אשירה שי-גץ | אמא של 'לסבית' - מונולוג מהבטן
ילידת 1960. אם חד הורית לחמשה ילדים משלושה בעלים. מתגוררת כיום בדרום. בוגרת לימודי ביולוגיה, עוסקת לפרנסתה בניקיון בתים. בעלת ניסיון עשיר מאד בכתיבה, אך כמעט ללא פרסומים.
אמא של 'לסבית' – מונולוג מהבטן
מה אני מבינה בלסביות? אני לא מבינה. מה זה לסבית? לא יודעת! אני אפילו, ואולי בעיקר, לא מבינה מה זה להיות אמא של "לסבית". ולא בא לי להתייפייף וגם לא להתחסד. החלטתי גם אני לצאת מהארון. איזה ארון אתם שואלים? הארון שלי שאין בו פוליטורה וגם לא פוליטיקלי קורקט. ואם תרצו עברית תקינה, אז תקינות חברתית.
כי איך? איך? אחרי עשרים וחמש שנות נישואין, חמישה ילדים, ומשפחה מתפקדת למופת, מודיעה לך בתך שהיא נפרדת מבעלה, מאוהבת באישה ופוצחת לה בחיים אחרים.
עכשיו נסי לצייר על דף חדש, חיים אחרים, כאלה ששונים מכל מה שהכרת וידעת עד כה.
עכשיו נסי להניח בצד את כל מה שהיה מוכר לך ולכל משפחתך, את מה שכל חייך השקעת בו והאמנת בו ותושיטי יד לבתך, שכלל לא נראית אבודה. נהפוך הוא, נראה שמצאה את דרכה. היא מאוהבת את אומרת לעצמך? ואת, אישית, לא מבינה איך אישה יכולה להתאהב באישה, מצד אחד ומאידך מבינה שאהבה זה דבר שעומד בפני עצמו, וכשמישהו רוצה וצריך מאד להתאהב הוא יכול להתאהב בכל דבר, או בכל אחד, או בכל אחת. למוח על מבחר הורמוניו דרכים משלו.
ומתחיל להתקיים שיח פנימי עמוק ביני לביני. איך את חיה עם זה? איך זה עומד להיכנס עכשיו למשבצת חייך, בתוך החיים המסודרים שלך שהכל יושב שם פיקס (נניח). איך את עומדת מול סוללה של אנשים שיודעים להצביע על ההצלחה המשפחתית הגורפת שלך, בילדים ונכדים ומשפחות מבורכות מתפקדות ומצליחות. איך את אמורה לקבל סיטואציה שעל אף שהיום כבר אינה בגדר 'מוקצה מחמת מיאוס', והפוליטיקלי קורקט הוא לקבל את זה, ואת בכלל לא פוליטיקלי קורט, ואת בינך לבינך לא ממש מתחברת לזוגיות חד מינית. לא. את נאורה כן, ומשכילה, ובת זמנך, ויש שיאמרו שאת פורצת דרך בדרכך שלך, ויש שיצביעו על הראש הפתוח שלך, ומצופה ממך בעליל לקבל "סטיות חברתיות" בשוויון נפש. סטיות חברתיות אמרתי? אללי. זו לא סטייה, זו נורמה אנושית. יש שילחשו בקול במצעדים תוססים שהסטייה לחשוב שזה לא קיים. איזו נורמה אנושית? אני שואלת את עצמי, מה הנורמה האנושית כאן? אני גדלתי על ערכים חברתיים ברורים ומסודרים, זוגות זה בן עם בת, נישואין עם בן זוג מהמין השני. זה ערך עליון, לא, לא עליון, מוחלט. עכשיו, תעמידי פנים ותַּראי שהכל בסדר, כי את בת זמנך, מעורה ומעורבת בעולם ובמה שקורה. אם פעם לסבית שיוצאת מהארון אחרי עשרים וחמש שנות נישואין היה אסון, היום זה סטטוס, שיש אפילו מי שיוריד בפניו את הכובע. ומי בכלל יצא מהארון פעם, היום מי שלא מקבל את היציאה, הוא האסון. מי שדוחה את זה הוא ההומופוב, סוג של הפרעת אישיות. אז בטח, מה קרה? כלום לא קרה? אז מה? עשרים וחמש שנה (מה זה עשרים וחמש שנה לעומת הנצח), ניהלה משפחה בראש מורם ויד נחושה, ילדה חמישה ילדים, ניהלה זוגיות לתפארת (למרות שהיום היא מכפישה אותה), כולה שפעה אהבה ומסירות עד אין קץ לבעלה, וביום בהיר אחד, נפתחו דלתות ארונה לכל רוח, והיא יוצאת אל העולם, שופעת הורמוני אהבה לאישה אחרת. ואני מחייכת, ואוהבת ומקבלת, בסבלנות, באהדה, בתמיכה, כי זה מה שאמא צריכה לעשות לא? זה מה שמצפים ממך. ואפשר לחשוב, היא ממילא תעשה מה שהיא רוצה. לעזוב בעל, ולהודיע לילדיך שזה המצב, זה פי אלף יותר קשה, מאשר לא להתקבל על ידי אמא. אז כן, הברירה היא רק שלי. בסוף זה החיים שלי עם עצמי ביני לביני. זו בעצם השאלה איפה אני רוצה להיות בתמונה הזאת, in או out , שהרי היא ממילא תלך לדרכה, היא כבר יצאה מהארון (ארון עאלק, עוד נדבר על זה). ובעצם, אני היא זו שנכנסת לארון, משום שאיני מעזה לגלות שום התנגדות, או שאט נפש, או חוסר קבלה, גם אם זה מה שאני רוצה לעשות. אז בעוד היא יצאה עם סוד חייה ושטחה אותו קבל עם ועולם, זינקתי אני לארון שנשאר עתה ריק, אני וכל הרהורי שאותם, היום, הס מלהזכיר, הס מלומר. ובליבי אני שואלת הכיצד? מה זה? איפה כל זה היה עד עכשיו. והמוח מתחיל לעשות את חישוביו העצמאיים ולבדוק, האם זה בלבול הורמונלי תקופתי וזמני? האם זהו עיוורון חלקי וזמני? האם זה דווקא? האם אלה תוצאות של פגעי העבר, והיו פגעי עבר. ואין ממש תשובה, והיא כבר גם לא משנה כי עכשיו צריך ליידע את כל המשפחה הקרובה והרחוקה, ועכשיו צריך ליידע את כל מעגלי החברים, והילדים, מה עם הילדים, איך הם יקבלו זאת? ופתאום הכל כל כך פשוט. פשוט מספרים, כבר אמרנו, נפתחו דלתות הארון. ואני מבפנים ומבחוץ. בעודי בפנים, היינו בתוך הסצנה, חלק מהסצנה ( אם ארצה ואם לא), אני מחייכת, מקבלת, משתפת פעולה, מה קרה? אז המשפחה השתנתה קצת. הבעל 'אאוט', האשה החדשה 'אין'. עושים מחדש סדר בשורות, מתיישרים מסתדרים (סופגים) ומרימים ראש, כי היום זה מאד 'איני'. ובו בזמן אני גם בחוץ, מחוץ לזירה, מתבוננת לי מהצד, בלי שאף אחד יראה, בלי שאף אחד ירגיש. וחושבת, הייתכן? מה לה ולזה? מה לי ולזה? ופתאום, דווקא מי שפעם הייתה יכולה להיות הדחויה והמושמצת 'לסבית', עומדת בימינו אלה, מקובלת במרכז הזירה, ואילו אני, צריכה לדחוק ולהדחיק מחשבות זרות, מחשבות לא מקובלות. כי להיות לסבית, זה בסדר, לא לקבל את זה, זה לא בסדר. כן, תלמדי עכשיו בערוב יומך, לאחר שחיים שלמים חינכו אותך אחרת, סולם העדיפויות היה שונה, השלבים בסולם הערכים היה ערוך אחרת, תלמדי עכשיו לקבל במאור פנים את מה שאולי בכלל לא מאיר את פנייך. ואת מבינה, לפתע, שכל מה שחשבת שהוא נכון ובסדר, נהפך כקערה שנהפכה על פיה.
לפתע את מבינה שהקבלה שנכפתה עלייך, ושהתאמת את עצמך אליה ככפפה ליד, הפכה להיות אכן כפפה ליד. ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ומאחר ונאלצת להתנהג בטבעיות מוחלטת, הדבר פתאום הפך באמת להיות טבעי. ואז קולות אחרים עולים ומנסים למרוד, הרי בתוך כתלייך שלך, בינך לבינך, בחדרי הנפש הפנימיים שלך, את יכולה לחשוב הכל, שם את יכולה לצעוק בשקט, לרעוש בלחש, וללחשש בקולי קולות. בין קירות חדרי הנפש שלך את יכולה לתהות, לתמוה, לשאול, ואפילו לא לקבל. ולא את לא מקבלת. את לא מקבלת את העובדה שבתך, שהייתה אשה ורעיה במשך עשרים וחמש שנה, ותפקדה כאשה אוהבת ומסורה, מתפקדת עכשיו כמו הכושי שהחליף עורו, או הנמר את חברבורותיו. אז איפה זה היה כל השנים? ומה קרה עכשיו? ולמה את צריכה לקבל משהו שערער את יסודות עולמך ושלוותו. והכי מרגיז שאת אפילו לא יכולה להגיד שזה מרגיז אותך. כי היום זה לא בעיה לצאת מהארון, זה בעיה לא להסכים עם זה. לצאת מהארון זה קלי קלות, זה אפילו כבר לא נקרא לצאת מהארון. כבר אין ארונות, כבר אף אחד לא מתחבא. ומי בכלל המציא את ה'לצאת מהארון הזה'. מה פתאום כל ההומואים והלסביות נכנסו לארון? מה אין להם איפה להיות? דווקא בארון? כן, אני יודעת, זו מטאפורה, אבל זו מטאפורה טיפשית מאד. ארון. נו באמת. מה נכנסתם לשם. אז לא, לדעתי, היא מעולם לא הייתה בארון, לא רק לדעתי, היא לא ידעה בעצמה שהיא לסבית. מעולם היא לא הרגישה לסבית שצריכה להתחבא. פתאום הַלְּסְבִּיוּת נפלה עליה באמצע החיים. פתאום היא, הַלְּסְבִּיוּת עצמה, יצאה מהארון וגילתה לה את עצמה. ואני חושבת שנפשה פשוט יצאה לאהוב ובמקרה, ודווקא מתוך הנוחות שבדבר היא התאהבה לה בלי לשים לב באישה. בעיניי היא לא לסבית, אף פעם לא הייתה. אולי הייתה קצת גברית, ג'דאית כזאת, אבל מעולם לא אהבה נשים. ואולי כן, לכי תדעי.
עכשיו, כך חשבתי לי, זה הזמן לחיות באהבה נטו. את האיש היא הייתה צריכה בשביל המשך הדורות, בשביל ללדת ילדים, ועכשיו משנולדו וגדלו, התפנו חייה לחיות חיים זוגיים שיש בהם אהבה. כן אהבת נשים קראתי לזה, ומהזווית הזאת, דווקא הבנתי זאת היטב והיטב. כי בין נשים זה לבבות. בין נשים וגברים מתערבבים איברים נוספים, שעוקפים את הלב, ואולי גם את השכל ועושים נשמות ושמות. פתאום לאהוב אישה, או לחיות יחד עם אישה, בימינו אלה שהאסור הפך למותר ונפרם, אולי החיים עם אישה נוחים יותר.
אז כולם מתעסקים עם הַלְּסְבִיוֹת, ועם הַלְּסְבִּיוּת, ושכחו את האימהות.
ובעצם, מה אכפת לי. זו הרי לא אני שצריכה להתמודד עם זה. אז עכשיו יש לי עוד כלה שבתי הפכה להיות לה בעלה. מפתיעים החיים, מכתיבים לך התמודדויות, מגלגלים לפתחך אתגרים חדשים, שבהם כל מה שאת צריכה לעשות זה לברר לעצמך את עמדתך, לנסח לעצמך מחדש אורחות חיים, ולראות את החיים כמסע. זו הדרך שלי לאיתקה, ואיני רוצה שתהיה קצרה. להיפך, שתארך לי הדרך, ובה יש תחנות. שבילים שסוטים מדרך המלך ומציעים מקומות צל, מקומות אור, גאיות ועמקים לנפול בהם, הרים לטפס, מדבריות צייה לתהות בהם ולתעות, ושוב לחזור לדרך המלך עד שיגיע השביל הצדדי הבא.
אז הבת שלך ארגנה לעצמה בת זוג, ואלה השתיים עם שלל ילדיהן שמהווים זכר ומזכרת לחיים אחרים שהיו שם (יש יאמרו שפויים יותר, יש שיאמרו חיים שמהם הן נחלצו בשן ועין וילדים) מנהלות זוגיות.
כל המושגים מתבלבלים, מתבלבלים לכולנו, מתבלבלים בעולם ומתבלבלים אצלי, למרות שאצלי הבלבול מאד ברור. משפחה. מילת קודש הקודשים. משפחה החליטו כולם והסכימו מדורי דורות של קיום האנושות זה דבר מקודש. נראה שכולם שואפים לשם. ואם כזה כבודו במקומו, אז איכה הוא מונח? האם נכון לפרק משפחה נורמטיבית, מתפקדת, טובה, ואוהבת בשל למשל 'אהבת אשה'? האם זה נכון? ואם אכן כן, אז מה אם כוחה של המשפחה? אז משפחה זה חשוב או לא חשוב? ונניח שמשפחה אפשר וצריך לפרק אם לא טוב היות שם. נניח, אז בסדר, צא, או צאי לעולם ולחיים, ווותרי על משפחה. את רוצה חברות- זוגיות – אהבה- מיניות יופי, קחי לך מלא החופן. אבל למה להיכנס שוב למסגרת של משפחה? האם משפחה זה מקלט, מפלט? קחי לך את אהבתך, חיי אותה כל עוד היא קיימת, ואל תכנסי שוב למסגרת שאותה פירקת. או שאולי המעבר ממשפחה למשפחה כמוהו כמעבר מדירה לדירה. איפה שטוב, הולכים לשם. אכן? כן? – אני שואלת. מה אני עונה? לא עונה.
זה היה מונולוג של אמא שיש לה בת שהחליטה באמצע החיים לעשות חישוב מסלול מחדש, ואחרי שמיצתה לחלוטין זוגיות נורמטיבית, 'סטרייטית' קוראים לזה, החליטה לנרמל זוגיות אחרת. בימים שמצב רוחי שופר עלי יותר אני קוראת לזה 'אהבת אישה', ובימים אחרים שמצב רוחי כן יותר עם עצמי ועם החיים אליהם הורגלתי ואותם חייתי, אני קוראת לזה זוגיות חד מינית, רב ילדית, רב בעייתית. ומאחר ואני בגיל שכבר אין טעם שאתרגז משום דבר, לא נותר לי אלא להתבונן על זה ולומר שזה מצחיק אותי. באמת. ואל תכעסו עלי. אבל אותי זה מצחיק.
ולא , לא התהפך עלי עולמי, לא התהפכו עלי בני מעיי, איני מסתובבת ברחוב, או בביתי, או בכיכרות העיר אבלה וחפוית ראש. אפילו איני עצבה על כך, שהרי ממרום שנותיי ידוע לי היטב שמשק החיים היחידי שעלי לנהל הוא חיי. ועל כן, משם, מתא הניהול הזה אני מהרהרת מדי פעם, והרהורי המשעשעים אותי סותרים לפעמים ונאבקים אלה באלה, ואני מניחה להם להימצא במאבק ולצמוח משם. ובסוף כמו בהתחלה אני אוהבת את בתי הלסבית, שאני חושבת שהיא בכלל לא לסבית, היא פשוט הר געש, שצריך מדי פעם לעשות משהו אחר ושונה וחזק ומשמעותי, היא פשוט צריכה מדי פעם לכוון אליה את הזרקור באור גדול, וללכת בגדול ובאומץ רב בַּשְּׁבִיל שהרוב לא ילכו בו. ואז כל כולה שם, ברוח בחומר בלב ובנפש. ומכאן, ממרום גילי אני צופה, שכאשר התופעה הזאת תתנרמל לחלוטין בעולם בכלל ואצלה בפרט, היא תזנח את הסצנה הזאת ותעבור לדבר הבא.
וכל שנותר לי הוא לקוות להיות עדיין כאן כדי לראות, ולהזדהות, ואחר כך להרהר כמנהגי בחדרי חדרים. כי יש והרהורי נכנסים לארון, אך לעולם לא לארון קבורה. יהיו אלה סדורים בארון וערוכים, ויום אחד יצאו בטור ובשורה ארוכה על דף אחד לבן כשולחן ערוך שרק חכה.