דן שפר | בית הטורקיז

יליד תל אביב 1944. נשוי עם ילדים ונכדים. מתגורר כיום בחיפה.



בית הטורקיז



הגר קפלן מתה בביתה במושב גינתון בערב פסח, בשנת שישים ושש לחייה.


הגופה התגלתה ביום שני של חול המועד על ידי בתיה הרשקו (65) שכנה וחברה מהבית הסמוך.


יש לי תחושה לא טובה לגבי הגר, שלומי, פנתה בתיה לבעלה (בנימה מבוהלת כלשהי) באותו יום לפנה"צ. אני מבקשת שניגש לראות מה קורה שם. פוחדת ללכת לבד.


בחג עצמו, השיבה לשאלה אשר תלתה על פניו, היינו עם הילדים ולא שמתי לב. אתמול לא ראיתי אותה בחצר לא בבוקר ולא אחה"צ. התקשרתי ולא היתה תשובה.


היא נסעה וודאי לחג עם אותו גבר (איך קוראים לו?) שחי איתה בתקופה האחרונה ויחד עם האישה השניה הזאת.


היתה מודיעה לי. בטוח. אם היתה נוסעת. דיברתי איתה ביום חמישי לפני ערב החג. איחלנו חג שמח, נשמעה עצובה, כמו בשבועות האחרונים. הצעתי שתצטרף אלינו לסדר.


לא חשה בטוב, אמרה. פעם אחרת.


בוא אמרה שוב בקול נחוש אוחזת בזרועו מושכת אחריה . ככל שאני מדברת איתך מתגברת אצלי התחושה שמשהו לא טוב . לא טוב. קורה.


"משכני אחריך ונרוצה" חלף לרגע הרהור מחוייך בראשו של שלומי, איש החומר והרוח במשפחת הרשקו, אך מיד התעשת.


תחושת הבהילות עברה איכשהו גם אליו. נפנה והלכו בצעד מהיר.


קרני שמש רכים חמימים של חודש אפריל חדרו מפזזים מבעד לענפים של העצים אשר הצלו על הבית. יוצרות על האדמה משחק שובבני של מרדפי אור וצל.


אוי, נרתעה , כאשר התקרבו לחלקת הגן בחזית הבית. תראה. הפרחים. ילדי הטיפוחים של הגר. תראה. טיפלה בהם באהבה ובסבלנות. חדוות חייה, ותראה מה קרה להם. הורידו ראש. לא הושקו כמה ימים. סימן, אמרה צובטת בזרועו, מבלי משים, וחוזרת וצובטת. זהו סימן חזרה ואמרה שהגר לא יצאה מהבית מאז יום שישי. הכל מתחבר לי פתאום שמשהו איום קרה.


שלומי נפנה אליה, מחלץ את ידו וכרך סביבה. מחבק אותה אליו.


תריסי העץ, צבועים בצבע טורקיז עז (הצבע האהוב על הגר אמרה) היו מוגפים לכל אורכם.


בית הטורקיז קראו במושב לבית של הגר קפלן. תריסי העץ עמדו, בימים כתיקונם, פתוחים לרווחה, מציגים לראווה את החלונות הצרפתיים הארוכים והווילונת הצבעוניים והשרו, כשלעצמם, בהירות, רוגע ויש מאלה אשר הזדמנו לבית אשר אף הגדילו ודיברו על משהו מעין עליצות מזמינה.


דלת הכניסה היתה נעולה. כבדה. קדרות אפורה ניבטה עתה לעיניהם מהבית האטום.


נלך מסביב אמרה, התעשתה לרגע , ממשיכה לאחוז בזרועו. תחושת הדחיפות מרחפת סביבה. לא נותנת מנוח.


הדלת האחורית נפתחה ללחיצת יד קלה של בתיה, אך נרתעה אחורה בבהלה. האוויר השחור, (כך נראה הדבר בעיניה באותו רגע), אשר היה אצור בבית. הכה בפניה בדרכו להיחפז החוצה.


הלו, קרא שלומי בקול מבעד לדלת. הלו, הגר. הד חשוך חלול מבשר רע עלה מתוך הבית.


לא כדאי להכנס פנתה אליו , כאשר דרך על המפתן. תזמין משטרה מהר אמרה נבהלת. צובטת שוב בזרועו וגם רופא. ליבי אומר לי שהגר בבית.


בעת השיחה עם התורן במוקד , התקשרה בתיה לרינה מיכאלי מהחבורה שלהן. משהו רע קורה להגר, אמרה בקול שבור. סדוק . בואי מהר . תודיעי גם לדיתה, הוסיפה.


דום לב. קבע הרופא המשטרתי. המוות ארע, לפי מצב הגופה, לפני ארבעה ימים לערך, אמר לשוטרים אשר ליוו אותו. אין סימני אלימות, סיכם. ולא סימנים אחרים המחייבים חקירה.


אחד משני השוטרים נשאר וביקש לשוחח "עם מי שהזמין את המשטרה".


אנחנו חברות הרבה שנים, התחילה בתיה לומר, בלשון הווה, כאשר התיישבו בחצר מתחת לעץ המכנף אשר הישיר , עם כל איוושת רוח קלה, פרחים צהובים, קלים, מרפרפים, אשר הצטופפו על האדמה ויצרו מרבד צהוב דביק אמנם אך מרהיב.


השולחן, סביבו ישבו החמישה, מרוצף אריחי קרמיקה צבועים ביד (מעשי ידיה של הגר) המתארים פנים של בקתה כפרית ביבשת השחורה (כפי שהגר נהגה לקרוא לה).


גדלנו יחד, המשיכה בתיה, עדיין המומה. מתקשה למצוא מילים, נשענת על בעלה.


כן ? פנה השוטר כאשר הפסיקה. עיניה משוטטות.


דיברנו לפני החג, המשיכה. הגר נראתה חלשה, נשמעה עצובה. הייתי עסוקה עם הילדים בחג ורק אתמול שמתי לב שהיא לא בחצר. התקשרתי. לא היתה תשובה.


היום בבוקר קמתי בתחושה שמשהו קרה לה. הלכנו לבית שלה לבדוק. וזהו, ולחצה בעצבנות את היד של רינה אשר ישבה לצידה.


היתה נשואה ? ילדים ?


לא. לא היתה נשואה. המשיכה. היתה לה אמנם ילדה. ילדה מאומצת, אך זו יצאה ...... הפסיקה ובחנה את פניה של רינה בשאלה אילמת.


לתרבות רעה, המשיך השוטר עצמו את המשפט (המתבקש מאליו, מתוך ניסיונו, באותו הקשר).


כן. ילדה פרועה , מיררה את חייה של הגר עד שהסתלקה. ברחה בגיל צעיר מהבית. נעמה, נעמה קפלן. זה שמה.


מה אתם יכולים להוסיף לגבי המנוחה, לצורך השלמת הדו"ח, שאל, בוחן את החברות ואת שלומי.


הגר היתה אישה יוצאת דופן. נעימה, חברותית, אהודה מאוד. סיפרה בתיה לאיטה נושאת עיניים לענפים עמוסי הפרחים הצהובים.


שני דברים, המשיכה, לאחר שהות קלה, מחזירה אליו את המבט, העיבו בזמנו על החיים שלה. בזמנו, אני מדגישה. ההורים ניצולי שואה, מוכים ומצולקים נפשית וגופנית, טיפלה בהם במסירות עד פטירתם. וגם , הוסיפה, נושמת נשימה עמוקה, אותה ילדה , כמו שאמרתי, אשר אימצה בגיל מבוגר, גם שלה וגם של הילדה.


בשנים האחרונות, לאחר הסתלקות הילדה , חזרה להיות אותה אישה מקסימה, מרשימה, נהדרת. עד שקרה לאחרונה מה שקרה. אמרה ולא הוסיפה.


השוטר , בחור צעיר, בשנות העשרים המאוחרות, תלה בה מבט שואל. מסיר בתוך כך את כובע המצחיה הנוקשה, מרחיק בתנועת יד זריזה את הפרחים הצהובים ומניחו על השולחן.


יש אולי משהו נוסף, התנערה בתיה, שואלת במבט חטוף את רינה, מנמיכה מעט את הקול. משהו נוסף שאולי אתם צריכים לדעת .


בתקופה האחרונה היה לה מישהו. כלומר, משהו כמו בן זוג. התגורר עימה. נעדר הרבה מהבית. וגם, המשיכה בנשימה אחת, הביא לבית את א – ח – ו – ת – ו אמרה בהטעמה מתמשכת ובמבט מתריס אשר היה אמור להביע את דעתה.


אני לא רוצה חלילה לחטוא בשפתיי, הוסיפה לשוטר אשר רשם בקפדנות (ובסקרנות ניתן לומר) את הדברים. "אבל נראה שזה דומה אולי למקרים ששומעים ורואים בזמן האחרון.


למה את אומרת את זה. מה את מנסה לרמוז. הפסיק לכתוב והפנה אליה מבט חד.


לא רק אני חושבת כך. מהרה לומר. נרתעת מעט לאחור , נשענת חזרה על בעלה, גם יתר החברות, והסיטה את הראש לעברה של רינה מיכאלי וממנה לדיתה בן חנן אשר הצטרפה אליהן. שתיהן הנהנו למבט אשר הפנה אליהן.


הוא בטח גם עכשיו בנסיעה. המשיכה בתיה באותה שהייה קצרה בלא שנשאלה.


אולי, גיחכה, שואבת בטחון כלשהו, גם אותה א-ח-ו-ת יחד איתו.


בכל זאת למה את חושבת כך, לא הרפה. מה שאת אומרת זה לא פשוט. מה גורם לך, או לכן, לחשוב שזה דומה למקרים חמורים אחרים.


לא יודעת להגדיר בדיוק. זה ..... כלומר..... חיפשה מילים. זה רק הדברים האלה. כלומר, אני מתכוונת צירופי המקרים.


תראה, היינו חברות קרובות, כמו שאמרתי, אני מכירה אותה היטב. ופתאום, אתה יודע, מופיע אדם זר, בעל שם נוכרי מובהק, מתחיל לחיות איתה בבית ואז הגר משתנה לחלוטין ומתנתקת מאיתנו. סגרה את הסטודיו. הפסיקה את כל הפעילויות. נסגרה בבית וכעבור זמן קצר מתה. כך פתאום. וזה לא הכל, המשיכה, מנמיכה שוב את הקול ומפנה , באופן לא מודע, מבט לצדדים – הביא לבית לאחרונה את אותה אישה שאמרתי ואז הגר מתה ושניהם נעלמים.


עכשיו אתה מבין. הרימה מבט.


"מה שמו של אותו אדם?"


הגר הציגה אותו כולדיסלב, מכר ותיק כך אמרה.


מה שמה של אותה אישה ? האם הסבירה לכן , המשיך באותה נשימה, מה הקשר ביניהם".


בזמן שהאישה הופיעה הגר כבר היתה מרוחקת. באנו (רינה דיתה ואני) לאסוף את עבודות הקרמיקה מהסטודיו. הגר יצאה לחצר. נראתה עייפה. העיניים הירוקות היפות הבורקות, נראו כבויות, עמומות. דאגנו, אני חייבת לומר. ההתנתקות שלה, חוסר ההסבר לכך והעובדה שלא שיתפה אותנו העלתה בנו חששות לבריאותה ואולי לדברים מעבר לכך שחשבנו בלב ולא העזנו לומר.


דיתה היתה זו אשר העזה לשאול את הגר , קצת בחשש, ואני גם נזכרת עכשיו איך היה המעמד. אנחנו עומדות. כל אחת נושאת בידה עבודת קרמיקה, אשר הוצאנו מהסטודיו הסגור לבקשתה של הגר. מביטות בה בדאגה. איך את מרגישה. את לא נראית טוב ואנחנו דואגות. הכל בסדר, אמרה בקול חלוש, ואז פתאום , נראה כי בהחלטה של רגע, דיתה שאלה ישירות, בלא קשר כלשהו, אם האישה הזאת שגרה איתם בבית, היא אחותו של אותו גבר. הגר הסתכלה בה לרגע במבט לא ברור , הנהנה בראש, כך נראה היה לנו כאשר שיחזרנו את השיחה מאוחר יותר, ומיהרה להיכנס פנימה.


זהו. הבטנו אחת בשניה ובלא לומר מילה הלכנו משם. מחשבות טורדות ליוו אותנו.


מה אתה חושב פנה השוטר לשלומי אשר עקב בדריכות אחר השיחה, ידיו החסונות , השעירות, מונחות שלובות על השולחן.


אני, הופתע שלומי. כלומר, היסס מעט, מוריד ידיים מהשולחן, מסיר בתנועה נמרצת את הפרחים אשר דבקו בהם. אני לא כל כך בטוח. לא בהכרח, אני מתכוון, מה שהן חושבות. הגר היתה אישיות חזקה. אשה אינטליגנטית , עצמאית. עדיין יפה ומושכת, גם בשנות השישים שלה (העיף מבט סתום באשתו) ובהחלט מתקבל על הדעת , לפחות על הדעת שלי, כי החליטה לחיות עם גבר שמוצא חן בעיניה. גם אם הוא לא מוצא חן בעיני החברות שלה.


לדעתי, מהתרשמות לא מחייבת, הוא נראה טיפוס גברי. משדר חוזק, יציבות, מתאים בדיוק להגר, עד כמה שאני מכיר אותה, ואני מכיר אותה כבר הרבה שנים (דיבר, בלי משים, בלשון הווה). אשתי והחברות שלה, ליכסן מבט לעברן, מתרשמות אולי יותר מידי, לדעתי, מהתוכניות האלה בטלוויזיה.


אתן יכולות בבקשה לספר עוד בקצרה, על המנוחה, שאל השוטר לאחר שהייה קלה (במה שנראה כמו הבעת ענין אישי מעבר לדו"ח שעליו לערוך) הרקע שלה. החייים שלה.


היינו חברות קרובות, כמו שאמרתי, המשיכה בתיה, גדלנו יחד. נשארנו חברות גם לאחר שנישאתי ונולדו לי ילדים.


הגר היתה בחורה נאה מאוד. מושכת. דקת גיזרה, שיער ערמוני, עיניים ירוקות, כמו שאמרתי. בעלת נוכחות ללא ספק. מחזרים רבים אמנם אך ללא תכלית.


רומן ממושך ורציני היה דווקא עם גבר נשוי מקיבוץ שכן. בן גילה בערך. סוף שנות השלושים שלהם. נפגשו בחוג לריקודי עם. הרומן נמשך כשלוש שנים. אהבה גדולה. אמנון (זה היה השם שלו). אחראי ענף הפלחה בקיבוץ. היה מוכן לעזוב את המשפחה, אך הגר היתה בשלב של טיפול אינטנסיבי בהורים. לא רצתה , סיפרה לנו, או לא יכולה היתה להתחייב. הטיפול כבל אותה לבית".


הגר למדה חינוך ואמנות בסמינר הקיבוצים, המשיכה, קיבלה משרת הוראה בביה"ס האזורי , היתה תקופה לא פשוטה כאשר ההורים לא היו במיטבם. לאחר שההורים נפטרו נסעה לחו"ל לתקופה. חזרה והקימה סטודיו לקרמיקה בחצר. אימצה ילדה והצרות לא פסקו.


החלה תקופה קשה אף יותר עד שהנערה ברחה, כמו שסיפרתי, מהבית.


"מוות פתאומי. לא ברור, מיותר", נאנחה.


כך במשפטים תמציתיים עד כדי כאב, סיכמה בתיה את קיצור תולדות חייה המורכבים של הגר.


נעמה הופיעה ללוויה. מאופקת. שמלה שחורה ארוכה. עשויה בד כותנה פשוט, שרוולים רכוסים. שביס אפור, פנים חלקות, ללא איפור .


באווירת הפיוס אשר נוצרה לאחר הלווייה בעת ההתכנסות של החברות בחצר סיפרה נעמה, לבקשתן, מקצת מן הקורות אותה.


הפנים השתנו, סיפרו החברות מאוחר יותר. פנים של השלמה. הבעה רכה. העיניים החומות הגדולות מאירות. נעלמה ההבעה הכעוסה, המרדנית, כפי שזכרו אותה בזמנו.


קוראים לי עכשיו חיה. חיה נעמה. חזרתי, כמו שאתן רואות, בתשובה. נולדו לי בינתיים ילדים. ברוך השם.


כמה ? לא יכלה בתיה להתאפק.


בנים ובנות. חייכה. לא סופרים. העיקר שיהיו בריאים, ברוך השם. הכל בסדר, גרים בירושלים עיר הקודש. משפחה מורחבת. סתמה ולא פירטה.


מה זאת אומרת ?


כמו שזה נשמע, חייכה נעמה חיוך מאולץ כלשהו והמשיכה מיד, מדלגת מעל הסקרנות, לספר בקול שקט, שקול (לא מתאים, חשבו באותו רגע, לברקים ורעמים אשר נראו ונשמעו מפיה באותן שנים). דיברה בשטף, כמי שבאה להסיר מעליה את המועקה , המטען העודף אולי, אשר נשאה עליה (או בתוכה) במשך השנים.


הייתי תלמידה לא טובה, סיפרה בגילוי לב. כיום , אני יכולה לומר כי סבלתי כנראה מהפרעה קשה של קשב וריכוז. לא מצאתי את מקומי בלימודים. לא התאמתי למסגרת, כך אמרו. אך לדעתי, התדמית אשר נוצרה לי מנעה מהם לעזור לי. מנעה מהם לראות מי אני. מה עבר עלי. מאיפה אני באה.


מי זה הם? מי לא ניסה לעזור לך ?


כל מי שהיה סביבי. המורים, אמא כמובן , וגם , לכסנה אליהן מבט מתריס, החברות של אמא.


מורים פרטיים באו והלכו. התייאשו. כמוני. לא הייתי שייכת, הרגשתי דחויה על ידי כולם, לא רק בין התלמידים. כלפי חוץ הייתי פראית גועשת. רועשת. אך בפנים, בלב, אומללה. עד ייאוש. מצוקה חונקת, כך שהיו לא מעט פעמים שרציתי לצאת מן העולם הזה. ניסיתי. אך במבט לאחור אני יכולה לומר כי אלוהים במרומים, ברחמיו הרבים, הושיט יד והציל אותי, ולא היתה זו פעם יחידה.


הכרתי נערים מהסביבה. כמוני. אבודים. הפכנו לחבורה ויום אחד, בגיל 17 בערך, קמתי פשוט וברחתי. זהו. הפכתי לילדת רחוב, שורדת, לא התגייתי כמובן מטעמים מובנים.


התגלגלנו לתל אביב. ניסיתי הכל. ניצלו אותי בכל דרך אפשרית. גרתי ברחובות הומלסית ממש. הגעתי לתחתית, כמו שלא ניתן לדמיין. אבודה. ואז אלוהים הרחום והחנון חזר, כך אני מבינה היום, והציל אותי פעם נוספת. גילגל אותי לירושלים, ובסופו של דבר, כפי שאתן רואות, הוביל אותי אליו.


באחת השוטטויות בחוף הים, המשיכה, הכרתי בחורה נחמדה , התחברנו. הבינה מיד את המצב שלי והציעה בית חם וקהילה תומכת בירושלים. היתה זו קהילה דתית סגורה. כמה נשים צעירות כמוני ורב אחד חוזר בתשובה הנהיג אותנו. מרשים מאוד בהופעה ובדיבור. לאחר תקופה של הסתגלות לא פשוטה הפכתי לחלק מהקהילה, על כל מה שכרוך בכך. וכמו בתוך חלום נולדו לי ילדים. בהפרשי זמן לא גדולים אחד מהשני.


אמא סיפרה , העירה רינה מיכאלי, בהפסקה קצרה שנוצרה, כי ניסתה לבקר אותך שם, אך לא איפשרו לה לבקר אותך ואת הילדים.


אמא הגיעה פתאום בלי להודיע. הרב קבע כי לא יהיו ביקורים של אנשים מבחוץ. גם לא משפחה ובמיוחד לא אנשים חילונים.


אמא התעקשה. אתן מכירות אותה. לא מוותרת. הרימה קול.


דפקה על הדלת, הלכה מסביב למצוא דרך להכנס. עד ששתי נשים מהקהילה יצאו ואיימו עליה כי יזעיקו משטרה אם לא תסתלק.


אבל אי אפשר היה להתקשר אלייך, אמא סיפרה בתסכול. לא ענית לטלפונים.


נכון. הייתי מתקשרת מידי פעם. בעיקר כדי להודיע כל פעם שנולד ילד.


נעמה הפסיקה לפתע את שטף הדיבור (כמו שרעיון הבזיק בראשה) לגמה במתינות מים מבקבוק אשר הוציאה מהתיק, והמשיכה, נראה כי בהיסוס קל, אך בנחישות, לספר בפעם הראשונה , אולי, על החיים בבית של הגר אשר פצעו וקרעו את ליבה.


אמא היתה אולי אישה מרשימה, חברה נהדרת, אך בהחלט לא אמא טובה . לא סתם לא טובה. אלא גרועה. כן, גרועה. הרסה לי את החיים. נעמה עצרה לרגע, לאחר ההלם שהטילה, ובחנה אחת לאחת את הפנים של החברות.


לא מקובל על פי ההלכה לדבר כך על אנשים שמתו, אך אני צריכה לספר בכל זאת את מה שהיה באמת. חייבת להשתחרר אחת ולתמיד.


הרגשתי אז, בתחושה ברורה של ילדה, כי אמא לא אוהבת אותי. זו תחושה איומה. היא היתה האדם היחיד שחשבתי שהוא קרוב אלי, אך לא. אמא ניסתה , באופן לא מודע אולי, לפצות אותי בכל מיני פינוקים. משחקים. צעצועים ועוד כאלה שטויות שלא היתה לי סבלנות אליהם. כי הרגשתי שזה לא אמיתי .


אמא גם לא ידעה, המשיכה בשטף דיבור, כמו מתוך בולמוס להקיא מתוכה את הדברים, (לפני שמישהו יפסיק אותה). איך להתנהג איתי , לא הציבה גבולות. נתנה לי כל מה שרציתי, כל מה שביקשתי.


לפעמים ביקשתי דברים רק כדי שתגיד לי לא. שתתייחס אלי באופן כלשהו, אך אמא התעלמה, הסתכלה מעבר לראש שלי. לא רואה אותי.


תסלח לי אמא, עליה השלום, אבל הראש שלה לא היה נתון אליי. היה נתון לעיסוקים הרבים שלה, לחברות, לסדנאות, חוגים, קורסים, הכל בהמולה גדולה בבית שלנו. ולי לא היה מקום. טיפלה בפרחים שלה , טיפחה אותם במסירות, באהבה, כאילו היו ילדים. כאילו היו הילדים שלה.


כך הרגשתי אז ושנאתי אותה עוד יותר על כך . יסלח לי אלוהים. כשבגרתי קצת הפסקתי לקרוא לה אמא , קראתי לה הגר. אולי כדי להרגיז אותה , אולי כי לא הרגשתי כי היא אמא. אבל להגר לא הזיז. קיבלה בשוויון נפש גם כשקראתי לה הגר. נראה שכלל לא שמה לב מה אני אומרת.


מבחינתה הייתי אמורה לגדול כמו צמח בר. ללא השקייה. די היה לה בכך שאימצה אותי והצילה אותי מחיים של ילדת אומנה והביאה אותי לבית מבוסס במושב וכו', אבל בדרכה שלה אימללה אותי יותר מאשר כל משפחה אחרת.


במשפחות אומנה בהן גדלתי, והיו שלוש כאלה, לא התעלמו ממני. התייחסו אלי כבן אדם, הרגשתי שייכות.


נעמה הפסיקה , נושמת בכבדות, עיניה מצועפות.


דקות ארוכות של שתיקה, של מועקה כבדה חלפו בעקבות שטף מהלומות הדברים אשר תכפו וירדו על ראשן . כל אחת מהחברות כבשה עינים במרבד הצהוב. האוזניים ממאנות להאמין למשמע הדברים.


דיתה, הבחינה נעמה, מחתה בהיחבא בתנועה חטופה דמעה בזווית העין. צער על הגר ? צער אולי עליה, על נעמה? על שתיהן, אולי, על חיים מבוזבזים. על אובדן התמימות.


נעמה, שאלה לבסוף בתיה , מתנערת מההלם, מנסה להסיט את הנושא. אמא סיפרה לך על האדם הזה שבא לגור איתה בבית.


אמרה לי משהו סתמי, לפני מספר חודשים, כאשר התקשרתי והצעתי לבקר עם הילדים, סיפרה כי קרוב משפחה הגיע וגר איתה בבית. לא שאלתי ולא הוסיפה פרטים. לא היינו, כמו שאתן יודעות, ביחסים של שיחות על מה קורה לכל אחת.


דיתה המשיכה ושאלה אם הגר סיפרה לה אולי משהו על איזו אישה נוספת שהגיעה לגור בבית.


לא, לא סיפרה לי , אבל ביקשה מהן בסקרנות שעוררו בה, ספרו מה הרמזים האלה, מה הסיפורים האלה.


כשנה קודם לכן, סיפרה בתיה, נקלע איכשהו (באקראי או שלא) לביתה של אמא גבר זר , מבוגר, בעל שם נוכרי מובהק, ולדיסלב שצ'ופק – מוצאו, כך סיפרה לנו הגר בזמנו, מאותה עיר, מלצ'יק בסלובקיה בה התגוררה משפחתו של אביה.


היה לו מבנה פנים סלבי ברור שלא ניתן לטעות בו. לסת רבועה כמו מסותתת. שיער אפור קצר. גברי , אמנם בעינינו, אף כי לא נאה, הסכמנו כאשר התוודענו אליו. שתקן, לא מרבה לדבר, עיניים חזקות חודרות. בקיצור, חשבנו , לא סימפטי. לגמרי. לא מתאים להגר.


בא והלך בא והלך וכעבור זמן לא רב החל לחיות עם אמא חיים משותפים ובהמשך הביא לבית גם אישה אשר הציג אותה כאחותו. אישה מבוגרת יחסית. ארשת פנים סתומה. לא מפוענחת. לא הביטה לנו בעיניים כאשר נפגשנו.


אמא אישרה לנו איכשהו, לא במילים מפורשות, כי האישה היא אחותו של אותו גבר. אבל כל הסיפור לא נראה לנו טוב. משהו קרה לאמא מאז שהזוג הזה הגיע. אמא הפכה להיות אדם אחר. מסוגרת, מסתגרת, איבדה את חדוות החיים, לא הגר שהכרנו. דאגנו , דאגנו מאוד. הזוג הזה מטריד אותנו. הם נעלמו זמן קצר לפני שאמא נפטרה וגם זה היה מוזר מאוד בעינינו.


נעמה נפרדה מהן בהרגשה כבדה לגבי הדברים ששמעה . תודה לכן, אני מוכרחה לחזור לירושלים. לילדים. נפרדו בנשיקה. נתראה אמרה. לא שיערה כמה מהר אכן יתראו שוב.


בימים הבאים תהו החברות, בינן לבין עצמן, מה יעלה עתה בגורלו של הבית המיוחד, בית הטורקיז, וגלגלו, בתוך כך , הלוך ושוב, את נסיבות חייה של המנוחה.


בת יחידה להורים אשר שרדו, כל אחד מהם, בדרך נס (לא ניתן להגדיר זאת אחרת) וכנגד כל הסיכויים (סיפור בפני עצמו) את הזוועות של מחנות המוות.


אברהם (הנס) קפלן ואסתר (טניה) לבית קליגר הכירו במחנה עקורים , כפי שהגר סיפרה בימי השבעה של פטירתם. נישאו בחטף. הגיעו ארצה באוניית מעפילים. גורשו לקפריסין ועלו ארצה בעת רצון. אנשים צעירים, נאים, אך מצולקים נפשית ושבורים גופנית. אודים עשנים.


התיישבו, בסיוע הסוכנות היהודית, יחד עם קבוצת מעפילים במושב גינתון ועסקו בחקלאות.


הגר באה לעולם ביסורים לאחר מספר שנים של ניסיונות .


הגמול הכספי הנכבד אשר זכו לו ההורים מהרשויות בגרמניה ובארץ לא היה שקול, כך או אחרת, למחיר הנפשי והגופני אשר שילמו. דיכאונות , ביעותים, מחלות ובגיל צעיר יחסית, בשנות השישים לחייהם, נפטרו לבית עולמם. האב תחילה וכעבור שנה ומחצה האם (אישה נאה ביותר גם באחרית ימיה) בעקבותיו.


הגר היתה "מטופלת" לאורך השנים בהורים, חזרו החברות וסיפרו, באחרית שנותיהם כבר לא תפקדו, שברי כלי. סמוך לאחר פטירתם השתחררה וחילצה עצמה מהחיים המכווצים ונסעה. השתלמות , תחילה, באמנות מקומית באפריקה, ותורות המזרח, בהמשך, בהודו ובחלוף שנתיים חזרה.


בהון אשר השאירו ההורים אחריהם בנתה הגר מחדש את הבית. חדרים מרווחים מוארים, חלונות צרפתיים גדולים פונים מזרחה. גג קמור, מעין כיפה, ובמרכזו פתח עגול לריכוז אור טבעי.


בחצר הקימה סטודיו לעבודות יד (קרמיקה, פיסול). החדרים הגדולים שימשו למפגשים של מוסיקה (כלים עתיקים), מקהלה, יוגה ועוד.


במקביל ולאחר הליכי אמוץ ממושכים, ידעו החברות אשר ליוו אותה בתהליך, אימצה הגר את נעמה, ילדה בת שש.


היחסים "הלא פשוטים" , נזהרו החברות בלשונן, בין האמא לבת הפכו לסיוט מתמשך עד שכעבור עשר שנים לערך אולי קצת יותר, ברחה נעמה מהבית ונעלמה.


המטריד, אם לא מעבר לכך, חזרו ותהו החברות, היא ההיעלמות המסתורית של אותו ולדיסלב והאישה אשר איתו, בדיוק בזמן שהגר הלכה לעולמה.



לקראת סוף ימי השבעה הופיעו ולדיסלב ומרתה בבית. פגשו את החברות בחצר.


אפשר להצטרף, שאל ולדיסלב. בתיה החוותה בתנועת יד והזוג התיישב משני קצותיו של שולחן הקרמיקה.


לאחר שתיקה מעיקה של דקה או שתיים, היה זה ולדיסלב אשר ביקש לדעת מה בדיוק קרה להגר.


כל אחת משלוש החברות הסיטה את המבט כאשר בחן אותן בעיניים חודרות יציבות , בהמתנה לתשובה.


דיתה היתה זו אשר החליטה לדבר. אנחנו לא יודעות בדיוק מה קרה. הגר מתה ביום שישי. בתיה ושלומי מצאו אותה אחרי ארבעה ימים. מוות נורא.


משהו זע בפנים הקפואות של ולדיסלב. עצם לרגע את עיניו.


חשבנו, המשיכה, שאולי תאמר לנו אתה, אמרה בנימה אשר עלולה היתה להישמע כסוג כבוש של התרסה. כלומר, תיקנה מיד, כאשר נעץ בה מבט חד, נוקב. אתם הייתם כנראה אחרונים אשר ראו אותה בחיים.


מה את מנסה לומר ? לא הסיר ממנה את המבט.


דיתה ניסתה אמנם להישיר מבט אך כמעט מיד, באופן לחלוטין לא רצוני, השפילה את העיניים.


מה את מנסה לומר ? חזר ושאל בקול שקט אך תקיף (נשמע להן כמו טון של איום מוסווה ).


זה כנראה מוזר. באו בתיה ודיתה לעזרתה. לא רק לנו, צירוף המקרים הזה.


איזה צירוף מקרים ? הניח ידיים בנחרצות (כמעט חבטה) על השולחן.


השאלה תלתה באוויר. החברות שתקו. חששו שעברו אולי את הגבול. זכרו גם מה היתה דעתו של שלומי בפגישה עם השוטר.


הגר לא סיפרה לכן שאל לבסוף כאשר לא השיבו, מי אנחנו.


לא. ענו שלושתן כמעט בקול אחד. מרימות ראש. בזמן האחרון התנתקה מאיתנו. לא יודעות למה. סיפרה רק משהו כללי ביותר על קירבת משפחה כלשהי.


מרתה מיטלמן ישבה כל אותה עת דוממת. ראשה נשען על כפות ידיה. עיניה רוב הזמן עצומות. הניעה פעם בפעם את הראש למשמע הדברים.


טוב , נספר בהזדמנות, אמר כאשר קמו ונכנסו לבית. חזרנו מטיסה. עייפים מאוד.


לילה טוב אמרה פתאום מרתה, נפנית לאחור, במבטא זר. כבד. לא מזוהה. בקול אשר הפתיע אותן. פעם ראשונה שמעו אותה מדברת.



בצוואה של המנוחה אשר נערכה כשבועיים קודם לפטירתה הורישה הגר לולדיסלב שצ'ופק, בהיותו בן זוגה, כך נכתב, חלק נכבד מרכושה ויתר הנכסים ציוותה למרתה מיטלמן. אחותו, כך נכתב, של ולדיסלב.


שימת הלב של נעמה הוסבה לצוואה ובעצת החברות מיהרה להתנגד לה. הצוואה נערכה בהשפעה לא הוגנת. לא בטוח כי אמא חתמה על הצוואה וגם לא מתקבל על הדעת כי סילקה אותה מהירושה.


החברות העידו כי זמן לא רב לאחר הופעתו של הגבר הנוכרי (כך הקפידו לקרוא לו) הלכה הגר והסתגרה. התנתקה מהסביבה, באופן מנוגד לחלוטין לאישיות התוססת, הפעלתנית והחברתית אשר היתה לפני כן .


אותו מר שצ'ופק, סיפרו, לא היה ידידותי כלפיהן ולפי תחושתן הרחיק אותן ממנה או יותר נכון הרחיק מהן את המנוחה, כמו אותם סיפורים על גברים מסוג זה, חזרו גם הן ואמרו.



העדים לצוואה הציגו עצמם כידידים של מר שצ'ופק. מכירים ממועדון השחמט. הצוואה נחתמה , העידו, בנוכחותם מרצונה הטוב של המנוחה. לא מר שצ'ופק ולא גברת מרתה היו נוכחים בעת החתימה, השיבו. לא הכרנו את המנוחה. ולדיסלב ביקש מאיתנו להיות נוכחים בעת החתימה. הסיע אותנו לבית במושב. הציג בפנינו את הגברת. הראה לנו תעודת זיהוי שלה ויצא מהחדר.


לא נראתה חולה. לא שכבה במיטה. כמעט לא דיברה איתנו. רק הודתה בקול חלש אומנם אך ברור שטרחנו ובאנו. חתמה על הצוואה חתמנו גם אנחנו. הכל נמשך שתיים שלוש דקות. ולדיסלב הסיע אותנו חזרה. לא קיבלנו ולא הובטח לנו תשלום כלשהו וגם לא טובת הנאה כלשהי. באנו כי ביקש מאיתנו לבוא.


אנחנו מכירים באמצעות ההורים מהתקופה בה היינו צעירים, למרות שאני מבוגר מהגר כמעט בשש שנים, העיד ולדיסלב. גם אחותי מרתה, הצעירה ממני בשנתיים, הכירה אותה.


חידשנו את ההיכרות לפני כשנה במהלך אחד הביקורים שלי בארץ (אני יועץ לחברות בארץ ובחו"ל הסוחרות עם סלובקיה) התקרבנו לאט לאט והתחלנו לחיות חיים משותפים.


המנוחה הרגישה בתחושה, שאין לה הסבר הגיוני לדעתי, כי זמנה הולך ואוזל. כך חזרה ואמרה. לא היתה במיטבה בתקופה האחרונה וגם לא היתה איתנו. אני מתכוון, היתה שקועה רוב הזמן בעצמה.


לא ידעתי עד לאחר הפטירה מה נכתב בצוואה.


ידעתי, ודאי, המשיך כי יש לה בת אך זו, כך סיפרה, ניתקה למעשה קשר עימה. לא הוסיפה פרטים. לקראת פסח נסעתי עם מרתה מיטלמן לסלובקיה בעניינים משפחתיים ומצפוני מייסר אותי עד היום על כי נעדרתי מהארץ באותו זמן.


מרתה מיטלמן לא העידה.


קוראים לי עכשיו חיה. חיה נעמה. אמרה בפתח העדות בה שטחה את טענותיה בבהירות , אמנם, אך בהחלטיות וברגש מתפרץ. לבושה שמלה ארוכת שרוולים רכוסה היטב עד צוואר.


מופיע לפתע אדם, משום מקום, נכנס לחיים של אמא שלי והופך אותם. היכרות לא ארוכה , היכרות קטלנית הייתי אומרת, הביאה תוך זמן קצר להסתלקותה מהעולם. ניתק אותה מהסביבה, מהחברות, מהפעילויות. ערך צוואה, הזמין עדים, החתים את אמא שלי ובחלוף זמן קצר אמא מתה. כך סתם. דום לב בגיל צעיר יחסית. ללא מחלות קודמות, לא בעיות בלב. מוות המעורר סימני שאלה. והזוג נעלם. נעלם בדיוק בזמן ומגיע כעבור מספר ימים ומבקש להשתלט על הרכוש אחרי שסילק את אמא מהעולם.


נעמה לא חסכה במילים בוטות והטיחה דברים קשים בולדיסלב שצ'ופק ומרתה מיטלמן. הם קשרו קשר אך התוכנית הזדונית הזאת לא תצלח. את אמא שלי לא ניתן להחזיר אך את הרכוש לא ניתן להם. הרצחת וגם ירשת? קראה בסערת רגש. דממה השתררה באולם. דממה של תדהמה ולאחריה המולה רוחשת אשר שככה לאיטה כאשר המשיכה בדבריה.


לא נכון שלא הייתי בקשר איתה השיבה בהמשך. דיברנו בטלפון. החלפנו הודעות והתכנון היה כי בקיץ האחרון, אחרי ט"ו באב, אבוא לבקר יחד עם הילדים. לא ייתכן שסילקה אותי מיוזמתה מהצוואה. אלוהים הגדול , סיכמה , לא היה נותן לסילוק שלי מהירושה. זאת גזילה בלי ספק. גם לפי דין תורה כפי שהרב אומר והוא יודע מה שהוא אומר.


מומחה ידוע לכתב יד, גרפולוג משטרתי לשעבר, אישר כי החתימה על הצוואה היא קרוב לוודאי (ציין בזהירות המתבקשת) חתימתה של המנוחה.


לא ניתן היה להתעלם מההשפעה המצטברת של העדויות והנסיבות אשר אפפו את היחסים בין המנוחה לבין ולדיסלב שצ'ופק ומרתה מיטלמן. כמו גם התהיות לגבי הניתוק הלא מוסבר של המנוחה מהסביבה זמן לא רב לפני פטירתה, עריכת הצוואה סמוך לפני שעזבה את העולם, מוות ללא סימנים מוקדמים. חוסר וודאות , ספקות מהותיות ושאלות נוספות אשר עלו במהלך הבירור הקשו על מתן החלטה.


"החלטתי, לאחר שהגעתי כמעט לסף ייאוש, להעלות על הכתב" נכתב בשורה הראשונה של המחברת (מחברת סלילים רגילה) אשר מרתה מצאה במגירה בחדר השינה של הגר, כאשר עסקה בפינוי חפציה של המנוחה.


"החלטתי (החלה מרתה לקרוא שוב) לאחר שהגעתי כמעט לסף ייאוש, להעלות על הכתב (על אף הסכנה שהדברים עלולים לעורר ספקות לגבי מצבי הנפשי) את החוויות הליליות או נכון יותר הסיוטים אשר ערערו את נפשי ורוחי והיו חלק מטלטל מחיי בתקופה האחרונה".


"התייעצתי עם אנשי מקצוע מומחים וגם אחרים, כל אחד בתחומו, אך לשווא. (לא העזתי לשתף את הקרובים אלי).


"לפני מספר שבועות אמא שלי הופיע לילה אחד בחלום. עומדת בפתח חדר השינה. החדר נמלא אור. אור רך. חמים. אמא אפופה ערפילית בהירה צפה כמו בתוך ענן. דמות הגוף מעורפלת אמנם אך הפנים גלויים, ברורים, העיניים הטובות, כחולות, כחול עמוק, בורקות, שיער עשוי היטב, סגול כחלחל מתולתל (כמו אחרי פריזורה).


מתיקות שלא ניתן לתאר כמוה במילים מילאה אותי. חמימות נעימה פשטה בי.


אמא מחייכת הושיטה יד לעברי, יד שצצה לפתע מתוך המוך, בתנועה מזמינה "בואי" לחשה , או כך היה נדמה לי מקריאת השפתיים. ושוב "בואי" יחד עם הפנייה קלה של הפנים המאירות, המחייכות, לעבר הפתח.


התרוממתי מעט, ניסיתי להושיט יד אך התעוררתי בבהלה לחדר חשוך צועקת (אני זוכרת) "לא" , "לא" , "לא". שטופת זיעה. מבועתת.


קמתי רועדת כולי הדלקתי בחשש את כל האורות בבית ונשכבתי חזרה. מנסה להשתלט על הצמרמורת.


זה לא היה חלום. חלום שוכחים. חלום נגוז. נמוג. זה היה סוג של חזיון אשר שב והתייצב באותו לילה בעיני רוחי, שוכבת בעיניים פקוחות חוזה כאילו בסרט , רק שבמקום המתיקות והנעימות חשתי פחד. לא ניתן היה באותו לילה למחוק את חלום הבלהות, החזיון, או מה שזה לא יהיה.


הבהובים של החזיון חזרו בימים הבאים ועלו בהפוגות בזמן ערות. מטושטשים אמנם, אך לא לחלוטין. המשיכו להטריד.


לאחר מספר לילות חזרו החלומות (כלומר הסיוטים). בתחילה מידי פעם אך בתקופה האחרונה אותו חזיון, ללא שינוי. אמא מופיעה , מלאת אור, מחייכת, מזמינה. אני מושיטה יד ומתעוררת בצעקה : "לא", "לא, "לא".


המעניין ביותר , או המפחיד ביותר, היתה העובדה שבלילות בהן ולדי היה בבית והיינו ישנים יחד – אמא לא הופיעה. ולדי נסע הבלהות חזרו.


הפחד. הפחד שמא אני הולכת ויוצאת מדעתי. מאבדת אולי לאט לאט את שפיותי. חלום מסוייט אחד נחשב נורמלי אולי, אך חלום, אותו חלום, החוזר על עצמו לילה כמעט אחרי לילה, באופן מדוייק, כמו תסריט כתוב מראש, כבר אינו בגדר חלום, הוא משהו מעבר לזה. אך מה ?


הגעתי לאפיסת כוחות. חסרת מנוחה. החזיונות רדפו אותי. גם ביום. התיאבון נעלם. הייתי שקועה, ניתן לומר, במחשבות בלתי פוסקות כמעט, כיצד לפתור את הבלתי ניתן, לכאורה, להסבר.


הפסקתי בהדרגה את הפעילות בסדנה ואת ההופעות במקהלה. לא יצאתי כמעט מהבית.


כבר אי אפשר היה לדעת אם אלו אכן חלומות או הזיות בהקיץ שפיתחתי או, אולי, הזמנתי מסיבות לא מודעות. לא ברורות.


מה אמא רוצה. מדוע היא חוזרת וקוראת לי לבוא איתה. מאיצה בי. מדוע היא רוצה שאמות, מדוע דווקא עכשיו. מדוע באינטנסיביות כזו.


הגעתי דווקא בחודשים האחרונים לשלוות נפש עם ולדי. אז מה גורם לפתע לשבירת הכלים הנפשית.


קבעתי פגישה עם רחל פינס, מתקשרת ידועה, וביקשתי לדבר עם אמא. המתקשרת ניסתה שוב ושוב . עיוותה פנים. שינתה את הקול , השמיעה הברות וקולות משונים. לא מעט חרחורים, אך הקשר לא נוצר, גם לא בפגישה נוספת.


אמא לא הופיע גם בסשן אצל מתקשר ידוע אחר.


ברוב ייאוש פניתי לפסיכיאטר של קופ"ח. לא סיפרתי כמובן מה קורה. חששתי מאשפוז כפוי. ביקשתי רק משהו להרגעה. להקלה על נדודי שינה. הכדורים עזרו אמנם להירדם, אך לא מנעו מאמא שלי לחזור ולהופיע. אותה אמא, אותו חיוך, אותה תפאורה, ואותה חלחלה מזוויעה כאשר אני מתעוררת בצעקות. אמא היתה חזקה מהכדורים. הפכתי למכורה להם ולחזקים מהם.


אתמול בלילה, אמא הופיעה שוב והזמינה אותי. הייתי בטוחה , משום מה, כי שמעתי הפעם גם מהר, מהר. מהר. שלוש פעמים. הייתי בטוחה כי אני יוצאת הפעם הזאת באופן סופי ולחלוטין מדעתי.


אמא לא עוזבת אותי. התעוררה בי תחושה חזקה כי אם לא אבוא אליה, תיקח היא אותי.


אני לא מאמינה בחיים לאחר המוות (אמא קבורה עמוק באדמה) לא מאמינה שהיא קיימת בעולם אחר כלשהו. ובכל זאת היא מופיעה, לפחות בעיני רוחי, בהזיות. סוג של טירוף כלשהו שלי כנראה. אך עדיין מנקרת בי התהייה מדוע אמא לא מופיעה כאשר ולדי נמצא בבית. לילה או שניים לאחר שהוא נוסע, אמא מתייצבת באותו ריטואל ובאותה הזמנה מאקאברית, מה שעורר אצלי את החשש כי לא מדובר בחלום אלא הזיות שאני הוזה כאשר אני לבד בבית.


באותו בוקר הבנתי, כך או אחרת, שאני עומדת לעבור מתי שהוא בקרוב מן העולם.


לא יתכן שהמופעים האלה, בתכיפות שלהם, במתיקות שלהם בעת הטרנס, ובחלחלה האיומה עם היקיצה המבועתת – הם חסרי משמעות.


הרוח חסרת המנוחה של אמא שלי, היכן שלא תהיה, או היקום , תהא משמעותו אשר תהא, ממריצים אותי לצאת מן העולם.


תחושת הרפיון וחוסר היכולת להתמודד עם הסיוטים – לא יכולים להמשך לאורך זמן . אי הוודאות חייבת להפסק מתי שהוא. לא ניתן להמשיך לחיות במצב של לימבו.


ידעתי שאני עומדת למות. אמא החליטה לצרף אותי אליה. גם אם אני זו המזמינה , בלא מודע, את החזיון ו"מזמינה " את אמא "להזמין" אותי. הגיע כנראה הזמן.


החלטתי לערוך צוואה. ביקשתי מולדי, לפני הנסיעה הצפויה שלו ושל מרתה לסלובקיה, כי יזמין שני עדים לצוואה. חלק נכבד של הרכוש ציוויתי לולדי, בן זוגי האהוב. בתקופה הקצרה יחסית בה נכנס לחיי הפיח רוח בנשיות הרדומה שלי. נולדתי, אפשר לומר, מחדש (כאישה כמובן) היתה לי פריחה מחודשת בחיים המשותפים. חזרתי להיות אישה נחשקת. אהובה.


הכרנו לפני שנים ארוכות, באמצעות ההורים. הייתי מאוהבת בו כבר אז, כנערה צעירה, אך לא שם לב אלי. היה מבוגר ממני בכמה שנים. התגורר רוב הזמן בסלובקיה וביקר מידי פעם בארץ בענייני עסקים.


לפני כשנה, פחות או יותר, שמעתי כי הוא שוהה בארץ, באחד מביקוריו, ואזרתי עוז, מתוך דחף לא ברור, ויצרתי קשר. התחלנו להתראות ולאחר זמן לא רב חיינו כבר חיים משותפים. היו לנו חיים מאושרים עד לסיוט הנוכחי שולדי לא היה מודע לו.


יתרת הרכוש ציוויתי למרתה מיטלמן, צעירה מעט מולדי. לא הכרתי אותה ממש. התגוררה בסלובקיה והגיעה רק לאחרונה לישראל. ולדי אמר שבטוח הכרתי אותה בצעירותי, אך לא זכרתי בדיוק.


לפני זמן לא רב מרתה הגיעה לבקשתו של ולדי, להתגורר עימנו בבית. אלמנה, כך סיפרו, חשוכת ילדים. שבורה מהמכות אשר ניחתו עליה. בעלה מת משברון לב מהצרות הכלכליות אשר באו ותכפו. השאיר אחריו חובות אשר לא היה באפשרותו לעמוד בהן. איבדה את ביתה ואת שארית רכושה (וגם את כבודה).


את נעמה אימצתי כאשר היתה בת שש לערך ואני עצמי כבר בגיל מבוגר יחסית. גדלה במשפחות אומנה. מספר משפחות. ילדה חששנית, זעופה, לא מקבלת מרות. בדקה גבולות על כל צעד ושעל. לא היה קל להתמודד עימה ואם להודות על האמת גם לא היתה לי סבלנות אליה. ההתפרצויות התכופות, ההשתטחויות על הרצפה, רקיעות הרגליים, הבכי, הצרחות, הכל היה ברפרטואר של הילדה הקטנה – כל אלה היו יותר מידי בשבילי.


ברוב המקרים הייתי מוותרת אחרי וויכוחים אינסופיים והטפות אשר התישו אותי לחלוטין.


גדלה בעצם (כמו דברי השיר) כפרח בר. או , מבחינתי, כמו צמח בר (קוצני).


שנות ההתבגרות לא היו "קלות". התנסתה בכל מכל. איבדתי שליטה לחלוטין. הלימודים היו מקרה אבוד מבחינתה ומבחינת בית הספר.


ענין הכסף היה גם הוא "לא פשוט". כספים היו נעלמים ובכרטיס האשראי נעשה שימוש לא פעם ולא פעמיים. סכומים לא גדולים אך מכל מקום ללא רשותי.


כאשר העלמתי את הארנק היתה נוקטת בשיטה , הייתי אומרת, "מנצחת" .היתה נכנסת לסדנה במהלך הפעילות, עיניים טרוטות, שיער מקורזל, לבוש מוזנח, יושבת נועצת בי עיניים ולוחשת (לחישת נחש קולנית כמובן) "אני צריכה קצת בבקשה" היתה חוזרת ואומרת. פעם ועוד פעם (כאשר העזתי להתעלם) . לא ניתן היה כמובן להמשיך בשיעור. החברות קמו בשקט ועזבו. קשה היה שלא להבחין, גם כאשר השפלתי עיניים, במבטי ההשתתפות (או הצער או הרחמים) אשר הופנו כלפיי.


בסוף כיתה יא' עזבה מיוזמתה את בית הספר. תקופה מסויימת הסתובבה בחברת נערים כמוה (לא מהמושב) אשר נשרו גם הם מבית הספר ויום אחד נעלמה. לא חזרה הביתה. פשוט נעלמה. פתק קצר : "לא יכולה יותר להשאר" וזהו. ארבע מילים, לא אמא, לא להתראות. לא לאן, לא מתי, כלום.


קשה אמנם להודות אך חשתי הקלה, לא יכולתי לשאת יותר את הנוכחות שלה בבית. מצאה גם דרך כלשהי, איני יודעת איך, להתחמק (או להשתמט ) מהשירות.


פעם בפעם היתה מתקשרת, בעיקר בלילות, בוכה ומבקשת כסף. טרקתי את הטלפון כל פעם מחדש. לא רציתי לשמוע ממנה.


רציתי ילדה , בובה קטנה, כך דמיינתי, שתמלא את הבית שמחה. לא הרגשתי, אם להודות שוב על האמת, קירבה כלשהי אליה , לא כאשר קיבלתי אותה לרשותי ובוודאי לא לאחר מכן. לא מצאתי בה את הבובה שדמיינתי , לא התייחסתי אליה כמו אמא. ונעמה הרגישה זאת. היו לה סנסורים של ילד יתום. ילד אומנה זנוח. התנהגתי בהתאם וקיבלתי חזרה מנה אחת אפיים.



זכורה לי שיחה לא קלה איתה בתקופה בה פרקה כמעט כל עול.


בת שש עשרה ומשהו. חזרה מאוחר בלילה, רועשת, שתויה. אולי משהו אחר.


ילדה פרועה, לא מתחשבת, איומה, שיכורה, התפרצתי כלפיה בכעס מתעוררת בבהלה מהשינה.


נעמה השתתקה נעצרה. עמדנו משני עברי השולחן, אני זוכרת זאת כמו היום.


נעמה נועצת בי עיניים, בעיניים החומות הגדולות שלה וכעבור כמה שניות או דקה אמרה בקול שקט, (בלא להסיט ממני את המבט) קול אשר הדהים עד כמה היה רגוע, שקול, ברור, בוגר.


"תראי, אני מה שאני ואיפה שאני נמצאת היום זה בגללך. כן רק בגללך. לא אהבת אותי. אולי אפילו ההיפך. לא זוכרת חיבוק . לא נשיקה, לא ליטוף ואפילו לא מילה טובה. כלום.


אני לא נולדתי רעה. לא נולדתי פרועה ולא חצופה. אף ילד לא נולד רע. אני תוצאה של הבית הזה.


אנחנו , החבורה שלנו, הבית החם של כל אחד מאיתנו אשר חסר לו כל כך. את לא מסוגלת, לדעתי, להבין את זה.


אנחנו שותים, נכון, ועושים אולי גם דברים אחרים. אבל זה אנחנו. אולי מחוסר ברירה, כך אנחנו מרגישים קרובים.


אבל, התחלתי לומר, נדהמת מהאשמות ויותר מכך אולי מהדיבור הרהוט, השוטף, אשר לא הייתי רגילה לשמוע ממנה. אני חושבת שדאגתי לך יפה מאוד. נתתי לך כל מה שצריך. מסגרת של בית קבוע. חינוך. חוגים. כל מה שהיית צריכה.


כל מה שאת חושבת שהייתי צריכה, אמרה, בחיוך מר. ניתן היה לחוש אפילו בלעג מסויים כבוש. אבל את הדבר הכי חשוב שהייתי צריכה לא נתת. לא אהבת אותי, כמו שאמרתי. רק דרישות ודרישות כל הזמן. רק מה לא בסדר אצלי או איתי. הדבר היחיד שהקפדת עליו היה שאהיה מסודרת, נקיה מחונכת. שלא אעשה לך בושות. זה היה הדבר הכי חשוב מבחינתך. ומבחינתי עשיתי ההיפך הגמור, כשהייתי ילדה, באופן לא מודע אולי, אבל אח"כ באופן מודע לחלוטין. קראתי לך הגר במקום אמא ואפילו לא שמת לב. לא היה אכפת לך. עד כדי כך היית מנותקת ממני.


במבט לאחור, במצבי הרעוע כמו שאני היום, הייתי צריכה אולי לגלות אמפטיה לילדה שנולדה ללא אהבה, שגדלה ללא אהבה , אך לא היו לי הכוחות או הרגש לכך. ההתנהגות שלה הוציאה אותי מהכלים וערערה את שלוות הנפש שלי. נכון. לא היתה לי סבלנות לאהוב אותה, לחבק אותה. במשך כל השנים, אני משחזרת אחורה, אכן , לא נישקתי אותה. לא חיבקתי וגם לא אמרתי לה כי אני אוהבת אותה. כי היא ילדה שלי, כי אני שמחה שהגיעה אלי. נהפוך הוא. אמרתי לה לא פעם ולא פעמיים, ברגעים שלא יכולתי יותר לסבול אותה ואת ההתפרעויות שלה, כי אילו ידעתי מה ייצא ממנה הייתי מוותרת איכשהו על האימוץ ומחזירה אותה למוסד כלשהו.


דברים שהתחרטתי עליהם מיד לאחר מכן, אך הדברים נאמרו. נאמרו ונקלטו.


נעמה היתה מתקשרת פעם בפעם. סיפרה שחזרה בתשובה והצטרפה (כך הבנתי מבעד למילים וכפי שהסתבר לי גם בדיעבד) לקהילה דתית רב משפחתית, או יותר נכון לומר "רב נשית" בהנהגתו של חוזר בתשובה אשר קרא לעצמו רב וקיבץ סביבו נשים אבודות. כמו מקרים אחרים ששומעים וקוראים עליהם. "המשפחה המורחבת" התגוררה במבנה נטוש בליפתא עילית.


מספר חודשים לאחר שנולד לה ילד ראשון (אליהו) נסעתי לבקר, אך הנשים שם לא איפשרו לי לראות אותה. למעשה, מבלי להצטעצע במילים, גירשו אותי.


פעם בפעם הודיעה על לידה של ילדים נוספים. (שלושה בנים ושתי בנות). אמרה שתגיע בהזדמנות למושב עם הילדים, אך ביקשה כי לא אגיע בינתיים אליהם. רציתי אמנם לראות אותה ואת הילדים. אך לא מתוך קירבה, למען האמת, אלא מתוך סקרנות לראות מה יצא ממנה. נעמה עצמה הפכה זרה לחלוטין מבחינתי.


לא מצאתי לנכון להשאיר חלק כלשהו של הרכוש לנעמה או לילדים מהטעם הפשוט כי הרכוש היה עובר ישירות, ללא כל ספק, לאותו גורו. לאותו מנהיג כת.



ולדיסלב הציג את המחברת היכן שהציג והפור נפל. התקבלה החלטה. תם אך לא נשלם.



היה זה הג'קט ההודי, ג'קט מרשים בצבע ירוק בקבוק, בעל כפתורים מוזהבים, מלאכת מחשבת של אריגת יד, אותו בחרה בתיה מבין הבגדים של הגר אשר הוצאו על ידי מרתה מיטלמן לחצר למסירה וחלוקה - ג'קט אשר עורר מהומה מסויימת. שני כפתורים מוזהבים אשר נמצאו בכיסים שמרה בתיה לעצמה ושפתון ונייר עטיפה של תרופות השליכה לפח.



בערב חזר והבזיק בראשה, בהליך איטי כמו בסרט, המראה של השקית הנזרקת לאשפה . הכותרת על גבי השקית הבליחה לתודעתה. סקרנות טבעית, נשית אולי, דחפה אותה לחטט ולהוציא את השקית המקומטת.


ד"ר אורי שנהב, קרדיולוג בביה"ח שיבא, המתגורר במושב, זיהה את התווית על גבי השקית כתרופה חזקה. "מאוד מאוד", כך הדגיש, לשיכוך כאבים, דרגה אחת לפני מורפיום ודומיו. אם לוקחים אותם בכמויות, בתדירות ולאורך זמן, עלולים לגרום להזיות, לאובדן הכרה ולעיתים, חלילה, גם מעבר לכך.


רופאים לא נוהגים לרשום ברגיל תרופות אלה אלא במקרים קיצוניים ובהשגחה צמודה. בדרך כלל בבתי חולים.


מה שמשך את שימת הלב היה השם של בית המרקחת באנגלית ובערבית באחד הרחובות בואדי גוז' בירושלים המזרחית. בהיוועצות משותפת הוחלט להביא את הדברים לידיעת המשטרה.


בית המרקחת היה ידוע לחוקרים כמקום אשר אינו מקפיד על הנפקת תרופות על פי מרשם רופא ועמד כבר בעבר בפני סגירה.



הרוקח אישר בפני החוקרים כי סיפק את התרופות אך טען בנחרצות כי עשה זאת כנגד מרשם רפואי, בוודאות, אך לא שמר עליו (על אף התקנות המחייבות).


הרוקח זכר אדם גבוה, מבוגר אך בריא (כך אמר) אשר הגיע מידי מספר ימים, בתכיפות אשר נראתה, לפי ניסיונו, לא מקובלת, אך המרשמים הרפואיים אשר נמסרו לו, כך טען, היו מספקים מבחינתו.


הרוקח זיהה בתמונה אשר הוצגה לו את ולדיסלב שצ'ופק ובתמונה נוספת זיהה את מרתה מיטלמן כמי שהופיעה פעם או פעמיים, לא זכר בדיוק, לקבל את התרופות, אך לא זיהה את הגר קפלן בתמונה אשר הוצגה לו.


ולדיסלב שצופק טען כי בא בשליחותה ולפי בקשתה של הגר, נוכח חולשתה ומצבה הלא יציב, ולפי מרשמים רפואיים אשר מסרה לידיו. אלה היו גם דבריה של מרתה מיטלמן בעברית משובשת ובמבטא הכבד בו דיברה. לא נמצא בבירור אשר ערכה המשטרה רופא אשר רשם את התרופות.



בתזמון מפתיע להפליא , (כפי שרק אלוהים ברחמיו הרבים יכול היה לארגן, כפי שאמרה נעמה , בדרך האופיינית לה, בשוך הסערה) , הגיעה באותה עת בקשה מאת הרשויות בסלובקיה להסגרה של הזוג ולדיסלב שצ'ופק ומרתה מיטלמן, על עבירות זיוף והונאה רחבת היקף בסלובקיה וצ'כיה.


כותרות העיתונים בישרו סמוך לכך על העמדתו לדין של "הרב מליפתא" כפי הכינוי אשר נקרא בו בעיתונים בעקבות הגילויים על "המשפחה המורחבת" , נשותיה, ילדיהם ומעשיהם.


לא ניתן היה שלא להבחין, למי ששם ליבו, לנעמה אשר עמדה בראש משמרת מחאה של נשות הכת וילדיהן, עומדות בחזית בית המשפט, מול אמצעי התקשורת, מניפות שלטים "ישוחרר הרב הקדוש" וקראו קריאות גנאי כלפי המשטרה ובית המשפט.


"הרב" נשפט לתקופת מאסר ארוכה, בישרו הכותרות וזמן מה לאחר מתן גזר הדין נטלו על עצמן שלוש החברות, בתיה, רינה ודיתה להחזיר את נעמה וילדיה למציאות .


נסעו לירושלים, למה שנשאר מנשות הכת, אשר רובן התפזרו כל אחת לדרכה עם ילדיה.


המבנה בליפתא היה בית נטוש. חורבה. אשר נראה כי הכשירו אותו טלאי על גבי טלאי על מנת שניתן יהיה לשכן בו את "המשפחה המורחבת".


שום דבר, כך נראה, לא הכין את החברות למה שראו. לא ניתן היה להסתיר את ההלם, נוכח הזוהמה והעזובה אשר נותרו סביב.


נראה היה כי נעמה לא הופתעה לראות את החברות. אולי, אפילו , באופן לא מודע כלשהו, גם ציפתה לכך.


ברגישות רבה ואמפתיה מלאה עלה בידיהן להחזיר את נעמה וילדיה לבית הטורקיז, לבית שלהם במושב?




הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

שושנה ויג

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים