דמיטרי גישפלינג-צ'רנוב| אופרה - סיפור על אהבה ושנאה

יליד 1983. פסנתרן, זמר אופרה בעל קול טנור ומנהל מיזמים תרבותיים. מופיע בתאטראות ובהיכלי תרבות ברחבי העולם. מורה בינלאומי לפיתוח קול. מתגורר בברלין. יליד מוסקבה, ברה"מ.






אופרה - סיפור על אהבה ושנאה


״אופרה״ גברת מגושמת בגיל העמידה, עומדת על הבמה. היא עטופה בשמלת קטיפה כבדה וארוכה, על ראשה כתר גדול וחסר צורה. סנטרה הכפול מסתיר את צווארה המדושן, ומבטה חסר ההבעה נישא אל המרחק האינסופי. מנצח התזמורת מרים את שרביטו בתנועה מוגזמת, התזמורת מתחילה לנגן, אך נראה כי הצלילים העוצמתיים לא מנידים עפעף בפניה של הפרימדונה, אשר ממשיכה לעמוד בפנים קפואות ואדישות, כאילו היתה פוחלץ. פתאום, בבת אחת, פוערת הגברת את פיה לרווחה, וממעמקי גרונה בוקע צליל חזק וארוך מאוד, סוג של צרחה עמומה ומבעבעת שלא ניתן להגדיר אותה, כמעט באותה מידה שבה אי אפשר ליהנות ממנה. זוהי פחות או יותר התמונה שמצטיירת בראשם של רבים אשר מעולם לא זכו לראות הפקה אופראית אמיתית, או כאלה שלא שיחק להם מזלם וההצגה שהלכו לראות היתה גרועה ודלת תקציב, מה שתמיד היווה וממשיך להוות השראה עוקצנית לקריקטוריסטים רבים בעולם. העניין הוא, שלקשר את המושג ״אופרה״ לתמונה שתיארתי בראשית מאמרי זה בערך כמו לדמיין את מיסטר בין כמייצג הבלעדי של אמנות הקולנוע. מיסטר בין אכן קיים, אך הוא איננו יותר מטיפה באוקיינוס, אוקיינוס שוקק חיים רבגוניים אשר נפרס לפנינו ומזמין אותנו לצלול ולגלות עולמות! אזכיר לקורא הנכבד שאופרה החלה את דרכה ביצירה ״דפנה״ של המלחין האיטלקי יאקופו פרי Jacopo) Peri), שחוברה לרגל הקרנבל הונציאני אי שם בשנת 1598, כסוג של ניסיון להחיות את המורשת התיאטרלית של יוון העתיקה, כפי שדמיינו אותה בני תקופת הרנסנס. מאז ועד היום נכתבו אופרות רבות שהתאימו לרוח התקופה הן מבחינת העלילה וסגנון מוסיקלי והן מבחינת הרכב התזמורת, צורת השירה וכל מה שנלווה לה. ברשותכם, אבקש לטעון שההבדל בין אופרה מהמאה ה-17 לאופרה בת זמננו, מן המאה ה-21, דומה להבדל בין ״ארבע העונות״ של ויואלדי לסימפוניה החמישית לפנדרצקי, אם לא יותר מכך.


״אורפיאו״ למונטוורדי. 1607. אחת האופרות הראשונות, המבוצעות גם היום


Live!

אנחנו אוהבים קסמים!

לכל אחד מאיתנו יש את הזיכרון ההוא, באחד מימי ילדותינו הרחוקים, כאשר נגלה לפנינו קסם! עוד לא היתה לנו המודעות להבין, שמה שהקסים אותנו היא העובדה שראינו לנגד עינינו דבר מה, אשר ״לא יכול להיות אמיתי״, וכמו שידענו שזה לא יכול להיות אמיתי - כך ראינו את הדבר קורה לנגד עינינו. ימי הילדות אמנם שקעו בעבר, אולם אנחנו עדיין חווים תחושה דומה כאשר אנו רואים מולנו משהו שלא ניתן לדמיין כיצד אפשרי לעשותו, או שלעולם לא היינו מסוגלים לעשותו בעצמנו.

מן ההיבט הזה, לאמנות האופרה יש את היכולת לעורר צמרמורת ולהסב אושר עילאי לקהל עד כדי שיחוש ״עור ברווז״ על עורו, אך קיים תנאי אחד שבלעדיו הקסם לא מתממש : אנחנו צריכים להיות נוכחים שם, בבית האופרה או באולם הקונצרטים, כדי לראות ובעיקר לשמוע את הפלא האקוסטי מולנו, ללא מיקרופונים או ציוד הגברה חלילה!

״עדיף פעם אחת לראות מאשר מאה פעם לשמוע״ אומר הפתגם ואחדד ואוסיף: עדיף פעם אחת לשמוע מאשר אלף פעם לדמיין.

אעשה ניסיון לצייר את התמונה במילים, כדי לעורר תאבונם של אילו שעדיין לא זכו לטעום טעמה של האופרה ואערוך לכם סיור מדומיין בבית אופרה כלשהו: אנחנו רואים מולנו תזמורת סימפונית, קרוב למאה נגנים, כל אחד עם כלי נגינה משלו. מלפנים עומד זמר, שמפאת המרחק בינו לקהל לא היה ניתן לזהות בברור את פניו אלמלא היו מאופרים תיאטרלית. והנה הזמר הרחוק והקטן פותח את פיו, והקסם מתחיל. צליל רך וקטיפתי זורם אלינו במנגינה יפהפייה ומרגשת. קולו של הזמר יציב ועוטף, ולפעמים נדמה לנו שהוא בוקע ממש מולנו, קרוב קרוב... המוסיקה גועשת יותר עד שהתזמורת מתחילה לנגן בעוצמה האמיתית שלה, הזמר עולה בדרמטיות לאחד הטונים הגבוהים שלו ואנחנו מבינים פתאום שלא רק אוזנינו שומעות אותו, אלה נראה שכל גופנו מרגיש פתאום את הרטט באוויר, את הקול ש״חותך״ את התזמורת בתהודה שלו ומרעיד את האולם, ללא הגברה, רק אנחנו והוא. העוצמה הזאת, שלא ברור לנו מהיכן היא מגיעה ואיך אפשר בכלל שתתקיים, היא רגע הקסם שבו הקהל נשבה בקסמי האופרה. כאשר הזמר סיים לשיר, הקהל, ואנו בתוכו, מריעים בתשואות סוערות, ויושבים בכיסאותנו בתחושת סיפוק עילאי של ״הרגע שאחרי״.

שום הקלטה שבעולם איננה מסוגלת לקחת אותנו למקום הזה ולהעניק לנו את התחושה הפיזית שהאופרה מעניקה. החוויה שאני מתאר, שהיא אחת החוויות העיקריות שהאופרה מציעה לנו, אם לא העיקרית שבהן, ניתנת למימוש רק במופע חי בבית האופרה או באולם הקונצרטים.


המצוסופרנו האגדית ילנה אוברזצובה שרה את האריה "voi lo sapete" מתוך האופרה ״אבירות כפרית״ למסקאני


כור היתוך

כז׳אנר, אופרה היא ללא ספק כור ההיתוך המוסיקלי הגדול ביותר. שלד האופרה הוא סיפור עסיסי, ומי לא אוהב סיפורים עסיסיים? אהבה ושנאה, בגידה, תקווה ואכזבה, קנאה , חמלה, מזל וחוסר מזל גורלי, ניצחון או מוות טראגי, בקיצור – סרט שלם.

סביב השלד נרקמת המוסיקה והמאפיין האופראי הייחודי שלה - כלי נגינה עוצמתי ומיוחד, הקול האנושי. כלי שעבר פיתוח קיצוני, הייתי אומר, והתפתח עד לגבול היכולת הקולית וההבעתית שהטבע נתן לנו . וגם כאן האופרה לא חוסכת מאיתנו מגוון מוסיקלי רחב ביותר בצורת אריות לזמר יחיד, דואטים, אנסמבלים לכמה זמרים בו זמנית וכמובן המקהלה, שמשחקת תפקיד ראשי בסצנות המוניות. לכך מתווסף גם אלמנט התאטרון (והבימוי) כאלמנט עצמאי ומרתק, שבמסגרתו קולו של הזמר הוא כלי מוסיקלי ותיאטרלי בו זמנית - טקסט ומלודיה. כל זה מגובה כמובן בתזמורת, המשקפת את עולם הרגשות האמיתי של הדמויות, חולקת איתנו את המטען הרגשי של הסיטואציה ולעיתים גם מגלה את כוונותיה של דמות מסוימת, בניגוד למה היא מנסה להציג באותו הרגע על הבמה, וכמובן שבאופרות רבות התזמורת נותנת לנו גם חוויה סימפונית מלאה.

בל נשכח כמובן שתלבושות האופרה מאופיינות בביגוד אופנתי מרהיב וייחודי, בקישוטים ובכובעים מסוגננים המותאמים לצורת התפאורה, לעיצוב הבמה, לתאורה, לאפקטים ולתלבושות, שבהפקות טובות ומושקעות מהוות יצירת מופת בפני עצמן בתחום האמנות החזותית.

נכון, לא תמיד אפשרי למצוא הפקה שבה מופעלים זמרים טובים, במאי מצוין, תזמורת מעולה, מאפרים תאורנים ומעצבים ממדרגה ראשונה ותקציב ראוי, אך אם כבר התמזל מזלנו (וצריך לצוד הפקות כאלה), ההנאה מהאופרה היא עילאית במלוא מובן המילה, חוויה שהייתי מגדיר אותה לא אחרת מאשר ״אורגזמה רגשית״ .

תמונת ההכתרה המפורסמת מתוך האופרה ההיסטורית ״בוריס גודונוב״ מאת מוסורגסקי


ומעט היסטוריה

האופרה, בראשיתה היתה יצירה קאמרית לכמה זמרים ולכמה כלים מלווים, אשר הציגו לקהל האורחים האצילי סיפור אגדה יפה או יצירה המבוססת על מיתוסים ממקור יווני-רומי, בהתאם לרוח תקופת הרנסאנס.


אין שום סיבה לדמיין ״זמרי אופרה״ מודרניים בהפקה מן הסוג הזה, מכיוון שזו הוצגה בחללים קטנים יחסית בלווי צנוע של כמה כלי נגינה עתיקים אשר היו שקטים בהרבה מצאצאיהם המודרניים. לכן הזמרים שרו כנראה בקולות ״רגילים״ ונשמעו דומה לזמרי מוסיקה עממית של ימינו. בחלוף השנים, התפתחה המוסיקה הכלית והשתכללה, ואיתה התפתח גם עולם האופרה.

הקול האנושי הפך לכלי נגינה לכל דבר, וכמו שחלילים, כינורות וכלי מקלדת התחילו לשלב נגינה בעלת סולמות עולים ויורדים, טרילים, אילטורים מסועפים ואפקטים טכניים רבים – כך גם הקול האנושי התפתח באותו הכיוון. היסוד התחרותי הבולט שקיים בתחום האופרה דרש מהמועמדים כישורים מולדים מובהקים וכן הכנה קפדנית וכמה שנים טובות של אימונים יומיומיים. הקולות בתקופה ההיא התאפיינו במנעד רחב מאוד ובגמישות קולית מצוינת, אך קולות אלו עדיין נשמעו שונה מאוד מהקולות שאנו רגילים אליהם היום. התזמורות היו קטנות ולא עוצמתיות, לא נדרש מהזמרים ווליום גדול, ולכן אפשר לדמיין שהקולות היו ״צרים״ ועדינים, הדומים במידה מסוימת לקולות ילדים שטרם התבגרו (טענה זו מתחזקת לאור העובדה, שרבים מכוכבי הבמה בתקופה ההיא היו הסריסים (castrati), ילדים בעלי קולות טובים במיוחד, שעברו סירוס לפני תחילת גיל ההתבגרות על מנת לשמור על קולם ולמנוע את התגברותו. שילוב ״מלאכותי״ כזה של גרוגרת ומיתרי קול ילדותיים עם גוף וקיבולת ריאתית של אדם מבוגר יצרו ״כלי נגינה״ מיוחד במינו, בעל אפקט אקוסטי ווירטואוזי אשר אינו קיים בטבע. זמרים אלו השקיעו את כל חייהם באימוני קול אתלטיים ממש, וכל חייהם הוקדשו למלאכה זו בלבד. עד היום זכורים לנו שמותיהם האגדיים של פארינלי וקאפארל מהתקופה ההיא, מבלי שתהיה לנו היכולת לשמוע אותם ולעצב מושג כלשהו על הדרך שבה נשמעו. מיותר לציין, שקול ה ״falsetto״ שבו משתמשים זמרי הקונטרטנור, אשר ממלאים היום את מקומם של הסריסים בביצוע אופרות בארוקיות, הוא תחליף חיוור ליכולתם של מלכי הבמה הסריסים בזמנו.

אולם התקופות השתנו, ואיתן האופנה, הסגנון והמנהגים. הסריסים נעלמו, התיאטרון הפך ליותר ויותר פופולרי ונגיש ובתי האופרה הפכו לגדולים יותר. איתם גדלו בהדרגה התזמורות, מציאות אשר דרשה מזמרי האופרה להגביר את קולם. תהליך זה החל במחצית השנייה של המאה ה- 18, עם העלאת האופרות של מוצארט, והמשיך אל תוך תור הזהב של האופרה האיטלקית בתחילת המאה ה -19 (בליני, דוניצטי, רוסיני) שאותו אנו מכירים בתור ״סגנון הבלקנטו״ המפורסם.

ביצירות הבלקנטיסטיות נחשף הקול האנושי במלוא יופיו והדרו. זמרי האופרה מתחילים להישמע דומה יותר למה שאנחנו מכירים היום. בתקופה ההיא החלו להיבנות בתי האופרה הגדולים והמוכרים וגודל התזמורות התפתח במקביל למספר המקומות באולם, מה שדרש מהזמרים אימונים רבים וקפדניים מכיוון שלא יכלו יותר ״לשיר רק עם הטבע״ (מה שאומר בשפה המקצועית להישען על השירה הטבעית, כמות שהיא).


הרפרטואר הקשה, שדרש מזמר האופרה שילוב של מנעד רחב, סיבולת גבוהה ויכולת ״לחתוך״ את התזמורת ולהישמע באולם הגדול, הצריך הכנה טכנית רצינית ויכולת להשתמש בכל אחד מחללי הגוף כבתיבת תהודה (רזוננס), ומי שלא רכש את היכולות הללו כנדרש מצא את עצמו במוקדם או במאוחר עם קול שחוק שלא ניתן לעבוד איתו.

זו הסיבה המרכזית למאפיינים הייחודיים של הקול האופראי כפי שאנו מכירים אותו, מאפיינים הנותנים לו צבע, מרקם ועוצמה שאין עוד כדוגמתה בתרבות האנושית.

דואט אהבה מתוך האופרה ״הפוריטנים״ (A te o cara) מאת וינצ׳נצו בליני


במהלך המאה ה-19, האופרה המשיכה להתפתח במרץ , הודות להתבססות התקופה הרומנטית באירופה ( ורדי, ואגנר, גונו, ביזה, מוסורגסקי, צ׳איקובסקי ורבים אחרים) שהתאפיינה בלהט פוליטי ודרמטי וברפרטואר בינלאומי רחב (מהאופרה האיטלקית צומחות אופרות לאומיות גרמניות, צרפתיות ורוסיות, אשר לכל אחת מהן סגנון ייחודי ושפה מוסיקלית ודרמטית משלה). בשלהי המאה ה-19 התפתח סגנון ה״וריזמו״ שנציגיו הם: פוצ׳יני, לאונקבאלו, מאסקאני ובני תקופתם. סגנון זה הפך אט אט לסוג של ״סרט אופרה״ ריאליסטי ועדכני, שעוסק ברובו בחיי היומיום כאשר הגיבורים המרכזיים הם אנשים ״רגילים״ הנתונים בסיטואציות חיים שכל אחד יכול להזדהות איתן.

התזמורת בתקופה זו מתעצבת סופית לתזמורת סימפונית מודרנית, והתפתחות כלי הנגינה דורשת מהזמרים לפתח טכניקה שלוקחת את הגוף עד קצה היכולת הווקאלית שלו. דוגמאות לכך ניתן לשמוע באופרות כמו ״טוסקה״ או ״טורנדוט״ של פוצ׳יני למשל. אפשר להגיד בפה מלא שפיתוח קול אופראי הפך לבודיבילדינג של הקול האנושי. לשם המחשה, מבחינת זמרת סופרן לדוגמה, יש הבדל עצום בין ״למשוך״ דו גבוה כאשר התזמורת ״מפנה מקום״ או משתתקת לגמרי (כמו באופרות של מוצארט או רוסיני), לבין משיכת אותו הצליל כאשר תזמורת מודרנית מלאה מנגנת בעוצמה בכלי קשת, בחצוצרות ובתופים, ביחד עם כל המקהלה, ונדרש מהזמרת ״לכסות״ אותם בקולה, לצורך האפקט שתכנן המלחין. מכאן התפתחו מושגים כמו ״קול לירי״ לעומת ״קול דרמטי״, וכן ה״Fach״ - נסיון לקטלג זמרים לפני התאמתם לתפקידים שבהם נדרשים קולות יותר ״עדינים״, ״גדולים״ או ״זריזים״.

לוצ׳יאנו פברוטי האגדי באופרה ״ריגולטו״ מאת ורדי. האריה המפורסמת ״La donna e mobile"


לסיכום


ישנם אנשים שלא אוהבים אופרה ואף שונאים אותה. השירה נשמעת להם מוזרה ולא טבעית, תנועות הזמרים נראות להם מסורבלות ומרגיז אותם שהם לא מבינים את הטקסט (למרות הכתוביות, אשר הפכו לסטנדרט בכל בית אופרה שמכבד את עצמו). כמחווה למבקריו הסקפטיים של הז׳אנר אגיד שאני מסכים עם חלקם - ביצוע רע, חובבנות וקולות שלא בנויים היטב הם סיוט מוסיקלי מתמשך, אופרה דורשת איכות לא מתפשרת.

מהצד השני של הבאריקדות עומדים מעריצי אופרה פנאטיים, ה״לוג׳יאוניסטים״, אשר לא מפסידים אף הצגה, מכירים את כל האופרות בעל פה והולכים לשמוע זמר מסוים ביום מסוים, כדי למדוד, עד כמה ממושך ועוצמתי הפעם יהיה ה ״דו הגבוה״ בסיומה של אריה מסוימת, כדי להחמיא לטנור ב״בראבו״ קולני או למחוק אותו ב״בוז״ ובשריקות, סיטואציה שמחזקת את מעמדו הסמלי של זמר האופרה כסוג של ״גלדיאטור מוסיקלי״ ומקבעת את תדמיתה התחרותית של האופרה כמו היתה סוג של ספורט אולימפי. בין לבין ישנם אוהדי ואוהבי אופרה רבים, אשר ממלאים את האולמות פעם אחר פעם, כדי לחיות את הרגע ולעבור חוויה מקסימה שיש בה הכל מהכל- עולם ומלואו בכל גווניו, מהעדינות האינטימית ביותר ועד לדרמה עוצמתית במלוא תפארתה!

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

ענת אורפז

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

שושנה ויג

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים