דמיטרי גישפלינג צ'רנוב | בתפר שבין אנטישמיות לאנטי-ציוניות

יליד 1983. פסנתרן, זמר אופרה בעל קול טנור ומנהל מיזמים תרבותיים. מופיע בתאטראות ובהיכלי תרבות ברחבי העולם. מורה בינלאומי לפיתוח קול. מתגורר בברלין. יליד מוסקבה, ברה"מ.

בתפר שבין אנטישמיות לאנטי-ציוניות

אינספור כתבות, הרצאות, זיכרונות ועבודות מחקר נכתבו על אנטישמיות, ונראה שאין דבר שניתן להוסיף ולחדש יותר בעניין, ואכן, לא זו היא מטרתי במאמר זה. בכוונתי להציע לקוראים מנה כתובה, אשר מורכבת מנסיון חיים, מחשבות לאורך הדרך, ידע שצברתי, דיונים שנכחתי בהם, סיטואציות שהייתי עד להן, שיחות ששמעתי ובעקבות כל אלו – אציג מסקנות שאליהן הגעתי בתקופה הנוכחית בחיי.

ישנו אמנם כיוון מסוים שבו ארצה להתמקד, והוא: יחסי הגומלין שבין האנטישמיות כתופעה קיימת לבין הישראלי הצבר, המודרני.

אתחיל ואומר, שנולדתי במוסקבה, אמי יהודיה, אבי רוסי. ואני רואה את עצמי כרוסי וכישראלי. מגיל שמונה גדלתי בארץ, בירושלים, ובגיל 21 חזרתי למוסקבה כדי ללמוד. מאז חזרתי לארץ לעוד שנה, הספקתי ללמוד באיטליה וכרגע אני מתגורר בברלין, למרות שאני מגיע לעתים תכופות לארץ, לבקר את אמי וחבריי, את אדמת עיר הקודש ספוגת התפילות ואת מחשכיה המופקרים של תל אביב הלילית.

אני רואה באנטישמיות האמיתית, בעידן המודרני, סוג של תופעה חברתית אשר מתווספת בדרך כלל להפרעה פסיכולוגית אישיותית או לבורות עמוקה. אין זה אומר שהיא מנת חלקם של מעטים מאוד, אך הייתי משייך אותה לאותו סוג הפרעות שאליהן משתייכות חשדנות יתר, אמונה עיוורת בתאוריות קונספירציה, פרנוית רדיפה, וכיוצא בזה. בשפה הרוסית ישנו אף מושג מיוחד, המתייחס לצורה פסיבית יותר ורדומה של התופעה: ״אנטישמיות ביתית רגילה״, אוסף של דעות קדומות על יהודים, אשר מתפוגג בדרך כלל לאחר הכרות עם שניים-שלושה מהם באופן אישי ומעמיק.

כאשר אני מנסה לשחזר את האבולוציה של תופעת האנטישמיות, התמונה המצטיירת בראשי ברורה ולא מסובכת, מכיוון שאת הסיבות להולדתה של תופעה חברתית זו אפשר למצוא הן באופי אמונתו ואורח חייו המסורתי של העם היהודי בגולה, והן באידאולוגיה הדתית בחברות שבהן היהודים השתקעו כמיעוט: עַם ללא בית ששומר בקנאות על דתו, שפתו ואופיו השונה, עַם אשר באופן רשמי ״הרג את אלוהים״, לפי דת בני הרוב במקום מגוריו, קבוצת מיעוט, שחבריה, באופן טבעי, עוזרים אחד לשני ומקדמים אחד את השני כפי יכולתם, עַם ״חלש״, ללא יכולת להפגין עוצמה או להגן על עצמו, וכל אלו במסגרת חברה פטריארכלית דתית.

בראשית תקופת ההשכלה התקדמה האנטישמיות לגלגולה השני, גלגול, בו מצד אחד הפכו הסיבות הדתיות ללא רלוונטיות (בקרב אנשים משכילים רבים שבזו כמעט בגלוי לדת ולמוסדותיה), ומצד שני השנאה ליהודי השתרשה עד כדי כך, שהפכה ברמה הרגשית לחלק אינטגרלי מהתודעה הקולקטיבית בתרבות האירופאית. הייתי מגדיר זאת כ -״אני חושב כך משום שאבי וסבי חושבים כך״. והשנאה ליהודים אכן המשיכה להתקיים עד אשר ״במקום הנכון ובזמן הנכון״ התעצמה לכדי פיצוץ גרעיני, שואה גלובלית, אשר בבת אחת מחקה חצי מן העם היהודי ביבשת שלמה, והיתה מוחקת את כולו, אם ענייני המלחמה היו מתפתחים לפי התסריט הגרוע ביותר.

לאחר השואה, עיניהם של רבים אכן נפקחו. זוועות מעשי הנאצים אשר נחשפו בפני העולם גרמו לכך, שהאנטישמיות , אשר ישבה בצורתה פסיבית או האקטיבית בליבם של רבים, הפכה למשהו שפרץ מתוך תת המודע והפך למוחשי וגלוי. הבנה אשר עוררה רגש אשמה כבד, מחשבות רבות וגרמה לרוב לשינוי תפיסה כלפי היהודים. בהוויה הפוסט מלחמתית הפכה האנטישמיות למשהו שרבים התביישו להצהיר עליו ואף להרגיש אותו.

ברצוני להדגיש, כי למרות העובדה שחוקרים רבים מבדילים נחרצות בין האנטישמיות הימיביניימית הדתית לבין האנטישמיות החדשה, אני שותף לדעה שבכל גלגוליה השונים נשארה האנטישמיות אותה גברת בשינוי אדרת- הנצחת האינסטינקט החייתי ״אנחנו״ לעומת ״הם״, ״שלנו״ לעומת ״שלהם״, וכמו שמאכלי סבתא ואמא תמיד יהיו לנו לזיכרון מאחד של קרבה מוכרת ושייכות משפחתית, כך גם השנאה העתיקה ליהודים היא זיכרון קולקטיבי מוכר, תת סוג של קסנופוביה (שקיבל שם ומעמד מיוחד, בין היתר בגלל טיפוח והנצחת ההבדל ״משאר העמים״ על ידי העם היהודי עצמו) שלא מצריכה סיבה מוחשית כדי להמשיך ולהתגלגל מדור לדור.

ומה לגבי היהודים עצמם?

הם, מצידם, למדו לחיות עם האנטישמיות, והכי חשוב – לזהות אותה בצורותיה הגלויות והסמויות ביותר. הם ניסו להתמודד איתה בדרכים שונות, מוצלחות יותר ופחות, מהסתגרות טוטאלית בתוך עצמם ועד להתנצרות, התאסלמות והיטמעות באוכלוסייה המקומית (תופעה שההיסטוריוגרפיה היהודית לא אוהבת להיזכר בה כל כך, אך מחקרים גנטיים מצביעים על המצאות של שורשים יהודים בספרדים קתולים רבים).

וכאן אני מגיע לנקודה, אשר ברצוני להתמקד בה במאמר זה.

עם היווצרות הדור החדש במדינת ישראל, דור הצברים, שנולדו לתוך מציאות של רוב יהודי עצמאי, מציאות שלא היתה קיימת אלפי שנים, ניתק הקשר היומיומי העתיק בין היהודים לאנטישמיות האירופאית, ואיתו אבדו הרפלקסים המוכרים, ו״חוש הריח״ שידע להבדיל בין האכיל לתפל.

בזמן שהאנטישמיות ממשיכה להתקיים, להתפתח ולקבל צורות חדשות גם במקומות שבהם כמעט ולא נשארו יהודים, רבים מהישראלים אינם מסוגלים לזהותה. חלקם מחפשים ומוצאים אותה היכן שאינה קיימת: בכל ״בדיחה יהודית״ תמימה, שרואים בסרט או שומעים במסיבה פרטית של החברה (בניגוד לבדיחה על רוסי מחוספס ושתיין או איטלקי ברברן ולא מאורגן למשל, אשר לא תעורר ברוסי או באיטלקי הממוצע חשד לשנאה ולגזענות כלפי עמם).

רגישות יתר זו, מעין היפוכונדריה כלפי הנושא האנטישמי, מתבטאת בחיפוש אחר שרידי גזענות בכל הומור שחור, בכל דיון בנושא היהדות או בהערה ביקורתית מצד מכר ״גוי״, ו/או בפחד פנימי שהיהדות תעלם אפילו במדינת היהודים, אם לא יינתן לגופים אורתודוקסיים ״לפקח״ עליה – הם ללא ספק תוצאה של טראומת הרדיפה ושל אינסטינקט ההישרדות אשר נטמעו באופיו של העם משחר ההיסטוריה הגלותית שלו.

ביטוי מובהק לכך רואים היום בתופעה, אשר הייתי עד לה אישית כמה וכמה פעמים – ישראלים אשר מסתירים את ארץ מוצאם (ובדרך כלל עונים ״ספרד״ או ״איטליה״ לשאלה התמימה ״מאיפה אתם?״) ונמנעים מלדבר עברית במקומות ציבוריים באירופה. לא ראיתי תופעה כזאת בשום אוכלוסייה אחרת בברלין, בה אני חי מזה כעשור.

אולם ברצוני לדבר על ביטויה של טראומה זו בצד השני של הספקטרום, צד הרבה יותר סבוך, בעייתי ואף מסוכן להמשך קיומו של עם ישראל היושב בציון.

אני מדבר על רבים, אשר אינם מסוגלים לזהות אנטישמיות אמיתית בהסוואותיה השונות, ופעמים רבות משתפים איתה פעולה ללא ידיעתם, כאשר הטראומה הקולקטיבית מגבה אותם ברוח של שנאה עצמית, בושה וצורך לקבל מבחוץ אישור מוסרי למעשיהם ולמעשי מדינתם, כפי שילד חסר אונים מחפש את תגובתו החיובית של מבוגר.

מה היא ״מנטליות״ של עם? מה היא ״טראומה״ של אומה, אם לא מצב, אשר בו פריטים רבים בתוך אותה אומה חולקים חוויה משותפת אשר מובילה אותם לחשיבה מסוימת, לתגובה אחידה ולטשטוש הגבול בין האינדיבידואלי לקבוצתי? אדם אשר מתוך ילדות של השפלה ואלימות גדל לתוך תודעת ה ״אני לא בסדר – הם כן בסדר״, או סיגל לעצמו את הכלל להוכיח לסובבים אותו שהוא תמיד טוב יותר, מוסרי יותר מהם, עד כדי התקרבנות, תוך כדי שהוא מציב לעצמו סטנדרטים אתיים לא מציאותיים בהתחסדותו הרבה.

וכמו שאנשים בעלי תכונות מן הסוג הזה (תכונות, אשר ללא היסוס מוגדרות כבעייתיות) הם טרף קל לנצלנים, מניפולטורים ולסדיסטים למיניהם, כך, באופן זהה, כקבוצה בתוך עם, כפלח בעל משקל משמעותי בעם היהודי, הם מהווים מקור להרס עצמי, טרף קל לאנטישמים מזן כזה או אחר.

אני רואה בשתי הגישות (החושדת והמתרפסת) תגובות פוסט-טראומטיות לתופעה עתיקה, במסגרת של מציאות חדשה, ולדאבוננו – מציאות חיובית מאוד לעם היהודי. הגישות האלו הן מעין קצוות לא מחוברים של מעגל, שהגיע זמנו להסגר ולהגיע לשלמות עצמית ושלווה.

מציאות חדשה, מדינה שקמה, פנטזיה שהתגשמה!

מתוך חורבן נולדה צמיחה.

מתוך עם רדוף ופצוע – צבא מודרני ועטור נצחונות.

מתוך ביזור ופיזור – אחדות ארגונית, מדינית, כלכלית ותרבותית.

מתוך דימוי עתיק של יהודי חסר הגנה, צנום וחולני – צעיר ים-תיכוני שזוף וחסון במדי צבא מולדתו.

ולמרות מקרי אלימות נקודתית ופגיעה ביהודים על ידי פעילי טרור מוסלמים ונאו נאצים – מעולם לא הרגיש ולא היה העם היהודי מוגן כפי שהוא מוגן כיום. מוגן על ידי מערך מדיני, צבאי ודיפלומטי משלו, מוגן על ידי כח ההרתעה החזק בעולם - נשק גרעיני .

אולם בזמן שמציאות קיומו של העם היהודי התהפכה על פניה והרעיון הציוני התגשם כבר לפני שבעה עשורים, רבים מהיהודים איבדו את מיומנותם לזהות בבירור את שונאיהם, ועדיין לא סיגלו את ההרגל להתעמת איתם ולהתייחס אליהם מעמדת כח של עם שווה בין שונים ולא מתוך תחושת חוסר אונים, כפי שהתרגלו להרגיש.

התמימים והאידאליסטים שבהם, מבלי להבין זאת, תוך כדי השפלה עצמית וניסור הענף המושיע שעליו הם יושבים, נכנסים לדו שיח עם אנשים וארגונים, אשר בסיס דעתם הוא שלילת קיומו השוויוני של העם היהודי בין העמים (שהרי ללא מדינה הוא חוזר להיות תלוי בחסדם של אחרים).

ומי הם אותם שונאים? מה היא התגלמותה הנוכחית של האנטישמיות רבת השנים ואיך לזהותה?

אין מה לדבר על הניאו-נאצים אשר מהללים את היטלר בגלל רצונו להשמיד את היהודים ובגלל שביצע את רצונו, ובאותו הזמן מאשימים את היהודים בהמצאת השואה, שאת התרחשותה הם מכחישים. פרדוקס זה מוכיח את המחלה חשוכת המרפה של הנאצים החדשים.

באותו האופן מיותר לציין שסיגול גורף של תכונות אופי כגון רמאות, סחטנות, גזענות, ערמומיות, חוסר נאמנות לרוב היהודים – היא אנטישמיות ולא ״ביקורת״ או ״דעה לגיטימית״, כך גם תאוריות קונספירציה על יהודים ששולטים בעולם, מחפשים דרכים לנצל עמים אחרים – היא אנטישמיות, ולא ״דעה פוליטית״.

אולם לאנטישמיות יש עוד פנים, סמויות ומטעות יותר, ושמם – אנטי ציונות. דה לגיטימיזציה של מדינת ישראל, דעות אשר זולגות למקום של חוסר הכרה במדינת ישראל, עיסוק אובססיבי בקונפליקט היהודי-ערבי, חוסר שוויון בביקורת כלפי יהודים ופלסטינים בתסבוכת האזורית או ציפיה מיהודים להיות ״האחראי המבוגר״ (האשמת היהודים בחוסר מוסריות תוך כדי הנמכת משמעות הטרור המופנה נגדם ושלילת זכותם להגנה עצמית בדרך שבה יראו לנכון להגיב), הצבת ״סטנדרטים מוסריים״ לא מציאותיים בפני מדינת ישראל, סטנדרטים שאף מדינה אחרת לא עומדת בהם בסיטואציות דומות - גם אלו הן צורות של ניאו-אנטישמיות.

הסכמה עם דעות מן הסוג הזה מצד כל יהודי באשר הוא, היא ביטוי להתרפסות, לשנאה ולהלקאה עצמית, ולאימוץ תפיסות ״אוטו-אנטישמיות״.

הדרך הטובה ביותר להתייחס לאנטישמיות כזו היא לא להתייחס אליה כלל, כפי שהדרך הכי טובה להגיב למתריס או לגזען היא להתעלם ממנו, ובכך לא לתת משקל לדעותיו ולהשאירו ״מחוץ למעגל״. התעלמות, שדוד בן גוריון הגדיר בדיוק מאלף על ידי המושג המפורסם ״אום שמום״ ( ואם המתריס הופך לאלים, שכרו צריך להיות ״נוק אאוט״ מצלצל, תגובה, שיהודים סוף סוף יכולים להרשות לעצמם לתת).

ברור שיאה למדינת ישראל לשתף פעולה ולקיים דו שיח עם כל מדינות העולם, להציג ולהפיץ את עמדתה על ידי מערך הסברתי פיקח, כפי שברור שטובתה של ישראל היא לשמור ולהשביח מערכת שלטון דמוקרטית, מודרנית, שוויונית ושקופה, שיש בה מקום להביע את כל הדעות שעל הספקטרום, ללא ספק.

אולם באותה מידה הייתי שמח לראות סוף סוף את עמנו משיל מעליו את משקעי העבר ורואה את עצמו זקוף במלוא קומתו, בטוח בעצמו, בעל הומור עצמי מתוך מקום איתן וגאה, לא ״מנמיך מבט״, לא מתקרבן ולא מחפש בחשדנות שנאה כלפיו היכן שאיננה נמצאת , ומצד שני מזהה את אויביו ומתעמת עם אנטישמיות אמיתית בצורה ארסית ללא היסוס וללא סלחנות, מקדם את האינטרסים שלו מבלי להרגיש צורך לקבל לגיטימציה ״מוסרית״ מאף אחד {מבלי להרגיש צורך לתת דין וחשבון לאף אחד} ובלי לפזול ולהתייחס ברגישות יתר לדעות עוינות ולביקורת אובססיבית מאלו, אשר דעתם איננה חשובה ואיננה רלוונטית, כפי שנאמר בפתגם העתיק: ״הכלבים נובחים והשיירה עוברת״

עיבוד אופראי של דמיטרי גישפלינג לשיר "בארץ אהבתי" למשוררת לאה גולדברג