דן שפר| מיס בקולי

יליד תל אביב 1944. נשוי עם ילדים ונכדים. מתגורר כיום בחיפה.


מיס בקולי

המטוס של חברת נתיבי אוויר דרום אפריקאיים נחת בשדה התעופה של לילונגווה, בירת מאלווי, בשעות אחה"צ של אחד מימי חודש יוני. הנוסעים המעטים ירדו מכבש המטוס וצעדו לעבר בנין הטרמינל. בקורת הדרכונים היתה קצרה ומהירה. בכניסה לאולם הקטן של מסוף המזוודות חיפשה שרה וינשל בעיניה את בעלה. עם כל הקשרים האישיים שלו יכול היה להכנס פנימה ולא להמתין בחוץ, חשבה מתבוננת בדלת היציאה, כאשר לא מצאה אותו באולם. בכל זאת למעלה משישה חודשים חלפו. היה יכול להרשות לעצמו.

שרה המתינה יחד עם יתר הנוסעים. פוסעת הלוך ושוב סביב המסוע. נכנסה כעבור מספר דקות לחדר השירותים לתקן את האיפור. חידשה את הצבע בשפתיים, צבטה פעם פעמיים בלחיים, סתרה את השיער לעמעם איכשהו את חוטי הכסף המבצבצים. ישרה את הבגדים. מכנסי פשתן בהירים, חולצת טי כחולה ועליונית קלה קצרת שרוולים. סנדלי עקב אשר הגביהו מעט את קומתה. הסתכלה בצדודית, תוך מתיחת החולצה. עדיין נאה, איכשהו, חשבה.

ביציאה לאולם קבלת הנוסעים, דוחפת לפניה את עגלת הנשיאה, קפאה על עומדה. לא ניתן היה שלא להבחין, ממש מולה, בנוכחות הבולטת של גבר מקומי, גבוה יחסית (לפחות ביחס אליה, חשבה) שיער קצר, מקורזל, לבוש חולצה צעקנית בצבע צהוב בוהק, עד כדי סינוור, מעל מכנסי עבודה חומים, עומד במרחק של מטרים ספורים מתבונן בה במבט מרוכז, מחזיק שלט ועליו רשום שמה באותיות דפוס באנגלית. בהתה בו עוצמת עיניים לרגע. לא מבינה. בעלה היה אמור לחכות לה. הרגישה כיצד הדם אוזל מפניה. הסתכלה סביב, עדיין עומדת, מחכה. תרה את האולם, בטרם חזרה ובהתה בו. תסריטים רצים בראשה. "שמי סאולוס, מיסיס וינשל, פיטר סאולוס" ניגש אליה והציג עצמו באנגלית מהוקצעת. כיצד זיהה אותי, חשבה. "אני נהג של החברה" המשיך מושיט יד לעברה. שניות חלפו בטרם הושיטה יד בכבדות מביטה בעיניים שואלות, חרדות, מנסה למצוא סימן כלשהו למשהו שאולי קרה חלילה. "מיסטר וינשל לא יכול להגיע" אמר בקול שקט, מוציא מכיס החולצה דף מקומט. היססה מעט לפני ששיטחה בידיה את הדף. עיניה נעוצות עדיין בפניו. הודעת מייל קצרה באנגלית: "שרה, מצטער. מפולת במכרה. עובדים לכודים. מצב חירום. ביקשתי מהמשרד שישלחו את סאולוס לפגוש אותך בשדה. בקולי ממתינה לך בבית בכפר. נתראה בקרוב. סמואל". שרה אחזה בדף. מעיינת בו פעם ועוד פעם מסתכלת סביב. מביטה בבחור. מקפלת חזרה את הדף. זו לא הודעה ישירה ממנו אמרה לעצמה וגם לא נוסחה על ידו. הסתכלה שוב – הודעה מודפסת על נייר מכתבים של החברה הבינלאומית לכריית בוקסיט. מישהו כתב הודעה עבורו. הודעה סתמית. יבשה, פוגענית משהו אפילו. מעולם גם לא קרא לי, ביחסים בינינו, שרה. תמיד שרינקה (למעט באותם מקרים בהם היה קורא אותי לסדר בענין כלשהו אשר נראה בעיניו, ולא סתם שרה אלא שרה במילרע). מעולם גם לא קרא לעצמו, ביחסים בינינו, שמואל. תמיד מולי. מולי ושרינקה. כך היינו וכך אנחנו. וודאי לא סמואל. שם זר. מנוכר. שישה חודשים לא שינו זאת וגם, אני מקווה, לא ישנו. חשה הקלה ואכזבה בעת ובעונה אחת כאשר הרימה את המבט. מה זה "נתראה בקרוב". מדוע לא היה ספציפי יותר. משאיר אותי בסוג של לימבו. - "מתי היה המקרה" שאלה כאשר התעשתה מעט. - "לפני יומיים מיסיס וינשל". - "מדוע לא הודיעו לי קודם" שאלה כאשר צעדו לעבר הרכב, סאולוס דוחף את העגלה ושרה לצידו, מנסה להדביק את צעדיו. - "לא יודע מיסיס וינשל". - "הגעתי רק לשמונה ימים. אתה יודע מתי הוא חוזר"? - "לא". - "מה המרחק לכפר" שאלה כאשר הטעין את המזוודה על הטנדר. - "בערך 200 ק"מ, מיסיס" השיב גבו מופנה אליה. - שרה התבוננה בו, מושכת את קצוות העליונית, רוכסת ומתירה את הרוכסן. - "מה המרחק למכרה" שאלה לאחר זמן כאשר החלו בנסיעה. - "המכרה רחוק" השיב פניו מופנות לכביש. "קשה להגיע לשם. מצב מסוכן". - אמר יותר משתי מילים. יפה. אמרה לעצמה, אולי ייפתח הברז. - "מה קרה במכרה". - לא יודע, מצב לא טוב". כמו בחלום, חשבה, מקום לא מוכר. אדם לא מוכר. נלקחת למקום לא מוכר. נישאת על גבי המאורעות. התבוננה שוב בצדודית שלו. מי אתה פיטר סאולוס. מה זאת השתיקה הזאת. מה אתה יודע ולא מספר. מתייחס כמו חבילה שיש להעביר. הנסיעה היתה איומה. דרך משובשת. מהמורות. נוף משעמם. הטנדר החבוט נע ונד מצד לצד. לא היה התקן לחגורת בטיחות ושרה תמכה עצמה בדופן הפנימית, פעם ביד ימין מושטת קדימה ופעם בשמאל ולעיתים, בעת טלטלה חזקה, בשתי הידיים. - מדוע שלחו טנדר שאלה עצמה בין הטלטלות. המהנדס הכימאי של המכרה יכול היה, במעמדו, לדאוג לפחות לרכב נורמלי. - הקירטועים, הטלטלות והתנודות גרמו לה בחילה. הידיים המושטות קדימה גם לא איפשרו לה להדק בחוזקה את צידי הראש, לנסות להפסיק את ההלמות הדופקת ברקות. מידי פעם ביקשה לעצור, להשיב את רוחה. הסירה את העליונית אך לא את צעיף המשי העוטף את הצוואר. רופפה וריווחה מעט את הקישורים. - "מי זאת בקולי" שאלה באחת ההפוגות, פורשת שוב את דף ההודעה על ברכיה. - "גרייס בקולי עובדת בבית של מיסטר וינשל" - מדוע לא סיפר לי עליה, תמהה בינה לבין עצמה. - "כמה זמן היא עובדת בבית". - כמה חודשים מיסיס". - מולי כבר שישה חודשים בערך במאלווי, חישבה בראש, כנראה היא שם מאז שהגיע. עיסקת חבילה עם הבית? תהתה. - "איך אפשר להתקשר למיסטר וינשל". - "צריך לשאול במשרד מיסיס". - איך מתקשרים למשרד" שאלה בין הטלטלות, ידיה תומכות בדופן. - "אולי מהכפר" אמר בלי להסתכל לעברה. אין צורך שתביאי טלפון נייד אמר לה בשיחה האחרונה. אין כאן אפשרות מעשית להשתמש בו. יש לנו טלפון לוויני. כאשר הגיעו בערב לכפר היתה מותשת לחלוטין. ההלמות ברקות לא שככה וגלי חום אשר חשבה כי חלפו והסתיימו זה מכבר חזרו והציפו, מעורבים בזיעה קרה. קבס עלה בה. הבית עמד בפאתי הכפר. בית עץ טיפוסי פשוט, לא גדול, מוצב על כלונסאות בקצה דרך עפר. בקתות חימר ומעט בתי עץ משני צידיה. גדר של שיחים מקיפה את החצר ומעבר לה שדה מעובד, גדור שיחים נמוכים, הגובלים בחלקת יער. סאולוס ירד, סובב מלפנים את הטנדר ופתח בפניה את הדלת. "בבקשה מיסיס וינשל כאן הבית". שרה נשענה קדימה בליאות, מניחה את הראש על הדופן הפנימית מעל יד שמאל עוצמת עיניים להשקיט הגעש בגוף וההלמות בראש. סאולוס המתין מעט ואחר פנה ונשא את המזוודה, תולה את תיק היד על הכתף, פתח את שער הכלונסאות ועלה במדרגות העץ, מפנה מבט לעבר הטנדר, תוך שהוא קורא לעבר הפתח בשפת המקום. כאשר חזר סאולוס וירד לעברה הרימה שרה בליאות את הראש, מושיטה בזהירות את רגליה לקרקע, מייצבת עצמה, יד ימין נשענת על דופן הטנדר הסתכלה לעבר הבית וראתה את הבחורה. בקולי, חשבה, ככל הנראה, עומדת בקצה מדרגות העץ, יחפה, שמלה חסרת שרוולים באורך הברך, חסרת צבע מוגדר, או רק נדמה היה באור הדמדומים. נשענת ברישול על המעקה העליון של המדרגות, מעבר למסך של חרוזים צבעוניים תלויים מתקרת הפתח, מרשרשים באיושה של רוח קלה.

עמידה אדנותית, בלבוסטית, חשבה, מבעד לרפיון. לא כך תיארה לעצמה, במהלך הנסיעה, את בקולי, סוכנת הבית. אשה מקומית, ראתה בעיני רוחה, רחבת היקף, כבדת משקל, שביס לראשה וסינר לבן כרוך למותניים. כפי שהן מופיעות בסרטים. "תודה רבה, פיטר", אמרה כאשר נפנתה לעברו. מביטה בעיניו. קד בנימוס בראשו. אך לא הושיט הפעם יד. "שהות נעימה בכפר מיסיס וינשל. אם את צריכה משהו מיס גרייס יודעת כיצד להשיג אותי". נדה בראשה ופנתה לעבר השער. תלאות הגוף, מפח הנפש, גלי החום והלמות התופים בראש, היו מעט יותר מדי ליום אחד, חשה כאשר טיפסה לאיטה במדרגות. כל שרצתה היה להניח את הראש ולהדק מלחציים לרקות. התכווצה מעט כאשר חשה את המבטים הצולבים. המבט של פיטר מלווה אותה מלמטה, נעוץ בגבה, ובקולי מתבוננת מלמעלה. "ערב טוב מיסיס וינשל, גרייס בקולי" אמרה, באנגלית במבטא ברור מושיטה יד לעברה. "נעים מאד" אמרה לוחצת את ידה. יד רכה, חמימה, נעימה. תווי פנים תואמים, למרבה הפליאה, עיני שקד גדולות, חומות, ריסים ארוכים, שפתיים מלאות, גוון עור שוקולד חלב, שיער שחור קצר, עגילי זכוכית קטנים, דקת גזרה, קומה ממוצעת. נראית בשנות העשרים לחייה. "שמחה לפגוש בך גרייס. שרה וינשל". אמרה לוחצת את ידה. "האם להכין משהו לאכול מיסיס וינשל" שאלה כאשר נכנסו מעבר למסך החרוזים. "מצטערת, מרגישה לא טוב. הנסיעה היתה קשה". אמרה סוקרת את הדירה הקטנה. "זה חדר השינה של מיסטר וינשל" החוותה לעבר הקיצוני מבין שני החדרים. מיטת דרגש נמוכה. כוננית ומתקן תליה לבגדים. כל הריהוט בחדר. "זה החדר שלי" הפנתה בסנטר לחדר הצמוד, כאשר עקבה אחר המבט של שרה וינשל. "אלוהים אדירים" חשבה נכנסת לחדר. מה קורה פה. קני במבוק בחצי גובה ועליהם מתוח בד צבעוני שימשו מחיצה בין שני "החדרים". "אלוהים אדירים" מלמלה שוב, מסיטה את יריעת הקנבס אשר תלתה מעל הפתח אשר שימש חלון, מביטה במבט מפוזר בחלקות המעובדות מעבר לגדר ובעץ רב הפארות המצל בחלקו על החלון. שישה חודשים שימש לו המקום לבית. האם יתכן, האמנם. מעלה בעיני רוחה את בעלה, קומה רגילה אמנם, אך נמרץ, מוצק בדרכו, שיער קצוץ, אפור, שזור אניצים לבנים, מפרצים בקדמת המצח, זקן אופנתי אפרפר, נוטה לשנהב, אשר גידל לקראת הנסיעה לאפריקה. בעל נוכחות. גדול כמעט בשלושים שנה מגרייס,.צעירה מנועה שלנו. האם ייתכן. חזרה לאמצע החדר, שבה לחלון, חזרה ויצאה מהדלת שומעת את גרייס טורחת במטבח. שרה פנתה לחדר, חולצת את סנדלי העקב ונשכבה פרקדן, כמות שהיא, בגדים עליה, על המיטה, אשר להפתעתה היתה כבר מוצעת. עיניים עצומות מהדקת בשתי ידיים את הרקות. מנוחה קלה חשבה. גרייס, בפתח, הקשיבה לנשימות הקצובות וניגשה למזוודה, בלי אומר ובלי לשאול, והחלה תולה את הבגדים, בצד שתי חולצות אשר תלו כבר. החליקה ביד רכה, מלטפת, על הלבנים, מקרבת לאפה ושואפת את ריח הסבון, הניחה על גבי הכוננית בצד המתלה. "גרייס", אמרה, פונה לעברה, פוקחת עיניים בצמצום "אני מבקשת ללכת מחר למשרד. לדבר בטלפון עם בעלי ועם המשפחה". גרייס הנהנה בראשה מבלי להסב את הראש.

למחרת התעוררה מאוחר לקול המולת הכפר. פקחה עיניים באיטיות העבירה מבט בבגדי הנסיעה המקומטים ובסדין אשר היה מונח עליה ברישול. ניסתה להזכר האם פרשה היא עצמה את הסדין לפני שנרדמה. הכל התהפך, חשבה, מעלה בראשה אט אט את מאורעות האתמול. מפח נפש במקום חופשה, משדה התעופה היו אמורים לנסוע לאגם הגדול של מלאווי לחופשה אינטימית לאחר חודשים של ריחוק.

בתקופה זו של קדחת הקיץ, אישר לה משרד הנסיעות, בקושי, חופשה קצרה של שמונה ימים. החליטה לנסוע לאפריקה, למדינה המוזרה שמעטים שמעו עליה, לפגוש את בעלה, לאחר כל אותם חודשי הפרידה, ולדחות את הנסיעה לאטלנטה להיות לצידה של נועה בסיבוב שלישי של טיפולי פוריות מורכבים. בעלה, אמיתי, עסוק מעל לראש במשלחת הכלכלית. צחוק הגורל חשבה. בעלה רחוק, לא ידוע מתי יתראו. נועה בטיפולים, רחוקה. שימרית כלתה, מאושפזת במחלקה להיריון בסיכון גבוה ואבינועם, בעלה, צעיר עדיין, מכלה את ימיו בעבודה ובלילות לבד בבית.

אדם מתכנן ואלוהים צוחק, כמו שאמא שלה היתה נוהגת לומר. ביידיש, חייכה בעצב לעצמה, הביטוי קולע, מחליק לאוזן. התנערה וקמה. לא מצאה את גרייס אך ארוחה היתה מוכנה על השולחן. דייסת תירס מעורבת בעלעלים ירוקים, לחם תירס, גבינה חמוצה ומה שנראה כמו לפת מבושלת. לאחר שהסתדרה יצאה בלבוש קל לעבר הכפר. "איפה המשרד של הבוקסיט" ניסתה לשאול פעם פעמיים. נענתה אמנם בחיוך אך במשיכת כתפיים. המשיכה בדרך הראשית של הכפר, כורכר כבוש בחלקו, מלווה במבטים סקרניים. אשה לבנה. בגדים בהירים. כובע קש, משקפי שמש, ללא ליווי בין כל המקומיים.

החום והאבק הכבידו ולאחר שעייפה פנתה לאיטה חזרה. בבית מצאה את גרייס שוטפת את בגדי הנסיעה והלבנים אשר הושארו על המיטה טרם יציאתה. "אני מבקשת ללכת למשרד להתקשר עם בעלי" אמרה כאשר הסבו לאכול. "הלכתי היום לאורך הדרך אך לא מצאתי את המקום". "מחר לפנה"צ נלך" אמרה אוספת את צלחות הפח והסכו"ם. שלחה מבט ארוך לעבר גרייס. לבושה בחולצת בטן, מכנסיים קצרים, יחפה "כמה זמן את גרה כאן". "אני פה רק כאשר מאסטר וינשל מגיע". שרה לא רצתה לשוות לשיחה אופי של חקירה וניסתה בעקיפין. "מתי מיסטר וינשל מגיע". "בדרך כלל בסופי שבוע ולעיתים גם באמצע השבוע כשהוא במשרד". "את עובדת בחברה". "כן" "מה התפקיד שלך" "עוזרת במשרד בכל מה שצריך. עבודות משרד, כל מה שמבקשים. החברה שלחה אותי לדרום אפריקה לקורס מחשבים. למדתי שם ארבעה חודשים". "יש לנו משק קטן בעבר השני של הכפר" הוסיפה לאחר שהייה קלה, בלא שנשאלה. על השאלות הבוערות, הקודחות במוחה לא שאלה. אחר הצהריים יצאה לטייל לאורך גדר השיחים מעבר לבית לעבר חלקת היער. מתוך חוש כלשהו הפנתה מבט וראתה את גרייס מתבוננת בה, ידיה נשענות על אדן החלון. הערב החל לרדת כאשר נכנסה לבית מבעד למסך החרוזים. שמעה תחילה בהיכנסה את קול המים ובהפניית מבט מהירה ראתה את גרייס, מבעד לחווקים של מוטות הבמבוק בפינת הרחצה, עירומה, שוטפת עצמה, צדודיתה מופנית אליה. רגל ימין על גבי דרגש עץ, מעבירה אגד עשבים כלשהו, כפי שנראה מהמקום בו עמדה, לאורך הרגל, שד ימין נוגע לא נוגע, פעם בפעם, בירך, עם התנועות בעת כיפוף הגוף. שרה עמדה מהופנטת. עיניה עוקבות אחר תנועות הגוף. אגלי מים בוהקים, באור בין הערביים, על רקע צבעי שוקולד חום בהיר של העור. שניות ספורות חלפו עד שגרייס סובבה באחת את ראשה והמבט אשר לא ניתן היה לפענח באותו רגע, גרם לשרה להסיט מיד את הראש ולמהר לחדר. למחרת לפנה"צ הלכו למשרד. גרייס נועלת סנדלי אצבע פשוטים ואותה שמלה חסרת שרוולים וחסרת צבע מוגדר. שרה לצידה, בחצאית קלה, חולצת טריקו, ללא עליונית, סנדלי עקב, כובע קש רחב תיתורת ומשקפי שמש. נראות כמו גבירה ונערתה, חשבה בוחנת מהצד את גרייס.

המנהל המקומי של המשרד הצליח, כאשר הגיעו לקראת הצהריים, ליצור קשר עם הממונה על המכרה וביקש לזמן לטלפון את האדון המהנדס מיסטר וינשל.

שרה המתינה מעבירה השפופרת, תוך האזנה לרעשים והרחשים בטלפון, מיד ליד, מאוזן לאוזן. בוחנת את הקירות ואת התקרה עד שנשמע קולו.

בדרך חזרה היתה שקועה בשיחזור של השיחה אשר לאמיתו של דבר היתה סתמית. מאכזבת אפשר לומר, חסרת משמעות פרט לעצם קיומה, אולי, ושמיעת הקול המוכר.

הלמות הרעשים ברקע והקולות המקוטעים לסירוגין לא איפשרו שיחה נורמלית. חילופי דברים באנאליים. תוך נסיון להתגבר על הרעשים סיפרה, בקצרה, על נועה, על שימרית. שאלה מתי יגיע וכו'. גם להפרד בסיום לא ניתן היה. השיחה נותקה לפתע. היה קשה ליצור קשר מחדש. הריקנות בדרך חזרה שבה והשתלטה. שעמום. חוסר מעש. ציפיה. להמתין שוב בכפר העלוב, חשבה כאשר המשיכו ללכת, גרייס בהליכה קלילה, צעד שניים לפניה. לפתע, מבלי משים, מבטה מופנה קדימה, דרכה על אבן חצץ. קרסול ימין התעקם. התעוות. כאב חד, חריף פילח את גופה וקרסה לארץ, לופתת בשתי ידיים את הקרסול.

גרייס נפנתה לשמע צעקה חנוקה וחשה לעברה. בדקה, כשהיא כורעת על ברכיה, את מצב הקרסול. "מיסיס וינשל, הבית לא רחוק. תישעני עלי", אמרה כורכת את ידה של שרה סביב צווארה ומסייעת לה לקום. "בבית אטפל ברגל". שרה מדדה על רגל שמאל נשענה בגופה על גרייס וחובקת אותה בזרועה. הנשים בפתחי הבקתות ליוו במבט את המראה המוזר.

שרה הגיעה חסרת נשימה והתיישבה, במצוות גרייס, על כסא קש נמוך. מותשת מהמאמץ והכאב, רגליה מושטות קדימה. גרייס הניחה את רגל ימין של שרה על כרית ועליה מגבת התיישבה מולה על המחצלת, השמלה תחובה בין הרגליים הפשוקות משני עברי הכרית והחלה מעסה בשמן קוקוס את הקרסול. תנועות סיבוביות בשתי ידיים. שרה ישבה, ברכיה צמודות. מרפקים על הברכיים. כפות הידיים תומכות בלסת משני צידיה והתבוננה, ראשה מוטה כלפי מטה, בתנועות הידיים סביב הקרסול. - "אולי נגרם סדק, גרייס, או שבר. מה את אומרת". - "הקרסול נפוח. מנסים קודם עיסוי ואח"כ נראה". - "מאיפה את יודעת לטפל"? - "סבתא שלי, כאן בכפר. טיפלה ככה ובדרך כלל זה עוזר אם אין שבר". תנועות העיסוי עברו לאיטם מהקרסול לרגל. "צריך לשחרר את השרירים" אמרה, כאשר החלה לעסות במעלה הקרסול, תוך כדי התנועות המעגליות במעלה הרגל לאורך השוק וסביבו, טיפות שמן גולשות במורד הרגל, מעסה בתנועות איטיות, רכות, בכפות ידיים פרושות, מלאות, כמו מלטפות, מפשילה מעט, בתוך כך, את שולי החצאית מעבר לברך. הרפיון בשרירים ותנועות הליטוף, עם התמשכות העיסוי, העבירו לאורך הגוף תחושה נעימה, רכה. ידיה נשלחו לאחור. יד ימין תחילה ולאחריה שמאל, מגששות לתמיכה, נשענת. אצבעותיה ננעצות בחוזקה במחצלת, ראשה מופשל לאחור. ברכיה נפרדו מעט, מרווחות יותר, ורעידות קלות הרעידו את גופה. שרה פקחה, כדי צוהר, את עיניה כאשר פסקו תנועות הידיים וראתה את גרייס מתבוננת בה באותו מבט אשר לא ניתן היה, גם הפעם, לעמוד על טיבו.

"אני יורדת להביא משהו לעטוף את הרגל" אמרה. כאשר שבה, חזרה שרה ונשענה קדימה, מהדקת רגליה, מנסה להשקיט את גופה. היו אלה עלים ירוקים גדולים, דומים לעלי כרוב, אותם כרכה גרייס סביב הקרסול והרגל והידקה וקשרה בסיבים כלשהם. "הכאב פחת קצת באמת. תודה". בעת הארוחה התעניינה שרה בדרך הריפוי של הסבתא ובנסיון של גרייס בטיפול. - "סבתא שלי טיפלה באנשים. היתה ידועה בכפר ולא רק. באו אליה גם מכפרים בסביבה. - ביליתי אצלה בשעות אחה"צ אחרי הלימודים ובחופשות. אבא נפטר כשהייתי נערה. אמא עבדה כל היום. אני הצעירה מבין ארבעה. שני הגדולים עובדים בעיר ואחותי נשואה וגרה בכפר השכן. למדתי ממנה. הייתי יושבת לידה ומסתכלת ולאחר זמן גם נתנה לי, במקרים קלים, לטפל בעצמי בהשגחה שלה". - "סבתא בחיים"? - "כן אבל כבר לא מטפלת". - "מבוגרת מאד"? - "מבוגרת אך לא מאוד". - "הפסיקה לטפל" אמרה כעבור שהייה קלה, מלקטת פירורים מהשולחן, פניה מופנות מטה. "עשתה משהו שאסור לעשות" הרימה את המבט. - "קרובה איזושהי של סבתא" השיבה לשאלה אשר היתה תלויה על פניה של שרה. - "נערה צעירה" המשיכה "התעסקה (אלו היו המילים שלה) עם בחור מפורטוגל אשר עבד בסביבה ונעלם." אמא שלה ביקשה מסבתא להסיר את החרפה. סבתא אמרה, כן נודע לי אחר כך, כי היא לא טיפלה אף פעם במקרה כזה והיא גם לא יודעת לטפל ולא מוכנה בשום אופן להסתכן בכך. - "יהרגו אותה". ספקה האמא כפיים, מתייפחת. אבא שלה והמשפחה שלו ובמיוחד מועצת הזקנים של הכפר, כפי שאת יודעת, לא יאפשרו את הבושה המהלכת הזאת". - "את מוכרחה לעשות משהו" השביעה אותה מלטפת את ידיה בתחינה. - "שתלך לשאמאן של הכפר". - "ימסור אותה הלאה למשפחה וכולם יודעים מה יהיה הגורל שלה. היא תמות. הילדה שלי תמות. עוד לא בת 17" צעקה בקול חנוק מכה באגרופים לסירוגין בחזה ובצידי הירכיים. סבתא הביטה בנערה. מכווצת בפינה. חיוורת. מפוחדת. מביטה בעיניים פעורות באמא שלה מכה את עצמה. סבתא פנתה בפחד גדול להכין מה שלדעתה היה אולי דרוש. השקתה תחילה את הנערה בשיקוי מאלחש כלשהו מבין השיקויים אשר היו שמורים עמה והחלה. הנערה כמעט מתה. איבדה דם רב. התעלפה. הסבתא החזקה הזאת ידיה רועדות, דמעות ניגרות מעיניה, חזרה וספגה את הדם. הזליפה מים על פניה של הנערה סטרה לה מצד לצד. קראה בשמה הרימה את ראשה והערתה לפיה שיקוי אחר והתפללה לאלוהים שלה.

האמא לא ידעה את נפשה. התרוצצה לכאן ולכאן סופקת כפיים משמיעה צעקות חנוקות. - "לא ידוע מה מכל אלה הציל את הנערה, אך הנס קרה". - "סבתא לא חזרה לעצמה. חדלה מאז לטפל. נשבעה לעצמה כי לא תטפל יותר גם לא במקרים רגילים". - "הידיים כבר לא כמו שהיו" היתה אומרת ומשלחת אנשים מעל פניה. - "היום זה ודאי כבר לא כך". אמרה שרה ולא ברור היה גם לה אם קבעה עובדה או שאלה. - "היום" הישירה מבט כלפיה "הדברים נשארו כשהיו. לא השתנה דבר. הפחד קיים. סוף מר ונמהר צפוי לאותה נערה אשר יאתרע מזלה ותיכשל בכך". בלילה התקשתה להירדם. הסתובבה נים ולא נים, כאשר קול לא מוכר, מעורר חלחלה, ספק צווחה, ספק קריאה מקפיאה, הרתיע אותה מהמיטה. קמה בחשש וניגשה, גוררת את הרגל, לחלון, הסיטה מעט ובזהירות, את בד הקנבס ונרתעה בבהלה, בצווחה קלה, לאחור כאשר ראתה מה שתיארה לאחר מכן כרוח רפאים, שד לבן, שד משחת.

עוף גדול, לא מוכר לה, לבן כולו, קירח, עיניים גדולות שחורות, יושב ללא נוע על ענף העץ הסמוך לחלון ומתבונן בה במבט חודר, מבט קבוע. שרה קפאה רגע על עומדה ומיד הסיטה חזרה את הבד הסתובבה ונחפזה, גוררת רגל, למיטה. עמדה רגע, היססה ואז הלכה מעבר למחיצה והתיישבה בזהירות בקצה המזרן בחדר הסמוך. גרייס ישנה על צידה, דחקה עצמה לשולי המיטה ושרה נשכבה בזהירות בקצה המזרן. עוצמת עיניים. מנסה לא לזוז. מגע קל, מרפרף, לא מורגש כמעט, בין רגל לירך העצים את נשימותיה. חייכה לעצמה כאשר התעוררה בבוקר מאוחר וראתה את עלי הכרוב רמוסים מפוזרים לאורך ולרוחב הסדין המקומט. סובבה את הקרסול בזהירות. הרגל גם היא חזרה לעצמה. ידי קסם לבחורה, ולא רק, חשבה, ממשיכה לרבוץ עוצמת עיניים. ביום טיילה בסביבה הקרובה בודקת את יציבות הקרסול בהליכה רצופה. מנסה, ללא הצלחה, לקשור שיחה עם אלה מנשות הכפר בבקתות הסמוכות. חיוכים רחבים ולהג מהיר, לא ברור, היו מנת חלקה. לא הרחיקה וחזרה והתיישבה במרפסת הכניסה מתבונת בחוסר ענין בחיי הכפר המתנהלים לאיטם סמוך לבית ומעבירה שוב לנגד עיניה את ההשתלשלות הבלתי צפויה של הארועים. יוצאת לשמונה ימי כיף באפריקה סיפרה לקולגות במשרד, במדינה נידחת שאף אחד לא ביקר בה על אף שמדובר במשרד נסיעות מהגדולים ומהמצליחים בארץ. והנה אני פה חשבה. עם שובה לפנות ערב לא איפשרה לה גרייס לסייע במטבח וכך ישבה מתבוננת בה בתנועות הגמישות, הרכות, של הגוף הצעיר הנע ברגליים זריזות, יחפות. שרה הסיטה את המבט מנסה לסלק מראשה את מאורעות הלילה, אך שבה והתבוננה. גרייס ישבה מכונסת בעצמה. שרה גוללה חזור ושוב את שולי הבד המונח על השולחן. "גרייס" אמרה פונה אליה. "אתמול בלילה שמעתי צריחה מקפיאה נוראית. קמתי בבהלה וראיתי על ענף העץ הסמוך לחלון עוף גדול מפחיד. לבן. קירח. עיניים שחורות עגולות גדולות. מתבוננות בי ללא תנועה. היה נדמה כאילו קרא לי. רעדתי כולי לא יכולתי להירדם ובאתי אלייך. "אני לא יודעת אייך קוראים לזה באנגלית" אמרה גרייס לאחר הרהור קצר מרימה את העיניים. "אבל זה עוף לילה דורס שלפי מה שאומרים אצלנו בכפר הוא .. הוא .. מביטה בשרה במבט חודר, הוא, היססה, משהו כמו מבשר, סוג של שליח של האלים, לפי מה שהזקנים בכפר אומרים. - "מבשר מה?" - "מבשר.. כלומר, מבשר משהו. לא יודעת מה". והסיטה את העיניים. שרה ניסתה לתפוס שוב את עיניה אך לא הצלחה. בסיום הארוחה התיישבו על המרפסת הצרה הפונה לחלקת היער. גרייס נשענה אחורה על הכסא רגליה היחפות על מעקה העץ שמלת הכותנה מופשלת מעל הברכיים. שרה ישבה לצידה ראשה מעט לפנים זרועותיה מונחות על המעקה. - "איך הילדים" התנערה לפתע גרייס. "מולי" המשיכה "אה.. כלומר.. מיסטר וינשל סיפר קצת עליהם. היה מודאג ממה שקורה אתם". - כן. נכון. סובבה את הכיסא ופנתה לעברה. הבת נועה באמריקה עם בעלה, כפי שודאי סיפר לך, ועוברת טיפולים לא פשוטים (נדמה היה כי שרה המתינה לשער אשר ייפתח) מאוד רוצים, כלומר מאוד היו רוצים ילדים. כבר כמה שנים מנסים. לא הולך בינתיים ונועה כבר בת 36. קשה להם שם לבד רחוק". - והבן אבינועם", המשיכה באותה נשימה מבלי להפסיק, כאילו להספיק (לפני מה?) בלא שנתנה לעצמה, מאוחר יותר, דין וחשבון מדוע בעצם סיפרה בבולמוס על הילדים, כאשר בעצם נשאלה מתוך נימוס, כפי שנשמעה השאלה על פניה. "אבינועם" המשיכה "דומה מאוד אמנם במבנה ובפנים לבעלי אך גבוה ממנו. שיחק כדורסל בקבוצה כשהיה צעיר יותר". "אמנם רק בן 33 אבל מוכשר מאוד". הוסיפה מתוך דחף לא מוסבר. "עובד בתפקיד בכיר בממשלה. שיער שחור, עיניים אפורות ירוקות כמו לבעלי כפי שאת יודעת, אמרה כאילו לעצמה, נכנסת לפרטים לא רלבנטיים לכאורה. "נוסף לכך" המשיכה כאשר גרייס צידדה לראשונה את הראש והביטה בה "גם מטפל באשתו". - "כן שמעתי". - "מאושפזת בבית חולים במחלקה להריון בסיכון גבוה לאחר מקרה של לידה מוקדמת אשר חייבה ניתוח שכשל והפלה טבעית שקדמה לה" המשיכה כאילו לא שמעה (ואולי כן שמעה) את גרייס "ואמורה להיות שם עד הלידה אשר אני מקווה שתעבור בשלום". גופה מיאן בלילה להירדם. שכבה פרקדן. עיניים עצומות. פה מכווץ, שפתיים משוכות פנימה, ידיה מתוחות בצידי הגוף, האצבעות צובטות בחוזקה את הסדין, מנסה לשווא להשקיט את הלמות הלב, רטט קל ליווה אותה כאשר ניגשה ונשכבה בלאט על קצה המזרן בחדר הסמוך. משהו קורה חשה בחוש טמיר כלשהו כאשר התעוררה בבוקר, מתנערת מהשינה, משהו קורה. התיישבה. משהו לא טוב קורה. שימרית, חלילה, נועל'ה אולי. אלוהים ישמור. התלבשה בחוסר מנוחה מתכוונת ללכת למשרד ולנסות ולהתקשר. מיהרה למרפסת כאשר שמעה מרחוק את הרעש של הטנדר. אכן קרה משהו. "מיסיס וינשל" קרא פיטר סאולוס כאשר קפץ מהטנדר, המנוע עדיין פועל "בבקשה לבוא מהר, מיסטר וינשל בבית חולים הגיע בהליקופטר. מהר לבוא, מהר" קרא כל עוד נפשו בו. נטלה מבוהלת את נעלי הסנדל ירדה במהירות, בלא לשים לב לרגל. "מה קרה" שאלה חסרת נשימה כאשר התיישבה ופיטר תימרן את המכונית לנסיעה חזרה. "חום גבוה למיסטר וינשל. לא יודע". "קח בבקשה את הטלפון" ביקשה כאשר חלפו ליד המשרד "על כל מקרה שלא יהיה". גרייס יצאה מהמשרד ולפי המבט הבינה כי גרייס יודעת. כעבור שעתיים של נהיגה מהירה, תוך התעלמות הפעם מהמהמורות והמפגעים, הגיעו לבית החולים. שרה פתחה את דלת הטנדר בטרם עצר סופית ומיהרה עם העצירה לחדר המיון. פיטר נחפז אחריה. אינג' גוטפריד מק-קלטר, הממונה האזורי של החברה, עמד ליד מיטת האלונקה מקשיב לרופא האחראי. גוטפריד מק-קלטר. שילוב שמות בלתי אפשרי כמעט חשבה כבר אז כאשר ביקר בביתם בארץ לפני כשנה להציע לבעלה להשתלב בצוות ההקמה וההפעלה של המכרה.

שם קשה, כבד, בניגוד בולט להופעה הנעימה של ג'נטלמן בריטי. אישיות סמכותית, ללא ספק, אך נעים הליכות, כפי שהכירה וכפי שתשוב להכיר. וגם, ידעה, בידידות טובה עם מולי בחודשים של שיתוף הפעולה ביניהם. "מוכרחים לאשפז בדחיפות במחלקת טיפול נמרץ", שמעה את הרופא אומר, בבהילות מה, לאינג' מק-קלטר. "הבן אדם נדבק בחיידק אלים מסוג מסוכן". ראתה את גוטפריד מהנהן עוד בטרם נפנתה לבעלה. נבהלה כאשר ראתה אותו. שרוע על האלונקה. מכוסה בסדין עד צוואר, מחובר לאינפוזיה. חיוור, עיניים עצומות, נושם בכבדות שפתיים פעורות קמעה.

"מולי" לחשה גוהרת מעליו "מולי שומע" חזרה שוב שולחת יד מתחת לסדין ולוחצת את ידו. מולי פקח בליאות, כדי סדק, את העיניים ועצם שוב. שרה לחלחה מעט את שפתיו והעבירה ברכות, פעם פעמיים, מטפחת לחה על פניו. הוא לא נשאר כאן חשבה לעצמה כאשר הרימה את הראש והביטה סביב. "פרדי" פנתה למק-קלטר. הכל קראו לו פרדי. לא ניתן היה אחרת.

נולד בסקוטלנד, כך סיפר באחת הארוחות בעת שהתארח בזמנו בביתם יחד עם אשתו ג'ואן, כאשר מולי תהה לגבי מקור השם. בן לאב ארכיטקט יליד סקוטלנד ולאם ילידת גרמניה, בת למשפחה קתולית בעיר קלן. מרצה באוניברסיטה החופשית של ברלין. נפגשו בפוליטכניקום של ציריך ונולדו שלושה ילדים. "אני ואחיותיי מריה ואנג'לה" הוסיף. גוטפריד (פרדי) ומולי נפגשו שנתיים קודם לכן בכנס בינלאומי בעיר גטבורג בשבדיה. פרדי כנציג החברה הבינלאומית לכריית בוקסיט ומולי מטעם חברת כימיקלים בארץ.

התיידדו ושמרו על קשר וכאשר החליטה החברה הבינלאומית להקים מכרה במאלאווי הגיע גוטפריד לארץ, יחד עם אשתו, על מנת לצרף את מולי לצוות ההקמה.

התנאים אשר הוצעו לו היו בגדר הצעה שלא ניתן לסרב לה. מעל ומעבר לתנאים המקובלים לשרות ארוך במדינה אפריקאית. לאחר שנועץ בשרה ובהנהלת החברה בארץ, יצא לחופשה לא תשלום של שנה אחת. "פרדי" אמרה בקול אשר ניסה להשמע החלטי, "בעלי לא נשאר כאן. חייבים להעביר אותו עוד היום לישראל. עוד היום" חזרה ואמרה מפנה את הדברים בה בעת גם כלפי הרופא.

"הדבר בלתי אפשרי לא בא בחשבון" מחה הרופא בקול בליווי תנועת יד נמרצת. "החולה לא יחזיק מעמד. יש לטפל בו פה ועכשיו ומיד. הטיפול הנשימתי דחוף" הוסיף. "פרדי" אמרה אוחזת בזרועו ומפנה את פניו אליה. "המצב קריטי. אני לא משאירה כאן את בעלי בשום פנים" הוסיפה. "אתה מכיר את בית החולים, הוא לא נשאר כאן. תעשו הכל כדי שיטוס מכאן דחוף עוד היום". "פרדי אני מבקשת" המשיכה להחזיק בזרועו. פניה מורמות מופנות אליו "מבקשת לארגן בדחיפות מטוס. "בדחיפות", חזרה, "שאלה של חיים".

"נראה מה אפשר לעשות". "גוטפריד" פנתה הפעם בשמו המלא, בלא שתכננה, וחזרה על הדברים. "בעלי לא נשאר פה, גוטפריד, זאת אחריות מלאה של החברה. אחריות מלאה". נראה מה ניתן לעשות" אמר שוב, מתבונן בעיניה, לאחר שהות קצרה, ונפנה ללכת. "אודיע מה קורה". "פרדי" אמרה לאחר מחשבה נוספת, קוראת לעברו כאשר נפנה לצאת, "אני חושבת, פרדי, שיהיה טוב לכולנו אם גרייס בקולי תגיע גם היא לישראל. לא ידוע לנו כמה זמן יימשכו האשפוז וההחלמה. אני חייבת לחזור לעבודה בעוד מספר ימים וגרייס המכירה את מולי וטיפלה בו תוכל לסייע. הם רגילים זו לזו", הוסיפה, בהפסקת נשימה. נראה היה לשרה או נדמה היה, כי ראתה שמץ של חיוך בזוית הפה חולף על פניו. "אבדוק אפשרות", אמר לאחר הרהור קצר. "אולי יהיה באפשרותה של גרייס גם לסייע בקשר בין המכרה לבין מולי בעניינים הנתונים לאחריותו".

כעבור זמן לא רק הודיע פרדי בטלפון כי מטוס מנהלים של החברה יגיע בערב. הנהלת החברה, הוסיף, תמשיך להעסיק את גרייס כנציגה שלה בישראל כעוזרת מינהלית של מולי אני משער, המשיך, כי ניתן יהיה להסדיר את ההגעה שלה לישראל בתוך מספר ימים, אם גרייס תסכים להצטרף אליכם. מעניין אמרה לעצמה מאוחר יותר, כאשר שיחזרה את השיחה. מדוע השתמשה בלשון רבים. "כולנו", "לנו" "אותנו". שרה פעלה מיד בהתאם וביקשה מפיטר לקשר אותה עם המשרד בכפר. "גרייס", אמרה, "המצב של מיסטר וינשל לא טוב. אנו חוזרים היום לישראל ואנחנו זקוקים לך. מבקשים מאוד כי תצטרפי אלינו בהמשך. לאחר שהחברה תסדיר את הענין". "מיסטר מק-קרטר מאשר", השיבה לשאלה שלא נשאלה. "אבוא" אמרה. לאחר הרהור קצר. "לא מכבירים פה מילים" חשבה שוב לעצמה. אני מבקשת כי תארזי בבקשה את הבגדים שלי ושל בעלי. פיטר יאסוף אותך מהמשרד, אמרה, מתבוננת בו עומד לצידה, מהנהן. החליטה באותו רגע על תוכנית חלופית. בשיחה שניה בטלפון הלווייני התקשרה לדנה שמואלי, הממונה עליה בסוכנות הנסיעות בארץ. לאחר שגוללה בקצרה את המצב הקריטי והדחיפות ביקשה כי הסוכנות תפעיל את חברת הביטוח לשלוח מטוס מיוחד עם רופא מומחה. לא סיפרה על הבקשה מהחברה הבינלאומית לכריית בוקסיט. גרייס הגיעה חזרה עם המזוודה והתיק ובעת ששוחחה עם דנה הביטה מהצד, בסקרנות, בגרייס ניגשת לאלונקה, מלטפת ביד אחת ברכות את מצחו ומחליקה בכף יד מלאה את זרועו. "דנה הכל בסדר", אמרה מאוחר יותר בעקבות שיחת האישור עם פרדי כאשר התקשרה אליה שוב. "החברה אירגנה כבר מטוס מיוחד". לא יאומן חשבה, שרועה מותשת על גבי המושב הכפול. בערב, כמו שאמר, אנחנו על מטוס בדרך לארץ. שיחזרה בעיני רוחה את הפעולות אשר ביצעה. הנחישות או אולי, הפחד, היאוש. מי יודע, ואיך הניעה את המערכת. שרה ביקשה מאבינועם לאסוף את גרייס מהשדה. תיארה אותה בפניו, עוצמת עיניים, בקווים כלליים. "אתה יכול להחזיק שלט ביד" אמרה "אך אין ספק" חייכה קלות "כי לא ניתן לטעות בה".

ואכן לא ניתן היה לטעות בה (כשם שלא ניתן היה לטעות בו) בבחורה השחומה, לא גבוהה אמנם אך הראש הנישא מעל צוואר זקוף מקנה לה מראה תמיר, דקת גזרה, אשר יצאה בצעד בוטח לעבר אולם מקבלי הפנים, לבושה חולצת טי לבנה ועליה הדפס של יגואר (בתנוחת זינוק כמו בסמל של המכונית, חשב) מעל מכנסי שורט ירוקים, נועלת סנדלי חוף, נושאת תיק עשוי בד בהדפס של קווי אורך צבעוניים, רועשים, עוצרת רגע סוקרת במבט מהיר את האולם וממשיכה.

אבינועם ליווה אותה במבט, עיניו מרותקות נעוצות בעיני השקד הגדולות, בהליכה החתולית קפיצית. "גרייס" אמרה כאשר קרבה. מושיטה יד מרימה אליו מבט "נעים מאוד אתה ודאי אבינועם תודה שבאת". נושאת בתוך כך מבט לעבר השלט המורם. מחייכת. אבינועם עקב אחר המבט התעשת והוריד מיד את יד שמאל מעביר את השלט לאחוריו. מושיט במקביל, בחופזה, את יד ימין ואוחז יד חמימה נעימה. "נעים מאוד. אבינועם. נכון. שמח להכיר". מחזיק עדיין את היד. חלפו דקה או שתיים, כאשר פנו כבר ללכת, עד שהתעשת פעם נוספת נוטל מידה את תיק הבד, תוך מלמול לא ברור של דברי התנצלות. בדרך התעניינה במצב של אבא (אבא אמרה לא מיסטר וינשל) סיפרה על ההערכה הרבה אשר רוחשים לו בחברה ועל הנכונות המהירה לעזור בהעברתו לישראל במטוס מיוחד ולהסדיר גם את שהותה בארץ. הפגישה עם ההורים, כך סיפר לאחר מכן לשימרית ומאוחר יותר בלילה גם בשיחת טלפון עם נועה, היתה מפתיעה, כך אמר, בהתרגשות אשר עוררה אצל כל אחד מההורים. גרייס ואמא התחבקו, סיפר, ועיניו של אבא אורו כאשר גחנה לעברו מלטפת את ראשו ונושקת פעם פעמיים לשתי לחייו. אבא החליק על זרועה וניתן היה להכיר בו, בגבר החזק, בהתרגשות הלב. החדר של גרייס, אשר היה בזמנו של נועה, היה במפלס העליון של בית המשפחה ברח' בני אפרים בתל-אביב, סמוך לחדר אשר היה של אבינועם ומול חדר השינה של הזוג וינשל. "את צריכה לצאת לחופשה, לנוח". אמרה דנה שמואלי בוחנת את פניה של שרה. "הפנים שלך אומרות הכל. השבועיים האחרונים לא עשו לך טוב. התקופה אמנם עמוסה עכשיו אבל אין טעם להיכנס עכשיו, במצב שלך, למתח ולטירוף של תקופת הנסיעות". "יש מי שדואגים עכשיו למולי", הוסיפה. "סעי לנועה. נסדר לך טיסה". שלושה ימים לאחר מכן כבר היתה שרה במטוס לאטלנטה וחזרה כעבור שבועיים. גרייס שהתה עם מולי (מצבו התייצב בהדרגה) עד שעות אחה"צ ולאחר מכן רכבה על אופניה לדירה של אבינועם ברח' חנה רובינא, מרחק לא רב, לסייע בידו, לפי בקשתה של שרה, בכל הנדרש ובשעות הערב המאוחרות שבה חזרה. בימי ראשון בילתה גרייס בגינת לוינסקי וחזרה בלילה. שימרית הביאה בת לעולם, בחודש נובמבר, להקלת המשפחה ולשמחת הכל. "שמחה בשבילך ובשביל שימרית, אח צעיר שלי" אמרה לו, בשיחה מארה"ב באותו ערב. "לפחות אצלכם אם לא אצלנו" הוסיפה בקול סדוק בתערובת של רגשות. "שיהיה לכם בכיף" אמרה כשקולה התייצב "והמשך קל יותר עם הדור הבא". "תודה נועלה. מחזיקים אצבעות עבורכם. נתראה בפסח. ד"ש". באותו חודש הודיעה גרייס, להפתעת כולם, כי היא בהריון, סמסטר שני למרבה התדהמה. "כיצד לא שמו לב עד עכשיו" תהתה נועה בשיחה טרנס אטלנטית עם שרה. "לא מבחינים כנראה בדברים שלא עולים על הדעת. לפחות בהתחלה". הוסיפה. "יודעים ממי?" "לא מספרת. מכונסת בעצמה בענין הזה. עושה מה שצריך במשך היום כשהיא בבית לבד עם אבא. אחה"צ ובערב אצל אבינועם. חוזרת מאוחר. נכנסת לחדר ומסתגרת עד הבוקר". "בימי ראשון", הוסיפה לאחר מחשבה קצרה, "היתה מסתובבת בלוינסקי חוזרת מאוחר בלילה ולכי תדעי מה קרה שם ועם מי". "מדוע היא לא חוזרת לכפר שלה במלאווי?" "אין כל אפשרות במצב שלה. יהרגו אותה שם, אספר לך בפעם אחרת". "אז מה יהיה?" "לא יודעים. נחכה ונראה". בחודש מרץ ילדה גרייס בן. "תבואו קצת לפני פסח" הציעה שרה. "יהיה לכם זמן להיות עם אבא. חזר לעצמו בחודשים האחרונים. חזק ויציב. החלים כמעט לחלוטין". "תהיו גם עם שימרית והבת החמודה שלה ו..." היססה רגע, "הגיע הזמן שתכירו גם את גרייס ואת הילד כמובן, אסדר לכם טיסה קרובה". "נראה מה קורה עם העבודה של אמיתי ואודיע לך. ד"ש לכולם בינתיים". נועה ואמיתי נחתו כמה ימים לפני פסח, בטיסת לילה מאטלנטה. אבינועם נסע לקבל אותם בשדה.

"תגיד מה קורה, איך שימרית, איך קוראים לילדה" ירתה שאלות בצרורות, בקוצר רוח. "איך את" שאל באחת הפסקות הדיבור שלה. "בתכנון של הרחבת המשפחה? המצב לא משהו, כמו שאתה יודע" אמרה במרירות מהולה בעצב והפנתה מבט לעבר בעלה במושב האחורי. מהורהר ואולי עייף כפי שניבט בעיני אבינועם במראה הפנימית. "האמת, אין לי, כלומר אין לנו, כוח יותר לטיפולים. זה מתיש, כואב ומייאש". "אז מה יהיה?" "חושבים הלאה מה לעשות" פנתה שוב לעבר בעלה. "אולי נתייעץ גם עם רופאים מומחים בארץ. נראה". בערב של אותו יום התאספו כולם בבית ברח' בני אפרים. הבת של שימרית והבן של גרייס שכבו זה ליד זו על גבי שמיכה פרושה על השטיח המהמו והניעו קלות בידיים. גרייס הודיעה כי היא מתכוונת למסור את הילד לאימוץ ולחזור למלאווי, סיפרה שרה לנועה בעת שהיו במטבח. "נשמע הגיוני בנסיבות הענין". "אך מה דעתך?" לאחר שהות קצרה הפנתה אליה מבט מרוכז "אני חושבת, אם אני לא טועה" אמרה, "שאני מתחילה לחשוב גם מה שלדעתי את חושבת". "לא תהיה לך בעיה עם זה? לך כלומר לכם?" "לי לא תהיה בעיה", אמרה ביובש. "יהיה לי ילד שדומה מאוד לשני גברים במשפחה שלי".

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

שושנה ויג

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים