בנימין גל| סר צילם מעליהם

יליד 1997. אוהב ספר וכתיבה, אך עקב צרכי קיום אני כותב רק בזמני הפנוי, ללא תמורה שהיא, בעיקר שירים וסיפורים קצרים. אני עובד במערכת הביטחון ולומד באוניברסיטה הפתוחה לימודי מזרח תיכון. בעבר התפרסמו כמה מכתבי בכתבי העט המקוונים "בגלל" ו"נקודה פסיק".

"ונהגו ביום השביעי שהוא יום ערבה הרבה בני אדם לקום קודם היום ומסתכלים אם יראו צל ראשם באור הלבנה… כי המנהג שלהם שכורכין עצמן בסדין ויוצאין למקום שמגיע אור הלבנה ופושטין מעליהם הסדין ונשארו ערומים ופושטין אבריהם ואצבעותיהם… ואל יהא צל אצבע קל בעיניך, כי אם יחסר צל אחד מאצבעותיו – סימן לאחד מקרוביו, ויד ימין – סימן לבניו הזכרים ויד שמאל – לנקבות, והאצבעות יש מהם גדולים ויש מהם קטנים”.

סר צילם מעליהם

במשפחת גרסטל הכל וכולם חשו כאילו כל רגע העולם יתמוטט, שעוד מעט והסערה ותעיף את הרעפים של הגג מעלה-מעלה. תחשוף אותם, תחבוט בהם בעזותה, שהכל יחרב ומשפחת גרסטל לא תהיה עוד.

שלוש צלעות למשפחה. שני הורים מבוגרים, כבר יצאו לגמלאות, ובן צעיר מהם בשנים הרבה, נולד לעת זקנתם לאחר שנים של ניסיונות כושלים ונפלים. הבן כבר היה בן עשרים והתגייס למלא חובתו. הוא לא חשב הרבה בעבר לעתיד הקרוב וניסה בכל מאודו לא להיות שותף לדאגות הוריו. אמו בעיקר הייתה הרוח החיה מאחורי הסערה המתקרבת, הנפיחה בעננים המתחשכים לאיטם כבר בערב, אל הבית הבודד, היחיד. לא היו חברים רבים לבן. רק צללי זיכרונות מבית הספר האזורי בו למד, ואליו נסע במשך שעות באוטובוסים מיטלטלים עתיקים. במקום חברים, שיחק זמן רב בשדות הפתוחים עם אריאל, יהונתן וגלעד, שמות הילדים שנפלו לאמו. היא נהגה לספר לו כל העת על אודות הניסיונות המרים שלה להרות. מבחנות, רופאים, זריקות, כאבים, ציפייה זהירה שהפכה לאושר ככל שההתקדמות בהריון הייתה שפירה, ואז התנפצה לאכזבה שאין לה שיעור.

הבן האמין שהיה לסיפור הזה סוף טוב, הרבי בסופו של דבר הוא נולד, בן מאהב לאמו לאביו, אבל האם לא טרחה מעולם להגיע לסוף הזה של הסיפור. הבן מעולם לא זכה לשמוע כיצד נולד. זה הפריע לו יותר ויותר כשקביל דעת להבין בין טוב ורע, והחשש העובר בתורשה במשפחה החל לקנן לו בחזה ולגדול כמו גוש סרטני. האב היה נראה-בלתי-נראה. לאחר שהיה איש מעשה ועמל כל ימיו, פרש לעבודת הרוח. היה מסתגר בחדרו שהותקן לו בעליית הגג שעות רבות ביום. אמו אמרה לבנה שהאב כותב שם למעלה. לא ידעה לספר מה בדיוק, אוטוביוגרפיה, זיכרונות, ממואר, או סתם ספר שתמיד רצה לכתוב ומעולם לא הספיק. שום דבר לא היה ברור בהתנהגותו של האב. הוא רזה מאוד, נעשה שדוף, כמעט ולא אכל. את זקנו גידל עבות, מה שהשלים, יחד עם שיערו הכסוף-לבן שלא קולל בהתקרחות, את חזותו לרעמת האריה. הוא באמת היה מאיים כך, ודוורים שעברו בבית הבודד והגבוה כדי להשליך את המכתבים הממוענים למשפחת גרסטל, חששו לפגוש בו בבואם או בצאתם.

הבן השתדל לחזור הבית כמה שפחות. הוא לא נהנה כל כך בשירותו הצבאי, אך גם סבל רב לא היה שם. לטענתו, הוא חווה את מה שצריך לחוות, לא יותר מדי ולא פחות מדי. בשאר הזמן התנדב לבלות את השבתות בבסיסו ולא בבית. הוא האמין שיש חיילים, חלקם אנשים שסוף סוף הצליח להתחבר אליהם, שהגיע להם יותר ממנו לשהות בבית בסוף השבוע. לפחות להם יש משפחה מתפקדת, עם הורים צעירים ופעלתניים, מביני עניין, שאפשר לצחוק איתם ולדבר איתם בגובה העיניים. מה הוא עשה כשהגיע הביתה? שתק בעיקר, עם כמה אמרות קלושות על מה שעבר עליו בשבועיים או שלושה האחרונים. האם תמיד התרגשה והתעניינה לשמוע. לפעמים שלאלה שאלות כאילו באמת הבינה אותו, אך רוב הזמן חש כאילו לא הקשיבה לאף מילה ממה שאמר, ושאלותיה היו בהתאם.

עננים אפלים נוספו לשמיים הקודרים גם כך, כשהאב חלה. מים ברגליים, אמרו לובשי החלוקים כשהורידוהו באיטיות מורטת עצבים באלונקה מעליית הגג. הבן לא היה בבית באותה שעה, אבל האם התקשרה מהרה להודיע. מה יש עוד שיוכל לעשות, והבן הבטיח לבקר בבית החולים בחופשת סוף השבוע הקרובה שיקבל.

מה עוד יכול היה הבן לעשות, מאוטובוס רותח בשמש למסדרונות הקרים והלבנים. האב שכב, עוד פני ארי לו, בהכרה מעט מטושטשת על המיטה הלבנה, מכוסה בשמיכה דקה. הייתה לבן תחושה שאין האב לובש דבר תחת השמיכה.

מה שלומך אבא, איך אתה מרגיש היום, הבין הניח את התיק חרישית לצד המיטה. הווילונות המוסטים העידו על נוכחותם של מטופלים נוספים בחדר. הבן חונך שלא להפריע.

בסדר, בסדר, ברוך השם, האב תמיד היה מקמץ במילים הנאמרות. הוא השתעל שיעול מלא כיח והאם דובבה אותו. הרגל יותר טובה, המים כבר כמעט נעלמו. הם עושים את זה בניקוז כל בוקר, בזריקה כואבת מאוד, נכון? האב רק הנהן, כן מאוד כואב, הוא קצת חלש עכשיו, אבל זה תמיד השעה הזאת, גם התרופות לא מוסיפות לו מרץ ועירנות, נכון? האב הנהן שוב במרץ. כן כן, פלט מפיו כלאחר יד. האם ישבה על כיסא, האב שכב על המיטה המתכווננת של בית החולים והבן עמד ביניהם ולא היה בפיו דבר מלבד האמרות המוכרות. האב רצה לשמוע סיפורים מן הבן. האב תמיד אהב להשוות בין הצבא של תקופתו לזה של תקופת בנו. השינויים, היו מחרידים, מבנים חדשים, כלי נשק, כלי תחבורה, פקודות, ובעיקר רעיונות חדשים. אבל כשהאב היה מתעמק עוד קצת במחשבה על הדברים, הבין שהכל הוא מישור. אין עליות ולא היו ירידות. מדובר בפניות בדרך לא קיימת בים או במדבר.

הבן שיתף איזה סיפור שחשב למשעשע בן השבוע שעבר. האם התבוננה בשניים מחייכים באלם ולא הבינה. פטרה זאת במחשבה נסתרת, מקניטה, מלגלגת אולי, או שמא הפכה בהרהוריה בעוד חרדה שתתה לה פתאום, ולא חסרו לה בעולם אוסף של דאגות וחרדות שהכל ייחרב פתאום. אבל מפיה לא הוציאה הגה.

הבן חזר לבית ריק. האם הייתה צמודה לאב ורק פעמיים בשבוע באה לבדוק שהכל בסדר בבית, שהסדר העדין שומר על סדרו ועדינותו, שהכל ניצב במקום, שגרגר אבק לא הצטבר על המדפים העליונים ועל כריכות הספרים. הבן תירץ שהוא יכול להעביר את השבת אצל חברים שגרים קרוב. הוא פירט בטלפון בדרך הביתה את כל התוכנית לאזני אמו, שלא פספסה שום פרט, לגבי המקום, זהות החברים, ההורים של החברים, האוכל, איך והיכן יישן שם, איפה בית הכנסת. אבל זה רחוק! לא נורא, אני יודע ללכת ברגל, ענה בשמץ של סרקזם בעיקר כי כבר קצת נמאס לו לדבר, בעיקר נמאס לו לשקר.

בשבת לבד בבית, היה לבן אומץ לבגוד, לשבור את הכלים ולחללה כאוות נפשו, אבל לא היה לו אומץ לשחק שוב ביחד עם אריאל, יהונתן וגלעד, שמות שהיו יכולים להיות אמתיים, של גופים אמתיים צוחקים ובוכים, רגועים ומתוחים, שלווים ודואגים.

כשיצאה השבת בבית החולים ונעשתה הבדלה על נר, בשמים ויין, התקשר הבן מיוזמתו וסיפר קצרות, כמה שדמיונו יכול היה לאפשר לו, על סוף השבוע הבסדר, שום דבר מעניין לא קרה, אצל החברים.

אביו השתחרר מבית החולים. אימא תלתה שלט שלא היה יותר מדף איי-ארבע שעליו כתוב – בסיעתא דשמיא בקצה הימני העליון, בכתב יד שניסה לחקות כתב דפוס – ברוך רופא חולים, ולמטה, בכתב לא יציב שלא ניסה לחכות כלום – ברוך שובך לביתנו אלעזר. אף אחד כמובן, לא ידע על קיומו של השלט חוץ משלושת בני המשפחה הגרעינית ושני אחיה של האם, המבוגרים ממנה בשנים מועטות, שהוזמנו ובאו לסעודת ההודיה שאורגנה בחצר. העונה הייתה סוף חורף גשום במיוחד באותה שנה, והאוויר היה נקי וצח. אימא לקחה כמה מתכונים מהאינטרנט למנות ראשונות וקינוחים. הבן היה אחראי על המנגל. נגנו חזי עוף ובשר טחון. האם לא סמכה על הקבבים המוכנים שמוכרים בסיטונאות ברשתות השיווק, והיא העדיפה לשלוט על איכות הבשר שהאורחים יכניסו לפה. לכן העדיפה להכין קבבים בעצמה, מבשר בקר טחון, בצל לבן חתוך וקצוץ, פטרוזיליה ירוקה, מלח ופלפל. זה לא היה לרוחו של הבן, שצפה באכזבה בפסאודו-קבבים מתפרקים לחתיכות קטנות על המנגל הבוער. הרוב התפרק כל כך שנאלץ לזרוק לפח את השאריות של הבשר הטחון. השאר נשרף עד פחם ולא היה אכיל. אימא קפצה לחנות לקנות קבבים מוכנים, בכניעה דרמטית משהו למציאות שנכפתה עליה, ואז עוד ענן קטן נוסף לנוף התמידי שנשקף מהחלון המערבי של הבית הבודד בין השדות.

בצל ענפי העצים, ציפורים צייצו ושרו בשפתן המובנת רק להן. הימים חלפו ועברו, והכל היה טוב לכאורה. אף משפחת גרסטל נודעה במומחיותה, שצברה במהלך השנים ללא מקטרג ומערער, למצוא את החשש גם בימים מלאי האור ובתוך התחושה שהכל מסתדר פתאום.

אלעזר החלים סופית ממחלתו, וכעת היה נוהג ללכת השכם והערב בין השדות, סתם כך, ללא מטרה. או שמא המטרה הייתה עצם ההליכה, משום שהרופאים התרו בו שאם לא ילך, או יפעיל מעט את רגליו, וישב כך כפי מנהגו בעליית הגג, אפוף כולו בניחוחות הקטורת של כתבים ישנים מבית אבותיו ועל השולחן דיו ונייר חדשים, המים עוד יחזרו לעורקי הרגליים ונימיהם. או אז יצטרך לעבור את אותו התהליך, וידוע שבפעם השנייה הכאב קשה יותר, כי המוח, בעוונותינו הרבים, מזכיר לעצמו את הנשכחות והטראומות שהיינו מעדיפים להסיר מעל לוח ליבנו.

כך היה נוהג האב, וליטף את חיטי הבר, שלא הם גידלו אלא השמיים והארץ בלבד, בעודו הולך לאיטו בין השבילים שכבש לו ברגליים. היה לו מסלול קבוע. קודם כל פונה היה לצד מערב, כך שהשמש המסנוורת במיוחד בשעת זריחתה, לא תיגע בשמורות עיניו, שעדיין עייפות היו, אלא תחמם את גבו. מולו בשמיים נצבה שפעת העננים המתחשכים שמילאה אותו קדרות ותוגה, אך היה זה רק לרגע. לאחר מכן היה מקיף את הבית, ביתו הבודד, מצדו הימני וחוצה שביל בשדה הבעל של החיטים הירוקות תמיד, וכך היה מתהלך לאיטו ומתבונן בשמיים הנצבעים לאיטם בגוונים של צהוב ולבסוף של תכלת וכרתי. את הליכתו בשעת ערבית היה מקיים בדיוק בכיוון ההפוך, כך שהשמש, היורדת מצד מערב תחת גוש העננים, לא תסנוורו, שהרי השמש מסנוורת במיוחד בשעת השקיעה, כשהיא מרגישה שתפקידה עתיד להסתיים בקרוב.

עבר קציר, כלה קיץ והחום הלך והתמעט. גם השמש נחלשה, והאב לא היסס להפנות את מבטו בבקרים לאחור, אל מוצא השמש. אבל כבר לא שינה מסדר הליכתו, שנעשה לו כהרגל. חשכת העבים נותרה בכמות ובמקום שהייתה בהם, אך עננים אחרים באו מן הצפון, ענני גשם אפורים, פחות כהים מענני המלנכוליה, כך אימא הייתה מכנה אותם, אך התקדמו בקצב מהיר והביאו עמם רוח והתייבשות שיבולים. לא היו עצים בסביבה הקרובה, כך שעל השלכת למד הבן בעיקר מספרים שקרא וסרטים שצפה. הבן אהב את החורף והעמידה מעל כל העונות. הוא אהב את הקור, את הרוח שצובת לפתע ביטחון ולפעמים נעשית שיקול שראוי להתחשב בו בעניינים כגון יציאה לישיבה בחצר אחר הצהריים, עם כוס מיץ קר, קופסת עוגיות, וספר שראוי לסיימו בישיבה אחת. גם הגשם היה מיטיב עמו. השלוליות שנוצרו מנעו מחיות בר להגיע אל סף הדלת, והנחשים והעקרבים המסוכנים התכנסו לשנת החורף שלהם. רק שבלולים, שאינם מזיקים כידוע, העזו להסתובב כך, עם מחושיהם המגששים, בעיצומו של חורף.

גם בני האדם מיעטו לנסוע בעונה זו, והעדיפו להיות סטטיים ולהימנע ממגע שאינו נצרך ומחידושים שאינם זקוקים להם באותה שעה.

החורף משמעו שקט. המכוניות כמעט ולא נוסעות בערבים בכביש המרוחק, ואורותיהן לא חוצבות דרכים בחשכה. האנשים לא מדברים כל כך הרבה כפי שהם מדברים בחודשי הקיץ. הם מעדיפים להסתגר בבתיהם ולתת למחשבות לעלות על גדותיהן מבלי להוציא הגה אחד מן הפה. אומרים שעודף מחשבות ללא דיבור עלול להוביל בסופו של דבר לדיכאון, אך את הבן זה לא הפחיד. הוא לא חשש עוד מדבר, הכל היה אצלו כיד פרושה, וכשהדאגה הייתה מנת חלקה במשך כל השנה, אף אחד לא יגרום לו לחשוש מדיכאון חורף.

הבועה שבה משפחת גרסטל חייתה במשך זמן לא מועט, בועה של דאגות סרק שלעולם לא באמת יתגשמו, נסדקה מעט בערב הושענא רבה, שעליו אמר האבודרהם עליו השלום: "נהגו קדמונינו החכמים לצאת חוצה מביתם בליל הושענא רבה ולבדוק את צילם לאור הירח. אם צלו שלם ומלא כגופו, מובטח לו שלא יחסר ויאבד לו דבר במהלך כל השנה כולה". אם קורה והצל חסר, הכתוב לא הזכיר, אבל זה אינו יוצא מגדר הכתובים שאינם צריכים להתפרש, שהרי מתוך ההן אתה שומע לאו.

בבית משפחת גרסטל, למרות שאבי המשפה הכיר את הפסוק הנזכר, לא נהג כדמונים, שהרי העולם התקדם, וקטר הגילויים לעולם אינו פוסק. מהכל אפשר להינצל, גם מחרון אף ומגורל שנכתב ונחתם ונשלם. דברים אלו של האבודרהם לא נמנו אלא יחד עם האמנות התפלות אש אין בהן עוד תוקף בימינו אנו, ואף באותם זמנים רחוקים יצאו נגדם חכמים מחכמים שונים, ובמיוחד הרב משה בן מימון, זכותו יגן עלינו אמן, הנשר הגדול שהאמין באלוהים בלבד, ולא נטה ליבו אחר הגורלות והמזלות כעמי הארץ.

נהגו בליל הושענא רבה, בקרב כל הקהילות והתפוצות, ללמוד בעט בלילה, בעת שהמון העם ישנים והחיות פוקחות את עיניהן הצרות והמוארות. יש שנהגו לעשות תיקון גדול במשך כל הלילה ולהתעמק אף בספרי הסוד והזוהר. אך כך לא נהגו בבית משפחת גרסטל, אלא האם הכינה מבעוד מועד קנקן תה וקנקן קפה קטנים, כך שיספיקו לשתיית שלושה ולא מעבר. עוגיות שוקולד צ'יפס שהשוקולד היה בטל בשישים. הבן והאב למדו מעט מקרא ומעט משניות, כל אחד לעצמו. זה השמיע לאזנו מה שפיו מדבר, וזה הותיר את הקריאה מתנגנת במוחו, לא יוצאת החוצה, לבל תיפגם מן המציאות. האם למדה גם כן מעט קט ולאחר מכן פרשה לחדרה לצפות בטלוויזיה ולנמנם עד שתירדם מאליה.

כשהנחרות הקלושות הגיעו עד לפינת האוכל, שם למדו האב והבן וכרסמו עוגיות ושתו תה, האב לחש לבנו שהוא הולך אל העיר הקרובה אליהם להשיג ערבות לחיבוט הערבות מחר ב"הושיינעס", כך נהג לבטא במבטא שירש מבית אביו.

הדלת ננעלה אחריו והבן נשאר, כמעט לבדו. אם היה בורח, אף אחד לא היה חש בו בברחו. הבית וסביבתו היו שקטים. רק הצרצרים צרצרו את צרצורים המתודי, המונוטוני, המרדים. פרפרי לילה נכנסו לטווח האור, לא מתגברים על הפיתוי ונשרפים לאור הנורה בעלת תיל הלהט. החיטים שלא נקצרו מעולם ריחשו ברוח הלילה הקלילה והקרירה. כך הבן הגיע למסקנה שאין עוד תכלית לדבר. צריך רק לעשות, בלי לחשוב, ולתת לעולם ולזמן לעבור. המשמעות היא המצאה. מה שהוא קרא וקורא כעת זה רק, אך ורק, דיו מודפס על ניר. אין קדושה בניר כפי שאין קדושה בדיו. אין קדושה בשמים כפי שאין קדושה על הארץ. אין קדושה במחשבת המילים כפי שאין קדושה בביטוי השפתיים. כאן הפסיק הבן לחשוב ועיניו נעצמו, ראשו נשמט על ספר התורה הפתוח ושיערותיו נמעכו אל הניר.

כשהתעורר הבן, התעורר בבהלה רבה, כאילו סיוט בא לו בשנתו, חלומות בלהה שלא זכר מהם מאום, רק שרידים שניכרו בפעימות הלב המואצות, באישוניו המורחבים שהסתנוורו מהאור שעודו דלק. הבן הרים את ראשו מהספר, ממשש את פניו ושערו בידיו. הדבר הבא שהבחין בו היה השעה – אמצע הלילה ממש, חצות ומחתה. האשמורת השנייה של הלילה. השקט היה מוחלט. גם הצרצרים נרדמו. קולות העיר הרחוקים נדמו והעולם כולו שקע בשינה. נחרות קלושות וקטנות עודן נשמעו מחדר השינה. רק הבן עודו ער, ואינו יודע מדוע הוא מרגיש שדבר נורה קרה. התחושה זו הייתה מוכרת לכאורה, ירש אותו בגנים של משפחתו משכבר הימים, באירופה מוכת הפוגרומים לא היה אפשר אלא לחשוב על הדבר הגרוע ביותר היכול להתרחש ולחיות באופן תמידי בצל החשש והאימה הנוראה. בדרך כלל אפשר להרגיע בנשימות, בחזרה על המנטרה שזה לא באמת קרה, אלא באמת יקרה. זו אשליה של המוח, מניפולציה על הנפש, שקר וכזב.

אך זה לא עזר, הנשימות רק הגבירו את קבצן ונעשו שטוחות כשל לוקים בהתקף חרדה. זהו, זה הסוף, המחשבות רצו זו אחר זו כברקים מבזיקים, אפילו בלי להבין מה באמת קרה. הבן יצא החוצה, פותח את הדלת מבלי לסגור אחריו, שואף את אוויר הלילה הקריר והלח, והיה ריח של גשם קל שירד לא מזמן. ואז הברק הסופי הגיע ומכתו יצרה מכתש בליבו של הבן.

אבא לא הגיע, אבא נעלם.

כשנכנס לחדר השינה, רק צד שמאל היה תפוס. הצד של אביו היה ריק והשמיכה הייתה מקופלת בסידור המוכר כל כך בצד המיטה. זה היה מחריד, זה לא היה צריך לקרות כך. לא, לא, הוא בוודאי סתם מתעכב. עד השעה אחת בלילה? הבן כמעט צעק מבלי משים, אל תוך החלל שהיה פתאום ריק כל כך, מבלבל כל כך.

כנראה ששנת האם הייתה קלה, אולי במכוון. היא פקחה עיניים בבת אחת והסתכלה בבן מבלי להגיד דבר במשך רגעים שנדמו כשעות ארוכות.

איפה אליעזר? היא לחשה, למרות שלא היה אף אחד חוץ מהם ששמע. אולי פחדה שמה שימלט מפיה יהיה צעקה.

לאחר מכן הכל התערבב לבן בבליל של קולות ומראות. הפעימות הקשיחות של הלב, שלא ירדן מקצב כפול, המריצו בעיניו את מהלך העניינים, למעט הרגעים בהם חיכו למשטרה, או למכרים מהעיר, שאו אז היו אלו דקות ארוכות כנצח ומורטות עצבים.

הבן היה חסר מנוחה. ברגעי ההפוגה לכאורה הוא התהלך ברחבי הבית, תופס את שערו בכפות ידיו. לאחר מעשה אמו אמרה לו שמלמל באותו הזמן מלמולים חסרי פשר. הוא לא זכר זאת כלל, חוץ מכך שהמחשבות הנוראות צעקו בתוך מוחו, בערו כסנה שאין לכבותו. אמו החיוורת ישבה על הספה דמומה, במנח התואם למיצג "אשר יגורתי בא לי". המים שבכוס שמזגה לעצמה רטטו.

הבן מזג גם לעצמו כוס מים קרים מהמקרר. הכל נראה מעוות. המים עזרו בערך כמו שדלי בודד יעזור לכבות שריפת חורש משתוללת.

הוא יצא החוצה, בריצה כמעט. הוא שמע את קולה של אמו מתלחש ומתעגל מעלה בסוף דבריה, לסמן בהלה, או שאלה. הוא לא שמע מובנה של הברה אחת ממה שצעקה אליו.

ניידת אחת מהבהבת באורותיה עמדה במגרש החנייה. השוטר נראה משועמם ועישן סיגריה שעשנה הסתלסל לאורות הרכב הדולקים. למעט נקודת אור זו, הכל היה חשוך. הוא דימה לראות פנסים מתהלכים במרחק כלהב קטן. הוא ניסה להאמין בכל ליבו שמישהו מחפש, אך באותה המידה לא סמך על אף אחד שיעשה זאת, אפילו לא על השוטרים.

הדלת נטרקה מאחוריו ברעש. אמו עמדה מאחוריו בכותונת לילה בצבע בז' אחיד. שערה הסתור התפזר בבריזה כרסיסי לילה, היא מעולם לא יצא את סף הבית בגילוי ראש. גם הוא לא. הכיפה נשארה דבוקה לספר הפתוח שנשאר כך על השולחן כזיכרון רחוק של רוגע. הוא ניסה להליט את מחשבותיו, ללא הצלחה יתרה, רק ההווה הוא החשוב. הליכתו הנמרצת בין החיטים הפכה לריצה. האורות הספורים, הרחוקים, שנראו כאיי מציאות בתוככי חלום אפל מאופל התקרבו והלכו.

ולפתע הבן היה לבדו בשדה. החושך אפף אותו, נכנס אל בין נחיריו כמי הים שזכה לראותם רק פעם אחת בימי חייו. רק הרוח שליטפה את פניו ברכות מדומה הזכירה לו את האמת המתרחשת. הוא כבר לא קיווה בתוך ליבו שמדובר בחלום אכזרי ומרושע שיצר מוחו הקודח להפליא. אביו נעלם, וזו הייתה העבודה המציאותית היחידה. הוא כמעט יכול היה למשש את ההעדר. הוא המשיך לרוץ בשדה הבור. קוצים ודרדרים עתיקים עוד צמחו אי שם ואי פה, שכחו שהחורף הגיע והם צריכים להתעופף ברוח. השבילים לא היו מסומנים, והבן חצב בהם כיערן המפסל דרך חדשה לא נודעת. לא היה בכך כל היגיון, והבן חשב שכבר איבד את הדרך, ששם לב לכך שאפילו אורת העיירה הספורים נעלמו מעיניו כמעט לחלוטין. כל האופק לא היה יותר מאשר מסך שחור. הוא היה לבד, למרות הסיטואציה, הבן חש כמעין הקלה מרפרפת לו בקצה העליון של הלב, מרחיבה אותו מעט לאחר שהיה מכווץ כל כך. כעת הבין איך אפשר להיעלם במקום הזה, אפילו מבלי להתכוון אפשר לא להיות יותר. אולי הוא באמת התעלף, וכל זה איננו אלא חזיון, אשליה, חומרים כימיים וריאקציות של הנוירונים. אולי זה מה שקרה לאביו. באמת אפשר לאבד כאן את שפיות הדעת. הוא חייב לעזור לו, למצוא אותו. הוא מוכרח להיות כאן, היכן שהוא. הבן פנה לכיוון ששיער שהוא הכיוון ההפוך ליעד אליו רץ בלי מטרה, וניסה שוב לפלס את תדרכו בין חומות השיבולים.

כשעלה השחר, השמיים עדיין היו חשוכים והבן כמעט ולא ראה דבר. הוא רק חש את לחיה של אמו נוגעת בלחיו. זיעה נשקה בזיעה. שיערה היה דביק ומופרע. עיניה היו אדומות, כאילו נים התפוצץ בתוך האגם הלבן הזה שלה שאפשר לטבוע בו.

גבריאל שלי, גבריאל שלי, היא לחשה שוב ושוב את שמו, קולה רועד. מוחו חושב להישמר, הוא לא הבין עוד דבר. אף אחד לא סיפר לו כלום. אבא נעלם, כפי הנראה לא מצאו אותו עדיין, אבל הכל התנהל בסתר, כאילו לא היה זה אביו שהם מחפשים, אלא מישהו רחוק ממנו, שאין לו קשר אליו בכלל.

לקראת שעות הצהריים, שהיו עמומות בהרבה מבדרך כלל בתקופה זו של השנה, הזניקו מסוק לאוויר, אולי ייטיב להבחין ממרומים במה שאי אפשר להבחין בין מבוכי החיטה הנפרשים למרחק. המסוק ירד מהר מאוד לקרקע, מבלי להצליח לראות מאומה. הטייס אמר שאי אפשר לראות כלום עם העננות הזו, בחיים לא ראיתי כל כך הרבה עננים שחורים. כולם הזיעו והלכו לכאן ולכאן, תשובה אין בידם. תחושת החרדה התחלפה תחושת חוסר אונים, שלא הייתה פחות גרועה. העננים באמת נראו קרובים הרבה יותר, וכמעט שלא היה אפשר עוד לראות את השמיים מבעדם.

משפחת גרסטל תמיד הייתה ידועה, גם בקרב בני העיר ואנשי החוק, כמשפחתה שחרדתה אינה יודעת גבולות, ותמיד מצפה למקרה הגרוע ביותר שיקרה, לברק החזק ביותר שיכה בגג הרעפים שכבר מזמן אבא היה צריך לתקן, אבל כבר לא היה לו כוח לטפס על הסולם והרעפים נותרו שוברים, והארונות צברו אבק. גבריאל ואמו ישבו ספונים בחדרם. אפילו נר נשמה לא הדליקו. ולמי ידליקו? לאדם שלא ברור עדיין מה עלה בגורלו? אולי סוף כל סוף החליט לעשות את המעשה שלגבריאל מעולם לא היה אומץ לעשות, ורק בסתר עשה, במחשכים, רחוק מעין כל.

כבר יומיים שהכל חשוך, והשמש לא מתנוצצת מבעד לחלונות, אלא רק עננים שחורים מתגלגלים ברוח, המניעה את השיבולים אנה ואנה.