דן שפר | בית הטורקיז

יליד תל אביב 1944. נשוי עם ילדים ונכדים. מתגורר כיום בחיפה.



בית הטורקיז



הגר קפלן מתה בביתה במושב גינתון בערב פסח, בשנת שישים ושש לחייה.


הגופה התגלתה ביום שני של חול המועד על ידי בתיה הרשקו (65) שכנה וחברה מהבית הסמוך.


יש לי תחושה לא טובה לגבי הגר, שלומי, פנתה בתיה לבעלה (בנימה מבוהלת כלשהי) באותו יום לפנה"צ. אני מבקשת שניגש לראות מה קורה שם. פוחדת ללכת לבד.


בחג עצמו, השיבה לשאלה אשר תלתה על פניו, היינו עם הילדים ולא שמתי לב. אתמול לא ראיתי אותה בחצר לא בבוקר ולא אחה"צ. התקשרתי ולא היתה תשובה.


היא נסעה וודאי לחג עם אותו גבר (איך קוראים לו?) שחי איתה בתקופה האחרונה ויחד עם האישה השניה הזאת.


היתה מודיעה לי. בטוח. אם היתה נוסעת. דיברתי איתה ביום חמישי לפני ערב החג. איחלנו חג שמח, נשמעה עצובה, כמו בשבועות האחרונים. הצעתי שתצטרף אלינו לסדר.


לא חשה בטוב, אמרה. פעם אחרת.


בוא אמרה שוב בקול נחוש אוחזת בזרועו מושכת אחריה . ככל שאני מדברת איתך מתגברת אצלי התחושה שמשהו לא טוב . לא טוב. קורה.


"משכני אחריך ונרוצה" חלף לרגע הרהור מחוייך בראשו של שלומי, איש החומר והרוח במשפחת הרשקו, אך מיד התעשת.


תחושת הבהילות עברה איכשהו גם אליו. נפנה והלכו בצעד מהיר.


קרני שמש רכים חמימים של חודש אפריל חדרו מפזזים מבעד לענפים של העצים אשר הצלו על הבית. יוצרות על האדמה משחק שובבני של מרדפי אור וצל.


אוי, נרתעה , כאשר התקרבו לחלקת הגן בחזית הבית. תראה. הפרחים. ילדי הטיפוחים של הגר. תראה. טיפלה בהם באהבה ובסבלנות. חדוות חייה, ותראה מה קרה להם. הורידו ראש. לא הושקו כמה ימים. סימן, אמרה צובטת בזרועו, מבלי משים, וחוזרת וצובטת. זהו סימן חזרה ואמרה שהגר לא יצאה מהבית מאז יום שישי. הכל מתחבר לי פתאום שמשהו איום קרה.


שלומי נפנה אליה, מחלץ את ידו וכרך סביבה. מחבק אותה אליו.


תריסי העץ, צבועים בצבע טורקיז עז (הצבע האהוב על הגר אמרה) היו מוגפים לכל אורכם.


בית הטורקיז קראו במושב לבית של הגר קפלן. תריסי העץ עמדו, בימים כתיקונם, פתוחים לרווחה, מציגים לראווה את החלונות הצרפתיים הארוכים והווילונת הצבעוניים והשרו, כשלעצמם, בהירות, רוגע ויש מאלה אשר הזדמנו לבית אשר אף הגדילו ודיברו על משהו מעין עליצות מזמינה.


דלת הכניסה היתה נעולה. כבדה. קדרות אפורה ניבטה עתה לעיניהם מהבית האטום.


נלך מסביב אמרה, התעשתה לרגע , ממשיכה לאחוז בזרועו. תחושת הדחיפות מרחפת סביבה. לא נותנת מנוח.


הדלת האחורית נפתחה ללחיצת יד קלה של בתיה, אך נרתעה אחורה בבהלה. האוויר השחור, (כך נראה הדבר בעיניה באותו רגע), אשר היה אצור בבית. הכה בפניה בדרכו להיחפז החוצה.


הלו, קרא שלומי בקול מבעד לדלת. הלו, הגר. הד חשוך חלול מבשר רע עלה מתוך הבית.


לא כדאי להכנס פנתה אליו , כאשר דרך על המפתן. תזמין משטרה מהר אמרה נבהלת. צובטת שוב בזרועו וגם רופא. ליבי אומר לי שהגר בבית.


בעת השיחה עם התורן במוקד , התקשרה בתיה לרינה מיכאלי מהחבורה שלהן. משהו רע קורה להגר, אמרה בקול שבור. סדוק . בואי מהר . תודיעי גם לדיתה, הוסיפה.


דום לב. קבע הרופא המשטרתי. המוות ארע, לפי מצב הגופה, לפני ארבעה ימים לערך, אמר לשוטרים אשר ליוו אותו. אין סימני אלימות, סיכם. ולא סימנים אחרים המחייבים חקירה.


אחד משני השוטרים נשאר וביקש לשוחח "עם מי שהזמין את המשטרה".


אנחנו חברות הרבה שנים, התחילה בתיה לומר, בלשון הווה, כאשר התיישבו בחצר מתחת לעץ המכנף אשר הישיר , עם כל איוושת רוח קלה, פרחים צהובים, קלים, מרפרפים, אשר הצטופפו על האדמה ויצרו מרבד צהוב דביק אמנם אך מרהיב.


השולחן, סביבו ישבו החמישה, מרוצף אריחי קרמיקה צבועים ביד (מעשי ידיה של הגר) המתארים פנים של בקתה כפרית ביבשת השחורה (כפי שהגר נהגה לקרוא לה).


גדלנו יחד, המשיכה בתיה, עדיין המומה. מתקשה למצוא מילים, נשענת על בעלה.


כן ? פנה השוטר כאשר הפסיקה. עיניה משוטטות.


דיברנו לפני החג, המשיכה. הגר נראתה חלשה, נשמעה עצובה. הייתי עסוקה עם הילדים בחג ורק אתמול שמתי לב שהיא לא בחצר. התקשרתי. לא היתה תשובה.


היום בבוקר קמתי בתחושה שמשהו קרה לה. הלכנו לבית שלה לבדוק. וזהו, ולחצה בעצבנות את היד של רינה אשר ישבה לצידה.


היתה נשואה ? ילדים ?


לא. לא היתה נשואה. המשיכה. היתה לה אמנם ילדה. ילדה מאומצת, אך זו יצאה ...... הפסיקה ובחנה את פניה של רינה בשאלה אילמת.


לתרבות רעה, המשיך השוטר עצמו את המשפט (המתבקש מאליו, מתוך ניסיונו, באותו הקשר).


כן. ילדה פרועה , מיררה את חייה של הגר עד שהסתלקה. ברחה בגיל צעיר מהבית. נעמה, נעמה קפלן. זה שמה.


מה אתם יכולים להוסיף לגבי המנוחה, לצורך השלמת הדו"ח, שאל, בוחן את החברות ואת שלומי.


הגר היתה אישה יוצאת דופן. נעימה, חברותית, אהודה מאוד. סיפרה בתיה לאיטה נושאת עיניים לענפים עמוסי הפרחים הצהובים.


שני דברים, המשיכה, לאחר שהות קלה, מחזירה אליו את המבט, העיבו בזמנו על החיים שלה. בזמנו, אני מדגישה. ההורים ניצולי שואה, מוכים ומצולקים נפשית וגופנית, טיפלה בהם במסירות עד פטירתם. וגם , הוסיפה, נושמת נשימה עמוקה, אותה ילדה , כמו שאמרתי, אשר אימצה בגיל מבוגר, גם שלה וגם של הילדה.


בשנים האחרונות, לאחר הסתלקות הילדה , חזרה להיות אותה אישה מקסימה, מרשימה, נהדרת. עד שקרה לאחרונה מה שקרה. אמרה ולא הוסיפה.


השוטר , בחור צעיר, בשנות העשרים המאוחרות, תלה בה מבט שואל. מסיר בתוך כך את כובע המצחיה הנוקשה, מרחיק בתנועת יד זריזה את הפרחים הצהובים ומניחו על השולחן.


יש אולי משהו נוסף, התנערה בתיה, שואלת במבט חטוף את רינה, מנמיכה מעט את הקול. משהו נוסף שאולי אתם צריכים לדעת .


בתקופה האחרונה היה לה מישהו. כלומר, משהו כמו בן זוג. התגורר עימה. נעדר הרבה מהבית. וגם, המשיכה בנשימה אחת, הביא לבית את א – ח – ו – ת – ו אמרה בהטעמה מתמשכת ובמבט מתריס אשר היה אמור להביע את דעתה.


אני לא רוצה חלילה לחטוא בשפתיי, הוסיפה לשוטר אשר רשם בקפדנות (ובסקרנות ניתן לומר) את הדברים. "אבל נראה שזה דומה אולי למקרים ששומעים ורואים בזמן האחרון.


למה את אומרת את זה. מה את מנסה לרמוז. הפסיק לכתוב והפנה אליה מבט חד.


לא רק אני חושבת כך. מהרה לומר. נרתעת מעט לאחור , נשענת חזרה על בעלה, גם יתר החברות, והסיטה את הראש לעברה של רינה מיכאלי וממנה לדיתה בן חנן אשר הצטרפה אליהן. שתיהן הנהנו למבט אשר הפנה אליהן.


הוא בטח גם עכשיו בנסיעה. המשיכה בתיה באותה שהייה קצרה בלא שנשאלה.


אולי, גיחכה, שואבת בטחון כלשהו, גם אותה א-ח-ו-ת יחד איתו.


בכל זאת למה את חושבת כך, לא הרפה. מה שאת אומרת זה לא פשוט. מה גורם לך, או לכן, לחשוב שזה דומה למקרים חמורים אחרים.


לא יודעת להגדיר בדיוק. זה ..... כלומר..... חיפשה מילים. זה רק הדברים האלה. כלומר, אני מתכוונת צירופי המקרים.


תראה, היינו חברות קרובות, כמו שאמרתי, אני מכירה אותה היטב. ופתאום, אתה יודע, מופיע אדם זר, בעל שם נוכרי מובהק, מתחיל לחיות איתה בבית ואז הגר משתנה לחלוטין ומתנתקת מאיתנו. סגרה את הסטודיו. הפסיקה את כל הפעילויות. נסגרה בבית וכעבור זמן קצר מתה. כך פתאום. וזה לא הכל, המשיכה, מנמיכה שוב את הקול ומפנה , באופן לא מודע, מבט לצדדים – הביא לבית לאחרונה את אותה אישה שאמרתי ואז הגר מתה ושניהם נעלמים.


עכשיו אתה מבין. הרימה מבט.


"מה שמו של אותו אדם?"


הגר הציגה אותו כולדיסלב, מכר ותיק כך אמרה.


מה שמה של אותה אישה ? האם הסבירה לכן , המשיך באותה נשימה, מה הקשר ביניהם".


בזמן שהאישה הופיעה הגר כבר היתה מרוחקת. באנו (רינה דיתה ואני) לאסוף את עבודות הקרמיקה מהסטודיו. הגר יצאה לחצר. נראתה עייפה. העיניים הירוקות היפות הבורקות, נראו כבויות, עמומות. דאגנו, אני חייבת לומר. ההתנתקות שלה, חוסר ההסבר לכך והעובדה שלא שיתפה אותנו העלתה בנו חששות לבריאותה ואולי לדברים מעבר לכך שחשבנו בלב ולא העזנו לומר.


דיתה היתה זו אשר העזה לשאול את הגר , קצת בחשש, ואני גם נזכרת עכשיו איך היה המעמד. אנחנו עומדות. כל אחת נושאת בידה עבודת קרמיקה, אשר הוצאנו מהסטודיו הסגור לבקשתה של הגר. מביטות בה בדאגה. איך את מרגישה. את לא נראית טוב ואנחנו דואגות. הכל בסדר, אמרה בקול חלוש, ואז פתאום , נראה כי בהחלטה של רגע, דיתה שאלה ישירות, בלא קשר כלשהו, אם האישה הזאת שגרה איתם בבית, היא אחותו של אותו גבר. הגר הסתכלה בה לרגע במבט לא ברור , הנהנה בראש, כך נראה היה לנו כאשר שיחזרנו את השיחה מאוחר יותר, ומיהרה להיכנס פנימה.


זהו. הבטנו אחת בשניה ובלא לומר מילה הלכנו משם. מחשבות טורדות ליוו אותנו.


מה אתה חושב פנה השוטר לשלומי אשר עקב בדריכות אחר השיחה, ידיו החסונות , השעירות, מונחות שלובות על השולחן.


אני, הופתע שלומי. כלומר, היסס מעט, מוריד ידיים מהשולחן, מסיר בתנועה נמרצת את הפרחים אשר דבקו בהם. אני לא כל כך בטוח. לא בהכרח, אני מתכוון, מה שהן חושבות. הגר היתה אישיות חזקה. אשה אינטליגנטית , עצמאית. עדיין יפה ומושכת, גם בשנות השישים שלה (העיף מבט סתום באשתו) ובהחלט מתקבל על הדעת , לפחות על הדעת שלי, כי החליטה לחיות עם גבר שמוצא חן בעיניה. גם אם הוא לא מוצא חן בעיני החברות שלה.


לדעתי, מהתרשמות לא מחייבת, הוא נראה טיפוס גברי. משדר חוזק, יציבות, מתאים בדיוק להגר, עד כמה שאני מכיר אותה, ואני מכיר אותה כבר הרבה שנים (דיבר, בלי משים, בלשון הווה). אשתי והחברות שלה, ליכסן מבט לעברן, מתרשמות אולי יותר מידי, לדעתי, מהתוכניות האלה בטלוויזיה.


אתן יכולות בבקשה לספר עוד בקצרה, על המנוחה, שאל השוטר לאחר שהייה קלה (במה שנראה כמו הבעת ענין אישי מעבר לדו"ח שעליו לערוך) הרקע שלה. החייים שלה.


היינו חברות קרובות, כמו שאמרתי, המשיכה בתיה, גדלנו יחד. נשארנו חברות גם לאחר שנישאתי ונולדו לי ילדים.


הגר היתה בחורה נאה מאוד. מושכת. דקת גיזרה, שיער ערמוני, עיניים ירוקות, כמו שאמרתי. בעלת נוכחות ללא ספק. מחזרים רבים אמנם אך ללא תכלית.


רומן ממושך ורציני היה דווקא עם גבר נשוי מקיבוץ שכן. בן גילה בערך. סוף שנות השלושים שלהם. נפגשו בחוג לריקודי עם. הרומן נמשך כשלוש שנים. אהבה גדולה. אמנון (זה היה השם שלו). אחראי ענף הפלחה בקיבוץ. היה מוכן לעזוב את המשפחה, אך הגר היתה בשלב של טיפול אינטנסיבי בהורים. לא רצתה , סיפרה לנו, או לא יכולה היתה להתחייב. הטיפול כבל אותה לבית".


הגר למדה חינוך ואמנות בסמינר הקיבוצים, המשיכה, קיבלה משרת הוראה בביה"ס האזורי , היתה תקופה לא פשוטה כאשר ההורים לא היו במיטבם. לאחר שההורים נפטרו נסעה לחו"ל לתקופה. חזרה והקימה סטודיו לקרמיקה בחצר. אימצה ילדה והצרות לא פסקו.


החלה תקופה קשה אף יותר עד שהנערה ברחה, כמו שסיפרתי, מהבית.


"מוות פתאומי. לא ברור, מיותר", נאנחה.


כך במשפטים תמציתיים עד כדי כאב, סיכמה בתיה את קיצור תולדות חייה המורכבים של הגר.


נעמה הופיעה ללוויה. מאופקת. שמלה שחורה ארוכה. עשויה בד כותנה פשוט, שרוולים רכוסים. שביס אפור, פנים חלקות, ללא איפור .


באווירת הפיוס אשר נוצרה לאחר הלווייה בעת ההתכנסות של החברות בחצר סיפרה נעמה, לבקשתן, מקצת מן הקורות אותה.


הפנים השתנו, סיפרו החברות מאוחר יותר. פנים של השלמה. הבעה רכה. העיניים החומות הגדולות מאירות. נעלמה ההבעה הכעוסה, המרדנית, כפי שזכרו אותה בזמנו.


קוראים לי עכשיו חיה. חיה נעמה. חזרתי, כמו שאתן רואות, בתשובה. נולדו לי בינתיים ילדים. ברוך השם.


כמה ? לא יכלה בתיה להתאפק.


בנים ובנות. חייכה. לא סופרים. העיקר שיהיו בריאים, ברוך השם. הכל בסדר, גרים בירושלים עיר הקודש. משפחה מורחבת. סתמה ולא פירטה.


מה זאת אומרת ?


כמו שזה נשמע, חייכה נעמה חיוך מאולץ כלשהו והמשיכה מיד, מדלגת מעל הסקרנות, לספר בקול שקט, שקול (לא מתאים, חשבו באותו רגע, לברקים ורעמים אשר נראו ונשמעו מפיה באותן שנים). דיברה בשטף, כמי שבאה להסיר מעליה את המועקה , המטען העודף אולי, אשר נשאה עליה (או בתוכה) במשך השנים.


הייתי תלמידה לא טובה, סיפרה בגילוי לב. כיום , אני יכולה לומר כי סבלתי כנראה מהפרעה קשה של קשב וריכוז. לא מצאתי את מקומי בלימודים. לא התאמתי למסגרת, כך אמרו. אך לדעתי, התדמית אשר נוצרה לי מנעה מהם לעזור לי. מנעה מהם לראות מי אני. מה עבר עלי. מאיפה אני באה.


מי זה הם? מי לא ניסה לעזור לך ?


כל מי שהיה סביבי. המורים, אמא כמובן , וגם , לכסנה אליהן מבט מתריס, החברות של אמא.


מורים פרטיים באו והלכו. התייאשו. כמוני. לא הייתי שייכת, הרגשתי דחויה על ידי כולם, לא רק בין התלמידים. כלפי חוץ הייתי פראית גועשת. רועשת. אך בפנים, בלב, אומללה. עד ייאוש. מצוקה חונקת, כך שהיו לא מעט פעמים שרציתי לצאת מן העולם הזה. ניסיתי. אך במבט לאחור אני יכולה לומר כי אלוהים במרומים, ברחמיו הרבים, הושיט יד והציל אותי, ולא היתה זו פעם יחידה.


הכרתי נערים מהסביבה. כמוני. אבודים. הפכנו לחבורה ויום אחד, בגיל 17 בערך, קמתי פשוט וברחתי. זהו. הפכתי לילדת רחוב, שורדת, לא התגייתי כמובן מטעמים מובנים.


התגלגלנו לתל אביב. ניסיתי הכל. ניצלו אותי בכל דרך אפשרית. גרתי ברחובות הומלסית ממש. הגעתי לתחתית, כמו שלא ניתן לדמיין. אבודה. ואז אלוהים הרחום והחנון חזר, כך אני מבינה היום, והציל אותי פעם נוספת. גילגל אותי לירושלים, ובסופו של דבר, כפי שאתן רואות, הוביל אותי אליו.


באחת השוטטויות בחוף הים, המשיכה, הכרתי בחורה נחמדה , התחברנו. הבינה מיד את המצב שלי והציעה בית חם וקהילה תומכת בירושלים. היתה זו קהילה דתית סגורה. כמה נשים צעירות כמוני ורב אחד חוזר בתשובה הנהיג אותנו. מרשים מאוד בהופעה ובדיבור. לאחר תקופה של הסתגלות לא פשוטה הפכתי לחלק מהקהילה, על כל מה שכרוך בכך. וכמו בתוך חלום נולדו לי ילדים. בהפרשי זמן לא גדולים אחד מהשני.


אמא סיפרה , העירה רינה מיכאלי, בהפסקה קצרה שנוצרה, כי ניסתה לבקר אותך שם, אך לא איפשרו לה לבקר אותך ואת הילדים.


אמא הגיעה פתאום בלי להודיע. הרב קבע כי לא יהיו ביקורים של אנשים מבחוץ. גם לא משפחה ובמיוחד לא אנשים חילונים.


אמא התעקשה. אתן מכירות אותה. לא מוותרת. הרימה קול.


דפקה על הדלת, הלכה מסביב למצוא דרך להכנס. עד ששתי נשים מהקהילה יצאו ואיימו עליה כי יזעיקו משטרה אם לא תסתלק.


אבל אי אפשר היה להתקשר אלייך, אמא סיפרה בתסכול. לא ענית לטלפונים.


נכון. הייתי מתקשרת מידי פעם. בעיקר כדי להודיע כל פעם שנולד ילד.


נעמה הפסיקה לפתע את שטף הדיבור (כמו שרעיון הבזיק בראשה) לגמה במתינות מים מבקבוק אשר הוציאה מהתיק, והמשיכה, נראה כי בהיסוס קל, אך בנחישות, לספר בפעם הראשונה , אולי, על החיים בבית של הגר אשר פצעו וקרעו את ליבה.


אמא היתה אולי אישה מרשימה, חברה נהדרת, אך בהחלט לא אמא טובה . לא סתם לא טובה. אלא גרועה. כן, גרועה. הרסה לי את החיים. נעמה עצרה לרגע, לאחר ההלם שהטילה, ובחנה אחת לאחת את הפנים של החברות.


לא מקובל על פי ההלכה לדבר כך על אנשים שמתו, אך אני צריכה לספר בכל זאת את מה שהיה באמת. חייבת להשתחרר אחת ולתמיד.


הרגשתי אז, בתחושה ברורה של ילדה, כי אמא לא אוהבת אותי. זו תחושה איומה. היא היתה האדם היחיד שחשבתי שהוא קרוב אלי, אך לא. אמא ניסתה , באופן לא מודע אולי, לפצות אותי בכל מיני פינוקים. משחקים. צעצועים ועוד כאלה שטויות שלא היתה לי סבלנות אליהם. כי הרגשתי שזה לא אמיתי .


אמא גם לא ידעה, המשיכה בשטף דיבור, כמו מתוך בולמוס להקיא מתוכה את הדברים, (לפני שמישהו יפסיק אותה). איך להתנהג איתי , לא הציבה גבולות. נתנה לי כל מה שרציתי, כל מה שביקשתי.


לפעמים ביקשתי דברים רק כדי שתגיד לי לא. שתתייחס אלי באופן כלשהו, אך אמא התעלמה, הסתכלה מעבר לראש שלי. לא רואה אותי.


תסלח לי אמא, עליה השלום, אבל הראש שלה לא היה נתון אליי. היה נתון לעיסוקים הרבים שלה, לחברות, לסדנאות, חוגים, קורסים, הכל בהמולה גדולה בבית שלנו. ולי לא היה מקום. טיפלה בפרחים שלה , טיפחה אותם במסירות, באהבה, כאילו היו ילדים. כאילו היו הילדים שלה.


כך הרגשתי אז ושנאתי אותה עוד יותר על כך . יסלח לי אלוהים. כשבגרתי קצת הפסקתי לקרוא לה אמא , קראתי לה הגר. אולי כדי להרגיז אותה , אולי כי לא הרגשתי כי היא אמא. אבל להגר לא הזיז. קיבלה בשוויון נפש גם כשקראתי לה הגר. נראה שכלל לא שמה לב מה אני אומרת.


מבחינתה הייתי אמורה לגדול כמו צמח בר. ללא השקייה. די היה לה בכך שאימצה אותי והצילה אותי מחיים של ילדת אומנה והביאה אותי לבית מבוסס במושב וכו', אבל בדרכה שלה אימללה אותי יותר מאשר כל משפחה אחרת.


במשפחות אומנה בהן גדלתי, והיו שלוש כאלה, לא התעלמו ממני. התייחסו אלי כבן אדם, הרגשתי שייכות.


נעמה הפסיקה , נושמת בכבדות, עיניה מצועפות.


דקות ארוכות של שתיקה, של מועקה כבדה חלפו בעקבות שטף מהלומות הדברים אשר תכפו וירדו על ראשן . כל אחת מהחברות כבשה עינים במרבד הצהוב. האוזניים ממאנות להאמין למשמע הדברים.


דיתה, הבחינה נעמה, מחתה בהיחבא בתנועה חטופה דמעה בזווית העין. צער על הגר ? צער אולי עליה, על נעמה? על שתיהן, אולי, על חיים מבוזבזים. על אובדן התמימות.


נעמה, שאלה לבסוף בתיה , מתנערת מההלם, מנסה להסיט את הנושא. אמא סיפרה לך על האדם הזה שבא לגור איתה בבית.


אמרה לי משהו סתמי, לפני מספר חודשים, כאשר התקשרתי והצעתי לבקר עם הילדים, סיפרה כי קרוב משפחה הגיע וגר איתה בבית. לא שאלתי ולא הוסיפה פרטים. לא היינו, כמו שאתן יודעות, ביחסים של שיחות על מה קורה לכל אחת.


דיתה המשיכה ושאלה אם הגר סיפרה לה אולי משהו על איזו אישה נוספת שהגיעה לגור בבית.


לא, לא סיפרה לי , אבל ביקשה מהן בסקרנות שעוררו בה, ספרו מה הרמזים האלה, מה הסיפורים האלה.


כשנה קודם לכן, סיפרה בתיה, נקלע איכשהו (באקראי או שלא) לביתה של אמא גבר זר , מבוגר, בעל שם נוכרי מובהק, ולדיסלב שצ'ופק – מוצאו, כך סיפרה לנו הגר בזמנו, מאותה עיר, מלצ'יק בסלובקיה בה התגוררה משפחתו של אביה.


היה לו מבנה פנים סלבי ברור שלא ניתן לטעות בו. לסת רבועה כמו מסותתת. שיער אפור קצר. גברי , אמנם בעינינו, אף כי לא נאה, הסכמנו כאשר התוודענו אליו. שתקן, לא מרבה לדבר, עיניים חזקות חודרות. בקיצור, חשבנו , לא סימפטי. לגמרי. לא מתאים להגר.


בא והלך בא והלך וכעבור זמן לא רב החל לחיות עם אמא חיים משותפים ובהמשך הביא לבית גם אישה אשר הציג אותה כאחותו. אישה מבוגרת יחסית. ארשת פנים סתומה. לא מפוענחת. לא הביטה לנו בעיניים כאשר נפגשנו.


אמא אישרה לנו איכשהו, לא במילים מפורשות, כי האישה היא אחותו של אותו גבר. אבל כל הסיפור לא נראה לנו טוב. משהו קרה לאמא מאז שהזוג הזה הגיע. אמא הפכה להיות אדם אחר. מסוגרת, מסתגרת, איבדה את חדוות החיים, לא הגר שהכרנו. דאגנו , דאגנו מאוד. הזוג הזה מטריד אותנו. הם נעלמו זמן קצר לפני שאמא נפטרה וגם זה היה מוזר מאוד בעינינו.


נעמה נפרדה מהן בהרגשה כבדה לגבי הדברים ששמעה . תודה לכן, אני מוכרחה לחזור לירושלים. לילדים. נפרדו בנשיקה. נתראה אמרה. לא שיערה כמה מהר אכן יתראו שוב.


בימים הבאים תהו החברות, בינן לבין עצמן, מה יעלה עתה בגורלו של הבית המיוחד, בית הטורקיז, וגלגלו, בתוך כך , הלוך ושוב, את נסיבות חייה של המנוחה.


בת יחידה להורים אשר שרדו, כל אחד מהם, בדרך נס (לא ניתן להגדיר זאת אחרת) וכנגד כל הסיכויים (סיפור בפני עצמו) את הזוועות של מחנות המוות.


אברהם (הנס) קפלן ואסתר (טניה) לבית קליגר הכירו במחנה עקורים , כפי שהגר סיפרה בימי השבעה של פטירתם. נישאו בחטף. הגיעו ארצה באוניית מעפילים. גורשו לקפריסין ועלו ארצה בעת רצון. אנשים צעירים, נאים, אך מצולקים נפשית ושבורים גופנית. אודים עשנים.


התיישבו, בסיוע הסוכנות היהודית, יחד עם קבוצת מעפילים במושב גינתון ועסקו בחקלאות.


הגר באה לעולם ביסורים לאחר מספר שנים של ניסיונות .


הגמול הכספי הנכבד אשר זכו לו ההורים מהרשויות בגרמניה ובארץ לא היה שקול, כך או אחרת, למחיר הנפשי והגופני אשר שילמו. דיכאונות , ביעותים, מחלות ובגיל צעיר יחסית, בשנות השישים לחייהם, נפטרו לבית עולמם. האב תחילה וכעבור שנה ומחצה האם (אישה נאה ביותר גם באחרית ימיה) בעקבותיו.


הגר היתה "מטופלת" לאורך השנים בהורים, חזרו החברות וסיפרו, באחרית שנותיהם כבר לא תפקדו, שברי כלי. סמוך לאחר פטירתם השתחררה וחילצה עצמה מהחיים המכווצים ונסעה. השתלמות , תחילה, באמנות מקומית באפריקה, ותורות המזרח, בהמשך, בהודו ובחלוף שנתיים חזרה.


בהון אשר השאירו ההורים אחריהם בנתה הגר מחדש את הבית. חדרים מרווחים מוארים, חלונות צרפתיים גדולים פונים מזרחה. גג קמור, מעין כיפה, ובמרכזו פתח עגול לריכוז אור טבעי.


בחצר הקימה סטודיו לעבודות יד (קרמיקה, פיסול). החדרים הגדולים שימשו למפגשים של מוסיקה (כלים עתיקים), מקהלה, יוגה ועוד.


במקביל ולאחר הליכי אמוץ ממושכים, ידעו החברות אשר ליוו אותה בתהליך, אימצה הגר את נעמה, ילדה בת שש.


היחסים "הלא פשוטים" , נזהרו החברות בלשונן, בין האמא לבת הפכו לסיוט מתמשך עד שכעבור עשר שנים לערך אולי קצת יותר, ברחה נעמה מהבית ונעלמה.


המטריד, אם לא מעבר לכך, חזרו ותהו החברות, היא ההיעלמות המסתורית של אותו ולדיסלב והאישה אשר איתו, בדיוק בזמן שהגר הלכה לעולמה.



לקראת סוף ימי השבעה הופיעו ולדיסלב ומרתה בבית. פגשו את החברות בחצר.


אפשר להצטרף, שאל ולדיסלב. בתיה החוותה בתנועת יד והזוג התיישב משני קצותיו של שולחן הקרמיקה.


לאחר שתיקה מעיקה של דקה או שתיים, היה זה ולדיסלב אשר ביקש לדעת מה בדיוק קרה להגר.


כל אחת משלוש החברות הסיטה את המבט כאשר בחן אותן בעיניים חודרות יציבות , בהמתנה לתשובה.


דיתה היתה זו אשר החליטה לדבר. אנחנו לא יודעות בדיוק מה קרה. הגר מתה ביום שישי. בתיה ושלומי מצאו אותה אחרי ארבעה ימים. מוות נורא.


משהו זע בפנים הקפואות של ולדיסלב. עצם לרגע את עיניו.


חשבנו, המשיכה, שאולי תאמר לנו אתה, אמרה בנימה אשר עלולה היתה להישמע כסוג כבוש של התרסה. כלומר, תיקנה מיד, כאשר נעץ בה מבט חד, נוקב. אתם הייתם כנראה אחרונים אשר ראו אותה בחיים.


מה את מנסה לומר ? לא הסיר ממנה את המבט.


דיתה ניסתה אמנם להישיר מבט אך כמעט מיד, באופן לחלוטין לא רצוני, השפילה את העיניים.


מה את מנסה לומר ? חזר ושאל בקול שקט אך תקיף (נשמע להן כמו טון של איום מוסווה ).


זה כנראה מוזר. באו בתיה ודיתה לעזרתה. לא רק לנו, צירוף המקרים הזה.