אריאל הכהן | דרך לא דרך

נולד בבואנוס איירס. עלה ארצה בגיל 5 ומאז חי בישראל. בוגר בית הספר לניו-מדיה במכללת בית ברל. יזם תרבות ותוכן ("כשתנך פוגש תאטרון") מחזאי ("תמות אהובי", הרווק" "על גברים נשים ואלוהים" , "טובעים השניים") חוקר, עורך ומרצה("עולמו המופלא של מקרא"). הצגתו "תמות אהובי"- זכתה בשלושה פרסי פרינג' , הצגתו "הרווק" זכתה בפרס תיאטרון הפרינג' בקטגוריית משחק 2019

והצגתו "טובעים השניים" זכתה במקום ראשון בתחרות מחזות קריאה במסגרת פסטיבל אביב 2018. זהו רומן הביכורים שלו.

דרך לא דרך

(קטע מתוך הספר 'דרך לא דרך')

איך הכרנו או איך השגתי את מספר הטלפון שלה יכול היה להיות פרק נהדר בסדרת טלוויזיה. לא. לא. עשו על זה הרבה סדרות. שוק. על אחת הסמטאות בשביל האחורי המוליך מדוכן הגבינות אל החניון פתחו אספרסו בר קטן. דלפק צר, ארבעה כיסאות וזה כל העולם. אני לא מספר את זה נכון.

איך שהכרנו לא הכירו מעולם.

היה זה חורף. הייתה עונה כזו. אני נשבע. ירד אפילו גשם. יצאתי לשיטוט רגלי בשוק. תנועת הקונים דלילה. ריק. המוכרים עומדים ומשפשפים ידיים בעצבים, מזעיפים פנים אל מול האמיצים שיצאו בקור הזה לקנות. אמיצים או נואשים. מישהו קילל את העירייה שלא קירתה את השמיים וכל הסחורה נרטבת קיבינימט. מולו צעק אחר והאשים את העובד ששיחק אותה חולה ורק בגלל הבן זונה הזה אני לא יושב מול הטלוויזיה אוכל ופלים.

"כביסה קפה ארוחות בוקר". שלט עץ קטן על דוכן הגבינות נְטוש הקהל משך את תשומת הלב. החץ הפנה את הקורא אל השביל המוליך אל החניון. הידקתי מעיל אל גופי – מעיל אפור סטייל קולומבו, שרלוק, מארלו ועוד בלשים גיבורי ילדותי שנהגו תמיד לתחוב אפם לעסקים לא להם, והלכתי אחר הגשם שפילס מבואות מים עד לחלון זכוכית, שגילה מכונת כביסה, כיסאות בר ודלפק עץ בצבע כתום שרמז הבטחות.

דלפקים לא רומזים הבטחות.

הדלת נפתחה בקלות. אמרתי שלום, אמרתי "סליחה?" אלא שמלבד עיתונים וכמה תפריטים שדיברו על עצמם טובות לא היה איש. אולי זו הסיבה שלא הגיעה תשובה. אולי אני מתבלבל ומדובר ביום אחר. חורף אני זוכר, אני זוכר חורף, מכבסה, ריח מרכך אז. לא אז, עז. וקפה ושחמט ששיחקנו שיכורים בשעה שבחוץ מטאורולוגים קפצו משמחה על תחזית מדויקת שניבאה רוח וממטרים.

עד שהכרנו לא הכרתי כך מעולם.

לחצתי על הידית. הדלת נפתחה בקלות. אמרתי שלום. אמרתי סליחה. דפדפתי בתפריטים. הדלקתי סיגריה. קראתי עיתונים. רוח נכנסה והעיפה את הדפים. סובבתי ראשי ושם היא עמדה. שיער פרוע עיניים ירוקות ריח הגשם. בואי תיכנסי, סימנתי.

אני? שאלה בקול חולמני. כן. כן השבתי בדחיפות וסגרי את הדלת, קור כלבים.

משכה כיסא והתיישבה לידי. יש קפה?

איזה קפה?

אספרסו קצר...

כן. למה לא. עברתי לצד השני של הדוכן, מחקה תנועות מקצועיות של בריסטה מיומן תחת מבטה הנעים. בבקשה, אספרסו קצר.

הקפה טוב, סיכמה. מרפקים מונחים שרועים על הדלפק. איך העבודה?

את רואה, לא משהו.

אפשר את המאפרה?

בבקשה.

הדליקה את שלה. עיניה – התבהרות חלקית.

איך בעל הבית פה?

את מחפשת עבודה? לא יודע אם תאהבי אותו. הוא קצת קפדן ועצבני.

הוא שמן?

שמן מאוד.

ועצבני אתה אומר...

עצבני, כעסן ורגזן.

אז בשביל זה הוא מחזיק אותך פה.

סליחה?

בשביל הקליינטים.

בדיוק.

איפה הוא בעצם...?

בבנק... הלך לעשות הפקדה.

אז הוא אמור לחזור כל רגע?

לא. לא. הוא הולך בדרך כלל לבנק יהב לעובדי מדינה.

הוא עובד מדינה?!

זה החלום שלו. אבל לא קיבלו אותו.

לא גמר בית ספר עממי.

בדיוק.

מעניין...

כן... אז את בעלת המקום?

כן.

מקום יפה.

תודה.

פרצנו בצחוק שהזמין אותנו להישאר. אחר כך מזגה יין ושמה את הדיסק ההוא של ניל יאנג על רקע קול המים המכים בחלון ושתינו וכיבסנו ודיברנו ושיחקנו שח עד קצה הלילה. בבוקר התנשקנו אבל זה סיפור אחר. אחר ונדוש.