בנימין גל | תענית

נולד ב-1997. אוהב ספר וכתיבה. כותב בעיקר שירים וסיפורים קצרים. עובד במערכת הביטחון ולומד באוניברסיטה הפתוחה לימודי מזרח תיכון. בעבר פרסם שירים בכתבי העט המקוונים "בגלל" ו"נקודה פסיק".

תענית

שבע בבוקר, הוא התעורר ברגיעות, בנחת, פוקח את עיניו, מתרגל לאור החלש שבקע מן החלון, מה השעה כעת, הוא שואל, את עצמו, אולי בקול ואולי רק במחשבה, הוא מגשש בידו הרדומה עדיין משנת הלילה, ערמת ספרים גבוהה ניצבת על השידה ליד המיטה, חלקם ספרים שסיים לקרוא אך לא החזיר לארון, מיעוטם ספרים שהוא קורא כעת ורובם ספרים שאינו קורא בהם ולא יקרא בהם כלל, מעלים אבק. הוא מצא את שעונו, מחוגיו לא נעים כאילו הזמן קפא, הוא הביט לרגע, מוחו הרדום עדיין לא מעבד את המידע שקלט ממראה השעון, שבע, שבע בבוקר, הוא התאכזב, התאכזב מכך שהתעורר כה מוקדם בבוקר, הוא רצה לישון עוד, השינה הייתה מונעת ממנו לחוש את הרעב ואת הצמא ואת הרצון העז לדבר, הוא היה רוצה לישון, מנותק, חסר אישיות, צף במעמקי החלום שבו הוא יכול לאכול, לשתות ולדבר. הוא התהפך לצד השני, מכסה את עצמו עד מעל לראשו בשמיכה הדקה, הקיצית, שלו, ניסה לעצום עיניים, לדמיין כאילו הוא נרדם, אבל זה לא עזר, המחשבה ניקרה במוחו כל הזמן הזה, כנקר הנוקש מקורו בעץ, היום יום צום, היום יום תענית, לא תאכלו ולא תשתו ביום הזה, כל העובר על מצווה חשובה זו מות יומת, והמחמירים נוהגים שלא לדבר ביום זה, והעושים כמותם תבוא עליהם הברכה ויזכו לצום גם בשנה הבאה.

הוא התכרבל בשמיכה שלו יותר עמוק, ממש שיקע את ראשו בתוך הכרית, לחסום את הקול הדובר אליו ברעש גדול, והמחמירים שלא לדבר יצומו גם בשנה הבאה, הדהד הקול וחזר ואמר, כל האוכל והשותה ביום זה נפשו תיכרת מקרב עמה, השעון צלצל, צלצול טורדני, מחריש אוזניים, עד שגם הקול השתתק, הוא התעורר סופית, מעיף מעליו את השמיכה בבעיטה, זורק את הכרית מחוץ למיטה, כועס, מאוכזב מעצמו, זועם על המישהו הזה שהחליט שיהיה היום יום תענית, הוא הניח את המשקפיים על עיניו, האור החלש התחזק, אך השמש לא זהרה כרגיל, במיוחד לא ביום קיץ זה, אבק כיסה את השמיים, אובך כבד, זיהום אוויר, אין נפש חיה ברחוב, רק חתול מסכן המחפש מחסה מפני החום ומפני הגרגרים הקטנים הללו, הנכנסים לריאות דרך האף והקנה, מקשות על הנשימה ואף גורמות להתקפי אסטמה, במיוחד לאלו הרגישים לכך. הוא התיישב על המיטה, עיניו טרוטות, הוא רצה לקום, לשטוף ידיים, פנים, רגליים, בטן, גב, את כל הגוף, אבל הוא חש כאילו גוש עופרת כבד נוחת על ראשו, בכאב רב, חודר אל תוך תאי העצב שבמוחו, מונע ממנו לזוז, לקום, לנשום.

הוא הסתכל על עצמו וגילה שהוא עירום, לחלוטין, רזה, צלעות החזה שלו בולטות בצורה חולנית, כפות רגליו ארוכות ודקות, עורן שקוף עד שהוא יכול לראות את דמו האדום נישא דרך הנימים והוורידים, כפות ידיו רזות, זוויתיות, חלשות, הוא העביר יד על שיערו וגילה כמה שיערות על כף ידו, שיערו נושר, הולך ונעלם, כמו כל גופו, למעשה. הוא לא זכר שפשט את בגדיו לפני שנכנס למיטתו אמש, בגדיו היו תלויים על דלת הארון, כהוכחה ניצחת לכך שזיכרונו נפגע ומוחו עדיין לא מתפקד כיאות. ניצני ייאוש החלו לפרוח בלבו, מוליכים רעל לכל מקום שאליו הם מגיעים, גוש העופרת הוסר, הוא גרר את עצמו למעלה, כמטפס על ההר הגבוה בעולם שרחוק רק פסיעה את מן הפסגה, אך העצב, הלכאורה בלתי מוסבר, בלתי מובן, אכל בו בכל פה, מותיר אחריו רקמות חשופות וקצוות מפוצלים, מרוסקים, של רגש. הטלפון צלצל, צרצור נורא יותר מן השעון המעורר, הוא רצה להגיע לטלפון, ובמקום לענות, לזרוק אותו מן החלון, שייקבר בתוך האדמה ולא ישמע ממנו יותר, הוא הגיע לטלפון, אך הפחד והסקרנות גרמו לו ללחוץ על הכפתור, הוא שתק, מישהו ברבר בצד השני של הקו על חברת ביטוח. למה הם עושים לי דברים כאלו באמצע יום צום, אין להם אלוהים, יש להם, הם רק לא מרגישים אותו כמוהו, הוא לא מדבר אתם והם לא מקשיבים לו, קצר בתקשורת, בדיוק כמו עכשיו, הוא לא מדבר והם מדברים והוא לא מקשיב.

המישהו מעבר להרי החושך של קו הטלפון קלט שאין תגובה מן הצד השני, הלו, הלו, הוא קרא, קריאה נואשת, רק שיגיד כן להצעת הביטוח המפוקפקת של החברה שהוא עובד בה, מה בסך הכול הוא רוצה, גם כך הוא מקבל כסף לפי כמות האנשים שעונים לו, גם כך הוא רעב, עובד מחמש לפנות בוקר, אך אין לו תקווה, אין לו ארוחת בוקר וגם לו צהריים, הוא צם. המישהו ניתק והוא צנח לכורסה, עדיין אוחז בשפופרת הטלפון, מבטו חלול, מסתכל אך לא רואה, מביט אבל לא מבין, אגרטל נאה, מעוטר בגילוף עדין של ציפור צבעונית יחידה, עמד על השולחן, גאה בבדידותו המזהרת ובייחודיותו בתור החפץ היחיד בבית שאינו אלא דקורטיבי, אך הוא היה ריק, חסר, את הפרחים שהספיקו לנבול בתוך ימים ספורים ברוב הזנחתו אותם, נזרקו לפח, אך לא הובאו חדשים למלא את מקומם, טוב הוא אגרטל ריק מאגרטל וצמחים נבולים בו, יש אגרטלים מלאים בפרחים אדומים, צהובים, וורודים וסגולים ויש אגרטלים ריקים, שכל מה שיש בהם הוא יפי גילופם החיצוני, עדיף אגרטל פשוט ובו פרחים נאים, על אגרטל נאה ומפואר, אך ריק הוא.

נעשה חם, השעה כבר תשע, מרוב מחשבות על אגרטלים ריקים ומלאים רעבונו נשכח ממנו, זכר הצום נותר רק בשפתיו החתומות ובגרונו היבש והצמא, למה יש צום, מדוע, השאלה התפוצצה בתוך ראשו, שולחת רסיסים למקומות עמוקים יותר של הווייתו, מדוע יש מצוות, תורה, מדוע יש אלוהים, אלוהים מדבר עמו, שולח לו תשובות לשאלות שמעולם לא שאל, אך הוא לא יכול לבוא בשאלות משל עצמו, זו דרך בכיוון אחד, יש קול אך אין עונה, יש שואל אך אין משיב, נעשה חם, הזיעה זולגת ממצחו אל שמורות עיניו הפקוחות למחצה, מרטיבות אותן, בזבוז של נוזלים, הוא התרומם מן הכורסה המרופטת, מניח את השפופרת בחזרה במקומה, הקירות אבדו את חיותם, צבעם דהה והלך, כל הגוונים בעולם הפכו למעין שילוב של אפור וחום ולבן, האבק שנכנס דרך החלונות מכסה את הכול, את הרהיטים את הכלים, את המיטות, את המנורות, את הספרים, את הבגדים. את עצמו. מיזוג האוויר החל לטרטר ברעש, כנראה התקלקל, חשב, אך לא עשה דבר בנידון, וניגש אל החלון על מנת לסוגרו, בחוץ, מן החלון הפונה לרחוב, ראה אנשים כמוהו, לא אוכלים ולא מדברים, רק הולכים, טפטוף זעיר של תודעות של בני אדם, שכנראה רגליהם מוליכות אותם יותר מאשר שהם מוליכים את רגליהם, צועדים לאטם, חלושים, ללא מטרה, מוחם עובד במרץ, על שאריות אדי הדלק שנותרו לו, ממלא את הגוף ברגש עקר ובמחשבות חסרות טעם, הם בוודאי יחזרו לביתם, ייכנסו דרך הדלת, תשושים ועייפים מצמא ומרעב, יצנחו למיטתם הנוחה והמזמינה וישקעו בשינה עד שעת בין הערביים, השעה שהכול מחכים לה, שעת סיום הסבל, סיום התענית הארורה.

הוא סגר את החלון בחבטה, גופו נתן לקור שפלט המזגן להיכנס לתוכו, למלא אותו באוויר יבש, הוא התיישב שוב על הכורסה, התכסה בשמיכה שהייתה שם, מבולבלת, סתורה, הוא לא ידע מי הניח אותה שם, האם מישהו ישן בביתו, לא יכול להיות, זה זמן רב שאדם לא הגיע לבקר בביתו, ובוודאי שלא לישון בו, כנראה השמיכה היא תוצאה של יום עייף וחולה, או לילה נטול שינה ומלא סיוטים, שהשכיחו ממנו את הפעולה של פרישת השמיכה על הכורסה וההתכסות בה. הוא רצה להירדם, לשקוע שוב אל השינה, כה טובה השינה, מנחמת את האדם, משכיחה ממנו את צרותיו וייסוריו, אך האלוהים לא העניק לו את מתנת השינה, הוא נשכב, עיניו פקוחות, בוהה בחלל ביתו השקט כקבר, ערני לחלוטין.

הוא שוב קם, סהרורי, חסר מנוחה, מן הספה, מביט בלוח השנה שבמטבח, תלוי על הקיר מול הסלון, מעליו תמונת פאזל בשחור לבן שהרכיב כשהיה עוד נער. בלוח השנה היה מסומן תאריך אחד מבין שלושים הקוביות הקטנות שיצרו חודש, צום יו"ד זי"ן בתמוז, חמישה ביולי ה'תשע"ה, אלפיים וחמש עשרה. חמישה דברים אירעו לישראל בי"ז בתמוז, נשתברו הלוחות, נפסקה הקרבת קרבן התמיד של שחר ושל בין ערביים, ושרף אפוסטמוס הרשע את התורה, ונפרצו חומות העיר, והועמד צלם בהיכל. לפתע הוא נזכר בחלום שהיה לו בלילה, אף פעם הוא לא זוכר את החלומות שחלם בלילה, אפילו כשהיה קטן, אמא שלו אמרה לו שאם לא יסתכל בחלון כשיקום בבוקר, יזכור את אשר חלם, אך הוא תמיד הסתכל דרכו, אל עבר הרחוב המתחיל להאיר מאור השמש. כעת החלום שחלם חזר לבעבע בפאתי מוחו, גולש הלאה, כגל צונאמי ענקי, מציף את ראשו בתמונה יחידה של אש מתלקחת, אדירה, סופת להבות אימים, מתוכה מבצבצים חלקי עץ ואבן, נזרקים לעברו, הוא מנסה לברוח מהם, לנוס, הוא המובס, הם המנצחים, גדודי חיילים צועדים מתוך האש, מופיעים כשדים מן הגיהינום, הגיהינום של החורבן. הוא התנער, מבוהל, מנער את ראשו, מנסה להדחיק את החלום שנדמה יותר ויותר כזיכרון מן המציאות של העבר, אך התמונה נותרה חקוקה על מצחו, על לוח ליבו, הוא ברח מפני האש, רגליו, החלשות מן הצום, בקושי נושאות אותו החוצה, מתוך הבית העולה באש ואיננו אוכל.

הוא היה בחוץ, רגליו נטועות בארץ וראשו מסתכל השמימה, אל הכיפה שהייתה פעם כחולה וכעת מכוסה בשמיכת אבק מגעילה בצבע אפור צהוב כתום. הוא תחב את אפו בתוך חולצתו, נשימתו קשתה עליו, השמש, למרות המסך המפריד בינה לבין הארץ, צרבה את עורפו וידיו, ראשו דאב, כנראה ממחסור בשתייה, הייתה זו שעת אחר צהריים מוקדמת, שעה שבה הבריות מוליכות את כלביהם אל הרחוב, על מנת שינשמו את אוויר החוץ ויטילו את מימיהם למרגלות העצים. אכן, היו שם כמה כאלו, האנשים בעלי הכלבים נראו בריאים, חזקים, כאילו אכלו לא מזמן ארוחת צהריים טובה, הכלבים למודי החום חרצו לשונותיהם כלפיו, מתנשמים ומתנשפים, חלקם נוהמים כלפיו, חושפים שיניהם, ואף נובחים נביחות קלות. הוא עבר אותם במהירות, מנסה להתעלם מקיומם, רגליו נשאו אותו, בעודו שקוע במחשבות, אל מרכז העיר ההומה, מכוניות אצו רצו, פולטות פיח שחור אל על, מוסיפות חטא על פשע אל האבק המצטבר גם כך בשמיים, אנשים לבושי חליפות יקרות ונשים נעולות נעלי עקב גבוהות, אצו רצו גם הם, אל עבר מטרה לא ידועה מבחינתו, רק הם יודעים לאן הם רצים, הוא חש נטע זר בתוכם, לא שייך אליהם, הוא אינו אוכל ואלו אוכלים, הוא אינו שותה והללו שותים, הוא אינו מדבר ואלו מדברים, משוחחים וצועקים אלו לאלו, התענית לא נראתה כאן, בעיר ההומה אין לה דורש וגם לא מקיים את מצוותיה ומצוות האלוהים, ואשר לא יקיים את דברי הצומות והתעניות מות יומת ונפשו תיפול לבאר שחת, שוב חזר הקול והרעים בראשו.

הוא רץ, נמלט מפני האנשים והקולות. הוא נעצר מול מסעדת מזון מהיר, מזללה מקומית וזולה, הוא ציפה לראותה ריקה, יום צום ותענית הוא היום, אך למעשה היא הייתה גדושה ומלאה עד אפס מקום אנשים ישבו שם מגובבים על יד השולחנות עשויי העץ הלא משויף, לועסים ובולסים כתאוות ליבם בשרים ומיני מאפה ומיני ירקות, לסתם עולה ויורדת בקצב גובר והולך, בטנם מלאה עד להתפקע, אך הם ממשיכים לזלול, המחזה היה כל כך ביזרי, כל כך מחוץ לידיעתו והכרתו, שהוא פשוט נותר לעמוד, פניו דבוקים אל קיר הזכוכית השקופה, עיניו יוצאות מחוריהן ופיו נפער לרווחה, צופה מרותק ליכולת האנשים להיכנע לתאוותם, לחוסר הידיעה וההבנה שלהם שהיום הוא יום צום ונאסר עליהם לאכול, גם אם היו יודעים, בוודאי שהיו אוכלים כך גם כן, הם אנשים חלשים בנפשם, מוצאים מזור למחלתם בזכות תאוות האכילה, בולסים עד אין קץ מנות גדושות של מאכלים מבורכים בשמן עמוק וזול, שפג תוקפו, הבשר שהם אוכלים ישן הוא, ומלא תולעים ורימות, זבובים מרחפים שם דרך קבע, ומטילים את ביציהם על כמויות האוכל האדירות, ללא שאחד מבאי המקום ישים את ליבו לכך, מישהו טפח על גבו, יש לך כסף, אתה רוצה להיכנס, שאל אותו, הוא רק הביט בו, אסור לו לדבר, הוא הנהן לאות שלילה, אז מדוע אתה מסתכל כך פנימה, בוודאי אתה רעב, בוא, גם כך התכוונתי לאכול כאן, תאכל על חשבוני, תזמין מה שאתה רוצה, הוא נגרר, כמעט בעל כורחו, פנימה, אל תוך האור העמום של המזללה, הוא התיישב, מחכה למאכילו שייקח את מנתו מן הדלפק, הוא הסתכל על השולחן, היה שם מעין תפריט נייר עתיק, קרוע מחלקו, חלק מן המנות היו מחוקות. כעת הוא הבין את הסיבה של המזללה הזו, בעצם קיומה כאן, היא מגבירה את תאוות האכילה, אפילו הוא שלא חש רעב כמעט במשך כל היום כולו, נתקף תאווה גדולה, בטנו מקרקרת בעוז, לפתע המאכלים שאכלו הזוללים נדמו כמאכלים הטובים והמפוארים ביותר עלי אדמות, הזבובים נעלמו מעיניו, כך גם העובדה שהבשר ישן והשמן פג תוקף, הוא רצה להזמין הכול מהכול, ועכשיו ומיד, הוא הקיש לאחד המלצרים שעברו שם באצבע צרדה, והזמין מכל אשר ראה על התפריט, בשר ודגים וכל מטעמים, לשונו התלחלחה בפיו מן הרוק המצטבר והולך, ריר זלג מפיו, מטפטף על השולחן, בן רגע הוגשה לו צלחת ראשונה, הוא אפילו לא הבין וראה מה הוגש לו, פשוט הכניס לפיו את המאכל, לועס בעוצמה, לעזאזל הצום, לעזאזל אלוהים, האוכל כה טעים עד שאפילו אלוהים בעצמו היה אוכל כאן ביום תענית, הוא לא ראה דבר מלבד הצלחת שלמולו, הכול היטשטש והחשיך, הוא חש שהוא מסומם, נמשך אחר האוכל כבהמה, כחיית טרף שאינה יודעת שובע, הוא סיים את הצלחת הראשונה בלא הניד עפעף, ומיד הוגשה לו השנייה, ולאחריה השלישית וכן הרביעית. כשסיים את הצלחת הרביעית הוא נעצר.

בטנו מלאה לחלוטין, הוא לא יכול לנשום, ביקש מים, כוס מים זעירה הופיעה מולו על השולחן כבדרך קסם, הוא גמע אותה בשבריר שנייה, לפתע הוא הבין מה עשה, צרחה גדולה ומרה יצאה מגרונו, ואולי בעצם נצרחה בתוך מוחו בלבד, הוא חש שוב את הייאוש, את האכזבה, מטפסים מקצות ציפורני הרגליים ועד קצוות השער שעל ראשו, הכול נעשה צלול יותר, ברור יותר כמקודם, הוא הפר את מצוות האלוהים, הוא אכל ושתה ביום התענית, לפתע עלתה בראשו תמונה, אחרת מן החלום, אך מוכרת לו מאוד, הייתה זו תמונה אמתית, ציור ישן שראה במוזאון, של אחד בשם פיטר ברויגל האב, הקרב בין הקרנבל לתענית, הוא ראה שם אנשים זוללים, משחקים, בטנם מלאה צואה ורימות, התבקעה באמצעה, מעיה יוצאים ממנה, והוא ראה את התענית, רזה וחלושה, אוחזת בשוט, לבושה בגדי עניות אפורים, מוגשת לבאי הקרנבל על עגלה, ממתינה לקניבלים שיאכלוה. הוא ברח משם, כל עוד נפשו בו, בבית הוא הקיא את נשמתו באסלה, לא יכול לנשום, הוא ראה בעיני רוחו את באי המזללה שבטנם מתפקעת מרוב אוכל, רימות יוצאות מתוך גופם, הזבובים מנקרים את גופתם המתה, דמם לא נוזל, הוא צמיגי, אינו זורם עוד, עיניהם מפלבלות, אינם יכולים לנשום, זה הדבר שהיה קורה גם לו, הוא התעלף, ראשו נחבט ברצפת השירותים. הוא התעורר מעלפונו בערב, ביציאת הצום, הוא לא אכל דבר, הוא לא היה יכול לאכול דבר, רק נשכב על מיטתו ובכה את נשמתו כל אותו הלילה, נחמה לא באה לו, אלוהים לא דיבר עמו עוד, אין לו עוד תקווה.