמנצחת.


חנוכה במחלקה הסגורה

אֲנִי בְּפִגָ'מַת בֵּית הַחוֹלִים

בִּדְלִי סִיגַרְיוֹת זְרוּעִים בֶּחָצֵר

וַאֲנִי בְּיָדַי פּוֹרֶסֶת

אֶת הַחוֹלִים לִשְׁנַיִם –

"אַתֶּם תַּתְחִילוּ בְּמִי יְמַלֵּל,

אַתֶּם תִּכָּנְסוּ בַּפִּזְמוֹן".


וְלַמְרוֹת הָרוּחוֹת וְלִמְגִנַּת הַשֵּׁדִים,

כְּשֶׁהַחֹשֶׁךְ רוֹבֵץ עַל פְּנֵי תְּהוֹמוֹת,

הֵם מְצַיְּתִים לִתְנוּעוֹת יָדַי

וְשָׂרִים בְּקָאנוֹן.


מֵאָז הַיָּמִים הַהֵם

וְעַד לַזְּמַן הַזֶּה,

עוֹלִים קוֹלוֹת הַמַּקְהֵלָה

מֵעֶרֶב חַג הַחֲנֻכָּה

שֶׁבּוֹ הָפַכְתִּי לִמְנַצַּחַת.



הספר ממלא את הקורא בתעצומות נפש ומלמדו לראות את כל הטוב שיש. זהו ספר שכדאי להחזיק בהישג יד לכל שעה קשה, כי לא משנה מה תהיה הסיבה, דפנה תעטוף אתכם בטבעות מילים ולא תיתן לכם לטבוע. לסיכום , דפנה יקרה, זה כל כך נהדר שמצאת דרך אחרת להפיג כאבים ולאגור כוחות בעולם הפתוח. תודה על האופטימיות המופצת מהספר, שגם אם לא משיגים עדיין את אשר נפשו מבקשת, זה שם, זה קרוב, זה מרחק נגיעה, זה כמעט: "עוד צעד קטן, עוד מעט, יזרח עלינו יום. הלילה יעצום…"

ולכן- להתייאש אסור!


כריכת הספר 'להתייאש אסור' בהוצאת 'עמדה', 2021



148 צפיות0 תגובות