top of page

אנתולוגיה - השואה במרוצת הדורות 2020 בעריכת עדינה בן חנן

עודכן: 21 באפר׳ 2020

ראשון, שני, שלישי

אנתולוגיה - השואה במרוצת הדורות


חלק ב' - נעילה

עורכת: עדינה בן חנן




שְׂפַת אִמִּי| פרופ' גד קינר קיסינגר


כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי הָיְתָה שְׂפַת אִמִּי אֲסוּרָה

גַּם אִמִּי הָיְתָה אֲסוּרָה כִּי כְּשֶׁנּוֹלְדָה

נֶחְגְּגָה לֵדָתָהּ בְּשָׂפָה אֲסוּרָה.

וְהִיא מֵעַטָּה לֶאֱכֹל, וְהִשְׁתַּדְּלָה לָלֶכֶת

בִּצְלָלִים כְּדֵי לֹא לְהַטִּיל אֶת צִלָּהּ,

כְּדֵי שֶׁרְזוֹנָהּ לֹא יַזְכִּיר מֶה עָשׂוּ

אֵלֶּה שֶׁדִּבְּרוּ בִּשְׂפָתָהּ וּמֶה חָבָל

שֶׁלֹּא עָשׂוּ גַּם לָהּ.

וּכְשֶׁהָיִיתִי מִתְפָּרֵץ לַכְּבִישׁ וְהִיא

אָמְרָה תִּזָּהֵר בִּשְׂפָתָהּ הָאֲסוּרָה

הִכִּיתִי אוֹתָהּ

וְנָשַׁכְתִּי בִּבְשַׂר זְרוֹעָהּ כְּדֵי

לְקַעְקְעָהּ

כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ שֶׁאֲנִי לֹא

מִדּוֹבְרֵי הַשָּׂפָה הָאֲסוּרָה.

שֶׁדָּבָר אֵין לִי אִתָּהּ.


חוֹבוֹת| פרופ' גד קינר קיסינגר

מַּכּוֹלֶתְנִיק שֶׁלָּנוּ מַחְזוֹר 56 הָיָה עוֹשֶׂה

חֶשְׁבּוֹנוֹת בְּעִפָּרוֹן פֶּחָם וְאֵפֶר עַל הַזְּרוֹעַ.

וְכַמָּה קִנֵּאתִי בַּדּוֹדִים שֶׁהַחוֹבוֹת שֶׁלָּהֶם

הָיוּ רְשׁוּמִים כְּבָר בְּמִסְפָּר אָרֹךְ בִּדְיוֹ

כְּחֻלָּה יָפָה כָּזֹאת עַל הַזְּרוֹעַ, אֲבָל גַּם

קְצָת רִחַמְתִּי עֲלֵיהֶם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חוֹב כָּל

כָּךְ גָּדוֹל וּמֵאֵיפֹה יִהְיֶה לָהֶם כֶּסֶף לְהַחְזִיר?

אָז פַּעַם שָׁאַלְתִּי דּוֹד נֶחְמָד כָּזֶה שֶׁהָיָה לוֹ

בּוֹר כָּזֶה בָּרֹאשׁ קֶבֶר אֲחָיוֹת שֶׁל מַחְשָׁבוֹת

כְּמוֹ שֶׁהַמּוֹרָה הֶרְאֲתָה לָנוּ. וְהוּא קְצָת

הִתְרַגֵּז אֵבֶל אָז חִיֵּךְ מְאֹד מְאד אֲפִלּוּ קְצָת

צָחַק וְנָתַן לִי מַסְטִיק בָּזוּקָה עִם הַבְטָחָה שֶׁלִּפְנֵי

גִּיל 18 אַגִּיעַ לַיָּרֵחַ וְאָמַר לִי תָּבִין יֶלֶד יֵשׁ

חוֹבוֹת שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִפָּרְעו וּמִהֵר לְהוֹרִיד אֶת

הַשַּׁרְווּל שֶׁהַמַּכּוֹלֶתְנִיק לֹא יִרְאֶה אֶת הַחוֹב.

וְשָׂמַחְתִּי שֶׁהוּא לֹא צָרִיךְ לְסָרֵק אֶת הַחוֹבוֹת

הַפְּרוּעִים שֶׁלּוֹ לְעוֹלָם וְשֶׁוִּתְּרוּ לוֹ עַל הַחוֹב

גַּם אִם לֹא הָיָה מַסְתִּיר אוֹתוֹ וְשֶׁאַגִּיעַ לַיָּרֵחַ

שֶׁלְּשָׁם לָקְחוּ לוֹ שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים בְּלִי מַסְטִיק

בָּזוּקָה וְנוּכַל לְשַׂחֵק

אַלְבַּטְרוֹסִים | פרופ' גד קינר קיסינגר

וּבַשָּׁמַיִם צָוְחוּ עֲדַיִן שִׁיּוּרֵי אַלְבַּטְרוֹסִים

שֶׁפָּרְחוּ מִסִּיּוּטֵי הָאֵימָה שֶׁל אִמִּי עִם מוֹנוֹקְל

וְזָקָן וְדַשִּׁים מְשֻׁנָּנִים, צְלָבֵי בַּרְזֶל וְעֵינֵי פְּלָדָה

מְשֻׁרְיָנוֹת לְרֶגֶשׁ. וְהִסְתַּגַּרְתִּי מִפְּנֵיהֶם

בְּקִיתוֹן שֶׁנָּדַף אוֹדֶקוֹלוֹן שֶׁל זְקֵנִים וּמִזְוָדוֹת

מִשָּׁם שֶׁלֹּא נִפְרְקוּ וְגֻבְּבוּ עַל הָאָרוֹן בִּקְרוֹן

הַבְּהֵמוֹת שֶׁלִּי בְּדִירַת סַבָּסַבְתָּא פְרִישְמָן 26

קוֹמָה שְׁלִישִׁית שֶׁשִּׁקְשֵׁק וְדָהַר לִטְרֶבְּלִינְקָה

תַּחֲנָה רִאשׁוֹנָה סוֹבִּיבוֹר תַּחֲנָה שְׁנִיָּה הַיָּם

שֶׁלְּיָדוֹ חִכִּינוּ שֶׁיָּבוֹאוּ לְהַשְׁלִיךְ אוֹתָנוּ כְּמוֹ

שֶׁהִבְטִיחוּ וְלֹא בָּאוּ תַּחֲנָה שְׁלִישִׁית וּבְכָל

תַּחֲנָה סִנֵּן קְרוֹן הָאוֹטוֹבּוּס שִׂין שְׂמָאלִית

אֲרֻכָּה וְרָעָה

וּפָתַח דֶּלֶת בְּחָפְזָה כְּלֹעוֹ שֶׁל מִי שֶׁחָשׁ בְּחִילָה

וְעוֹצֵר בְּצַד הַדֶּרֶךְ לְהָקִיא

וְלֹא יוֹצֵא לוֹ

אֶלָּא אֲנִי.


עֲשָׂבִים | נועה כליף

בְּפִרְקֵי הַזְּמַן

שֶׁבֵּין עָבָר לְעָתִיד,

בִּקַּרְתִּי בְּמַיְדָּנֶק.

וְלֹא הָיָה שָׁם דָּבָר,

מִלְּבַד דְּמָמָה וּכְפוֹר.

וְכַמָּה עוֹרְבִים שְׁחֹרִים

כַּעֲלָטָה בּוֹהֶקֶת,

שָׁעֲטוּ בְּמַעְגָּלִים

כִּמְחַפְּשֵׂי זִכָּרוֹן

חַיִּים.

וּמִנֶּגֶד לִשְׁמֵי הָאֹפֶק,

שֶׁהִבְהֲבוּ מוּלִי

בְּשֶׁמֶשׁ אֲדֻמָּה,

נִסְגְּרוּ שַׁעֲרֵי גַּן עֵדֶן,

בְּקִירוֹת הַגֵּיהִנּוֹם

בָּהֶם נִסְפָּה עַמִּי.

וְהַשֶּׁקֶט הַצּוֹרֵם

הִדְהֵד

בְּמֶרְחָבִים רֵיקִים

כְּצִלְצוּל פַּעֲמוֹנִים כּוֹזֵב.

כְּצִלְצוּל זַעֲקַת נְפָשׁוֹת.

וְהָיָה בּוֹ עֶצֶב רַב

וְגִוּוּן חַיִּים.

אַךְ מְנוּחָה לֹא הָיְתָה בּוֹ.

בְּפִרְקֵי הַזְּמַן

שֶׁבֵּין עָבָר לְעָתִיד,

בִּקַּרְתִּי בְּמַיְדָּנֶק,

בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ מֵתוּ אַחַי.

וְלֹא הָיָה שָׁם דָּבָר,

מִלְּבַד עֲשָׂבִים.

צְמָחִים,

שֶׁהָיוּ פַּעַם

בְּנֵי אָדָם.


הפרפר | נועה כליף


אקריליק על בד, 100X100 ס"מ, 2019


שׁוֹאָה 2020 | יובל ששון

הֶחְלַטְתִּי לִכְתּוֹב שִׁיר שׁוֹאָה חָדָשׁ, מוֹדֶרְנִי וְצָעִיר

כְּלוֹמַר שִׁיר עַל הַשּׁוֹאָה

לֹא עַל כָּל הַזְּוָועוֹת

לֹא עַל הַגְּבוּרָה

לֹא עַל הַסֵּבֶל

לֹא עַל הָרוֹעַ,

אֶלָּא אַךְ וְרַק

עַל הַשּׁוֹאָה.

קָשֶׁה לִכְתּוֹב שִׁיר חָדָשׁ מוֹדֶרְנִי וְצָעִיר עַל הַשּׁוֹאָה

אוֹקֵי, כָּתַבְתִּי אֶת הַמִּילָּה שׁוֹאָה

אֲבָל אִם מוֹרִידִים אֶת כָּל

מָה שֶׁהוּזְכַּר קוֹדֶם:

זְוָועוֹת, גְּבוּרָה,

סֵבֶל וְרוֹעַ,

לֹא נִשְׁאֶרֶת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה

שׁוֹאָה לִכְתּוֹב עָלֶיהָ.

וְחָשַׁבְתִּי

שֶׁהָרוֹעַ

וְהַסֵּבֶל

וְהַגְּבוּרָה

וְהַזְּוָועָה

לֹא קְשׁוּרִים לַשּׁוֹאָה.

הֵם פָּשׁוּט שָׁם, מוּנָּחִים כְּאֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִין

עַד שֶׁבָּאִים אֲנָשִׁים וְהוֹפְכִים אוֹתָם

לְשׁוֹאָה.


כּוּלָם, כּוּלָם | שמואל מנדלסון


סתיו, 2017


האיש בבגדים הבלויים וכובע הקסקט המרופט, ישב על המדרכה המאובקת, כשהוא שעון בגבו אל קיר המאפייה, והביט בנו, הילדים, במבטים מזרי אימה.

תמיד, תמיד היה בינינו זה שמעז, אם בשריקה או בקריאה קנטרנית, לעורר את חמתו של האיש. אף אחד לא ממש ידע מנין התגלגל האיש אלינו, למושבה שטרם הפכה לעיר.

רק רסיסי שמועות, פה ושם, על חוּנֶה המסכן, המשוגע, ה'משיגינר'.

"הוא הגיע משם!" היו שמועות. "הייתה לו משפחה!" הוסיפו יודעי דבר. "הוא עבר את הגרמנים!" המילה שואה טרם השתרשה. "עבר את הגרמנים", או "עבר את היטלר", היה ביטוי נפוץ באותן שנים.

לפעמים היה חוּנֶה קם ממקומו בתזזית ופותח אחרינו במרדף, שהיה מפיץ אותנו לכל רוח, בעוד מפיו פורצת סדרת נאצות ספק בפולנית ספק ברוסית.

"כדאי שנלך", שמענו את יוסל'ה שהיה הבוגר בינינו הזאטוטים. "אבא שלי אומר," הוסיף יוסלה, "שהם מתרגזים נורא מהר, אלה שעברו את הגרמנים."

באותו יום, שהיה יום ששי, נראו אנשים יוצאים מפתח המאפייה עם חלות שזה עתה נאפו והדיפו ניחוחות של ערב שבת.

מבעד לדממת השבת, שירדה ועטפה אט אט את המושבה הוותיקה, נשמעו במרחק מה זמירות שבת מתרוננות ומתפוגגות מדי פעם.

אמא ניצבה בחלוק שַׁבַּתִי וסינר פרחוני למותניה. אבא, בחולצה לבנה מגוהצת, מותש מהעבודה בטחנת הקמח, עמד וקידש על היין בקול עייף.

הסעודה התנהלה בדממה, בעוד אמא מתאמצת בכל כוחה להניס את העייפות שירדה עליו,

אם בדיבור ואם בנגיעה קלה.

בבית שמולנו נראו מתכנסים אט אט בני משפחת פרידלר מוותיקי המושבה. דודים ודודות, צעירים וזאטוטים, בליווי קולות צחוק ועליצות.

"אצלם עוד לא התחילו אפילו להתיישב," העירה אמא, כשהיא ואבא עסוקים במנה האחרונה.

"ראיתי היום מקרוב את חוּנֶה המשוגע, זה שיושב על יד המאפייה", ניסיתי לתרום לשיחה משהו משלי. "הוא תמיד מפחיד אותנו", המשכתי כשאני מתבונן בפניהם של אבא ואמא.

"אין לכם סיבה לפחד," השיבה אמא. "אבל כדאי שתתרחקו ממנו. מה שהוא עבר אצל היטלר, זה נורא."

"מה הוא עבר?" שאלתי.

"כשתגדל יספרו לך." פניה של אמא התעננו.

"מה עם הדודים שפעם סיפרת עליהם?" שאלתי.

המזלג נשמט בנקישה מידה של אמא, והיא משכה את קצה הסינר אל עיניה שהתלחלחו באחת.

"מה איתם?" חזרתי שוב על השאלה.

"כולם.... כולם הלכו, לא נשאר מהם אפילו אחד! אבא ואני יצאנו משם כמה חודשים לפני שהכל התחיל, והם כולם....!" נמלט מגרונה פרץ חנוק של בכי, כשהיא מקנחת שוב את עיניה באותו סינר.

עיניו של אבא רשפו לעברי בזעם כאומרות "מה עשית ילד, דווקא ליד שולחן שבת, לא היה לך מה לשאול?"

מביתם של הפרידלרים החלו לבקוע קולות שירה מפיהם של מבוגרים וצעירים, "בואכם לשלום

מלאכי השלום מלאכי עליון."


אַף פַּעַם לֹא שָׁאַלְתִּי | יהודה ויצנברג ניב


אַף פַּעַם לֹא שָׁאַלְתִּי אֶת אָבִי וְאִמִּי

מֶה עָבַר עֲלֵיהֶם

בַּגֶּטָאוֹת בְּאֵירוֹפָּה.

תָּמִיד הִתְיָרֵאתִי

מִן הַתְּשׁוּבוֹת שֶׁתַּחְשֹפְנָה בְּפָנַי

אֶת אֵימַת הַבָּשָׂר הַחַי.

תָּמִיד פָּחַדְתִּי

שֶׁלֹּא אוּכַל לַעֲמֹד בְּכָךְ.

כֵּן, אֲנִי הַיֶּלֶד הַצַּבָּר, הַגָּבוֹהַּ,

פָּחַדְתִּי שֶׁלֹּא אוּכַל

לַעֲמֹד בְּכָךְ.

זִכְרוֹנוֹת, מִסְתַּבֵּר | יהודה ויצנברג ניב

זִכְרוֹנוֹת, מִסְתַּבֵּר,

הֵם פְּגָרִים חַסְרֵי שָׂפָה

וְהַפַּחַד מַמְעִידָם

עַל הַדֶּרֶךְ.

הַתֹּפֶת שֶׁעָבְרוּ הוֹרַי

צִוָּה עֲלֵיהֶם

"לְפַחֵד תָּמִיד".

כָּל שָׁנָה,

כְּשֶׁהַזִּכְרוֹנוֹת מִ"שָּׁם"

הֵרִימוּ רֹאשׁ

הָיִיתִי מִתְפַּלֵּל

שֶׁהַשִּׁכְחָה הַבְּרוּכָה

תִּמְצָא בְּאַחַד הַיָּמִים

מָקוֹם שֶׁל קֶבַע

בְּלִבָּם.

צִפּוֹרנא | אורית גולדמן

סוֹנְיָה עוֹמֶדֶת מֵעָלַיִךְ

אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת מִמְּנָה אֵלַיִךְ

וּבַחֲזָרָה - שְׁאֵלָה נִפְקַחַת בְּעֵינַיִךְ

אֶל שׁוֹמֶרֶת רֹאשֵׁךְ: מִי זֹאת?

הִיא, זֹאת, נֶכְדָּה.

אֲנִי פּוֹתַחַת פֶּה וּמְעַרְבֶּבֶת יָדַיִם

בִּתְנוּעָה שֶׁהָיְתָה שֶׁלְּךָ וְעַתָּה אֲנִי

נוֹשֵׂאת אוֹתָה בֵּין אֲגוּדָלִים מִתְעַגְּלִים

סְבִיב עַצְמָם. יָדַיִם נָחוֹת עַל חֵיק.

הַבִּיטִי,

הַצִּפֹּרֶן שֶׁל הַזֶּרֶת עוֹדֶנָּה עֲקוּרָה

מִמְּכוֹנַת הַתְּפִירָה בְּמַחֲנֶה הָעֲבוֹדָה -

פַּעַם, כְּשֶׁהָיִית צְעִירָה,

צָבַעְתְּ בְּלָק אֶת הָעוֹר הֶחָשׂוּף.

אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת הַשִּׁלּוּב

מֵחֵיקִי וּמוֹשִׁיטָה - קְחִי נָא!

כָּאן תִּצְמַח צִפּוֹר חֲדָשָׁה.


בְּשִׂיאָהּ | קֶרֶן קוֹלְטוֹן

בְּשִׂיאָהּ סַבְתָּא שָׁקְלָה לֹא יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים קִילוֹגְרָם. תָּמִיד הִשְׁלַכְנוּ זֹאת עַל הַשּׁוֹאָה. אֲנִי זוֹכֶרֶת כְּשֶׁהָיִיתִי קְטַנָּה וְהִגַּעְתִּי לַגּוֹבָה שֶׁלָּהּ לֹא הָיִיתִי מְרֻצָּה שֶׁהַמְּשֻׁקָּל שֶׁלִּי רַב מִשֶּׁלָּהּ. לֹא הָיָה קַל לִגְרֹם לְסַבְתָּא לֶאֱכֹל. לָכֵן הִפְסַקְתִּי אֲנִי

שַׁלֶּכֶת | אשר גל

בְּסֶפְּטֶמְבֶּר

מַשִּׁילִים

עֲצֵי הַדֹּלֶב

עָלִים צְהֻבִּים.

אַתָּה הַהֵלֶךְ

הַחוֹלֵף בְּאֶרֶץ שֶׁאֵין בָּהּ מַצֵּבוֹת

קְטֹף כּוֹכָב צָהֹב

מֵעַל אֲדָמָה שְׁחֹרָה

תְּלֵה אוֹתוֹ

עַל בִּגְדְּךָ.


פְּנֵי אִמִּי | אשר גל


עַל הַקִּירוֹת תְּמוּנוֹת שֶׁל מַרְקְס וְלֶנִין

וּבֵין דְּיוֹקְנָאוֹת הַנְּבִיאִים הַמְּזֻקָּנִים כְּתֹבֶת אֲדֻמָּה:

"תְּחִי הַמַּהְפֵּכָה".

פּוֹלִין , אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וְשֵׁשׁ .

תִּקְוָה חֲדָשָׁה בָּאֲוִיר . הַקָּהָל מְחַיֵּךְ.

הַכֹּל מִתְנַהֵל עַל מֵי מְנוּחוֹת .

אֲבִי וְאִמִּי מָצְאוּ בַּיִת

בְּעִיר שֶׁל גֶּרְמָנִים שֶׁגֹּרְשׁוּ

וְהִשְׁאִירוּ לָהֶם

כְּלֵי מִטְבָּח , צַעֲצוּעִים, מַצָּעִים .

הַפַּרְנָסָה מְצוּיָה וְיֵשׁ שְׁנֵי יְלָדִים .

הֵם מְחַכִּים לִנְסֹעַ לְאֶרֶץ חֲדָשָׁה

לְהוֹלִיד עוֹד יֶלֶד.

וְרַק אִמִּי

הִיא הַיְחִידָה

בֵּין פַּרְצוּפֵי הַיְּהוּדִים בַּתְּמוּנָה

שֶׁאֵינָהּ מְחַיֶּכֶת.


קְרֶם בְּוָארְיָה| מורן קבסו

התבוננתי באוויר הכחול, אפוף הערפל, ונפרדתי מהים לפני שאטמתי את פתח הצוללת, כחלילן הסוכר את נקבי החליל באצבעות זהירות. התמכרתי אז למנגינת המעמקים, שהייתה שונה מן ההמנון ומשירי הקרב הגרמניים. מעולם לא האמנתי ברעיונות שהגו חולי השליטה המעוותים. נפשי לא השתוקקה להילחם, לכן נטשתי את היבשה, שקעתי במימי האוקיינוס.


עד מהרה, גיליתי כמה מרה הייתה טעותי. ייחלתי לברוח מן היקום הנעול, התובעני ההוא, אבל הייתי מוקף מים רבים וחסרי רחמים מכל עבריי. באחד הלילות נפגענו אנושות, כאשר משחתת אויב הפציצה אותנו בכבדות. העמקנו אל דממת המצולות, אבל פצצות העומק הכריעו את הצוללת הנאנקת מעוצמת השקיעה.


בלית ברירה, עלינו אל האוויר ונמלטנו אל המים, כל אדם נזנח לנפשו. בתור המפקד, יצאתי אחרי היתר. לבשתי את אפוד ההצלה והצדעתי לעבר אנשיי. נתתי בה מבט משתאה, בצוללת הגוססת, לפני שהתרתי לה לטבוע, מסרב להיפרד ממנה עד לרגעי גוויעתה הסופית. שחיתי במשך שעות. רציתי להרפות, להיסחף עם הזרם, אבל תאוות החיים שכנעה אותי להמשיך ולא לוותר.

נויה מביטה בי בעיניה התכולות הסקרניות, ופונה מדי פעם אל מחברת הספירלה בעלת כריכת הטורקיז, שעליה מצויר פרח קאלה לבן, גבעולו ירוק וארוך. גם הוא, כך נדמה, מקשיב לזיכרונותיי בעניין. היא רושמת הערות, בשעה שאני לוגם תה נענע, להרטיב את גרוני הניחר. פגישתנו מתקיימת על אף התנגדותו של אביה, שהציע, "פשוט תשכחי את הגרמני הזה", אבל היא נחושה בדעתה.

הספר על הצוללות שמצאה בספריית בית הספר גרם לה לחקור את העניין כשהייתה בת שש עשרה. היא נתקלה בי במקרה ביום חורף צונן וסחוף רוחות, אחרי שנפלה לשלולית מים ונפצעה בזרועה הימנית. רכנתי לעברה, סייעתי לה לקום על רגליה.


נויה מספרת לי שסבה נהרג במלחמה. שפתיי רוצות ללחוש, "אני יודע", אבל משתתפות בצערה. היא אוהבת את הים, בייחוד סיפורים על צוללות. היא רואה שאני אדם שתקן, כבר בן שבעים ושתיים, ומציעה לי להעלות על הכתב את זיכרונות המלחמה שהעיבו על נפשי כענני ברד. אז, מגלה שצוללת ירתה בספינה שבה שהה סבה, ואביה, שגדל ללא דמות אב, פחד מתפקידו החדש והיה יתום למחצה כל חייו.

"תכתוב", מבקשת נויה, "תכתוב. רק ככה תוכל לשכוח".

"איך את יודעת שאני רוצה לשכוח?"

"זה מה שרוצה כל מי שנכנס לעומק של מאתיים מטרים בלי שמכוונים לו אקדח לרקה".

"אולי", אני משיב, גבתי מתרוממת מעל עיני החומה, "אבל בסוף אני אשכח, בסוף כולנו נשכח, ושום אקדח לא יעזור".

אני מהרהר, משחזר את רגע נפילתה לתוך השלולית. בניגוד למלח הנבון וטהור הלב, היא לא נלחמה, אולי מן הסיבה הזו אחזתי בידה והתרתי לזרועי למשוך בה. היא סיפרה על שיעוריה המתארכים בבית הספר הסמוך אל חנות השלגונים, ואילו אני תיארתי את מעשיי בבקרים הרגועים, סיפרתי שאני ערירי מבחירה, העוגות והקינוחים מעשה ידיי הם חבריי, וחיוך זחוח התגנב אל שפתיי. היא הודתה לי ופנתה לדרכה, אבל אז שבה על עקבותיה, ביקשה לטעום מן המעדנים שאני מכין.


פתחתי את הדלת אל הדירה האפלולית. עציצי פרחים מלבלבים נחו במרפסת, תכולים, ורודים כהים ולבנים, מדיפים ניחוחות נעימים. על השולחן המתינה צלחת, ובה לביבות בטטה פריכות, לצידן, בתוך קנקן זעיר, רוטב שמנת חמוצה, שעלי עירית שחו בו בנחת.

"מי אתה?" רציתי לחקור את השתקפותי בראי. קומתי הממוצעת, גזרתי הצנומה, עצמות לחיי הגבוהות נגלו לפניי. עיניי החומות הביטו בי מבעד לזכוכית המוכספת, דוממות. "מוטב שתביט בה ותשאל: מי אני?" השיבו מחשבותיי, וכבר דמיינתי את צעקות התוכחה שתנחית על שיערי האפור החיוור, כשתתחיל לשנוא את גרמניה, "אז תיסע בפולקסווגן, תקנה חולצה של הוגו בוס ותאכל קרם בוואריה בתבנית תוצרת ד"ר אטקר, לכל הרוחות!" אבל היא מחתה פירורי לביבות מעל שפתיה וחייכה בביישנות שובת לב.

מאוחר יותר, פגשה את אביה. הקשבתי לשיחתם, בשעה שהתרחקו. "את יהודייה", אמר האיש, גם הוא בעל קומה ממוצעת ועור בהיר, אבל שיערו חום ועיניו הטובות כחולות כמי האוקיינוס. "ואת מחבבת את הנאצי הזה".

"אני לא מחבבת אותו, רק אמרתי שהוא אדם מעניין", השיבה, מביטה לאחור, אבל לא הבחינה בצלליתי הניצבת מאחורי הדלת.

"אבל הוא נאצי".

"בסדר".

"אז למה?" תהה.

"לא יודעת, כנראה..."

"את מחפשת מים נקיים בתעלות ביוב".

"אולי".

"באמת. המנוול הזה עזר לאויבים שלנו, את יודעת מה הם עשו לסבא שלך, לאבא שלי!"

"אני יודעת, אבל עדיין... הוא לא עשה לנו כלום".

אביה הנהן חלושות. "את מחפשת מים נקיים בתעלות ביוב", חזר ואמר.

"אולי. ואולי אני עוד אמצא".

הם התרחקו, כשם שהדי הטורפדו ופצצות העומק הולכים ובאים, שורקים באוזניי, יריות מהדהדות עם הרוח המפזמת את שירה הרחוק.


כבר ביום המחרת, נויה שבה לביתי עם קרם בוואריה בקערת זכוכית ירוקה, ורצתה לחלוק איתי את הקינוח שהכינה, אבל אמרתי, "את צריכה ללכת, הרי אני נאצי". היא קפאה אל מול חיוכי המבודח. "אחרי שנים רבות מספור, המלחמה מסרבת לעזוב אותי, כמו מחזרת נלהבת", הוספתי. התרתי לה לשבת על הספה.

אני קורא את הערותיה: מול המסך הריק אני מבינה שהזמן הוא כמו ילד עצוב, כמו סבא שלי, שנשאר צעיר לנצח. אם אכעס עליו, יברח ולא ישוב עוד. אם אחבק, יברח אפילו יותר, אבל בסוף יעצור, ימחה את השניות המימיות מעיניו, וידבר בקול סבלני ורב חשיבות. "נצחי, זה מה שאני", הוא יאמר, בן אלמוות עגום, "בי ההתחלה ובי הסוף".

ואני אזכר בשיר של קלצ'ר קלאב, ברגע ההוא, השביר, שבו הבנתי כי הזמן לא ייתן לי זמן. ואולי אעצור את השעון. ככה, רק בשביל לראות שיש קרח, והוא לא נמצא רק בים. והשעון יקפא, אבל הזמן יזרום גם בלעדיו. נאבד את אהובינו בין אם יהיו על סיפון ספינה ובין אם יציירו חלומות על פיסות נייר, בדומה לאבי, שמוסיף את דמותו של סבי לציורי האוקיינוס האטלנטי, מקים אותו לתחייה בצבעי המים הכחולים, השבריריים, רק לרגע, לפני שישוב אל מקום מנוחתו התת-ימי.

אני משיב את המחברת בכריכת הטורקיז לידיה. "חייל הוא כמו רוצח, רק שהוא לא מכיר את הקורבן. אז בעצם", ידי מניחה את כוס התה על המפה הלבנה, "חייל הוא כמו רוצח שכיר". היא שותקת, מהנהנת. "קוסם מעלים בחורה, בחורה מעלימה ייאוש, ייאוש מעלים מאמץ, מאמץ מעלים פצצות עומק, פצצות עומק מעלימות צוללת, צוללת מעלימה בן אדם, מיואש, או עמוק, או קוסם... מעלים בחורה". עיניה נפקחות בפליאה אל מול חיוכי הדק, לשמע משחק המילים. "אבל אלה שצריכים לסלוח הם המתים".

דממה נופלת עליה. "לא הייתי שם אף פעם", מודה לבסוף, "באוקיינוס. הזיכרונות משם... הם עדיין רודפים אותך".

"כל מי שנשאר, נרדף".

"סבא נפל ולא חזר. תמיד חשבתי ש... אפילו האויבים יצילו אותו. הרי הוא היה נאה כל כך והעיניים שלו ממש זהרו, כמו השמש שיוצרת ניצוצות במי הים".

"הספינה טבעה?"

"כן, צוללת ירתה בה".

אני מתבונן בה, מהורהר.

אחרי שאנחנו נפרדים, אני נעלם מדרכה, והיא נעצבת ומחפשת אחריי בדירה ובמקום פגישתנו הפתאומית, הרחוקה, אך ניסיונותיה עולים בתוהו. דלתי נעולה בפניה.


לבסוף, נויה מוצאת אותי על ספסל בכיכר, יושב לפני המזרקה ומביט במים השקופים, הפוגעים בקירות התכלת, זורמים עליהם כמפלים שאין להם סוף. אני מספר לה שהייתי בצוללת ההיא, ששמי היה מיכאל וגנבתי את זהותו של ריינהרד אחד, גרמני שנהרג במלחמה, כדי להימלט מציפורני הנאצים, שהוריי וארבעת אחיי נרצחו במחוזות הייאוש הקפואים של טרבלינקה, שייחלתי להצטרף אליהם. היא נאלמת, עיניה מתרוצצות, מנסות להישאר רגועות, אך לשווא. אני מבקש שתראה לי את תמונתו של סבה, נפשי נסערת, אבל גם אני נאבק לשמור על קור רוחי.


נויה מבקשת מאביה תמונה, אבל הוא שומט את המכחול על פלטת הצבעים, גלי דאגה גואים בעיניו, והוא מחבק אותה, שיערה החום הארוך מקיף אותם כהילת מלאכים. אני רואה את דמויותיהם בבית הקפה שמעבר לרחוב. היא מהנהנת, ודאי מבטיחה שלא תפגוש בי עוד, אבל נוטלת את התמונה הישנה בגווני האפור. שפתיו הדקות של סבה מחייכות באומץ, עיניו בורקות בשלוות מנצחים, ואני יודע שהוא ניצח, על אף נפילתו. הוא ניצח את כולנו.


רעד חולף בגופי. האשמה מציפה כל סיפון בראשי, ופתח הצוללת נפער לרווחה. אני מספר לה הכול, "הצוללת שלי ירתה בספינה של סבא שלך. הוא נפל למים וניסה להציל את עצמו, אבל אנחנו התבוננו בו וביתר הבריטים, המומים, ולא עשינו דבר. בגלל התקנות של דניץ, בגלל הצפיפות שהייתה לנו ממילא, בגלל הכול".

נויה לוטשת בי מבט חד כסכין, "יכולתם לעשות משהו! להציל אותו! לעזאזל איתך!" ואז היא הולכת, חוזרת לבית הספר, לשגרה הנבובה, לקסם נעוריה.


לא שיניתי את גורלו של סבה האבוד. אני, מיכאל שהפך לריינהרד, יכולתי להציל את המלח הצעיר, אבל לא נקפתי אצבע. חשתי בנוכחותו המכבידה על מצפוני, לכן עזבתי את גרמניה והיגרתי לישראל, אבל דמותו של המלח הנישא עם הגלים נותרה קבועה בעיני רוחי, אצילית ורודפת, פיו מקושת, עיניו הכחולות שותקות בהשלמה עגומה. מעולם לא שב אל רעייתו ואל בנו.

אחרי שבועות ספורים, מגיעה אליה שיחת טלפון מבית החולים. "ריינהרד עבר התקף לב, הוא מבקש לראות אותך". הרופא מספר לה שנעשיתי "כואב ועצוב". אני מגחך בעיניים לחות לשמע דבריו. נויה פוחדת לשוב ולראותי במצבי, אני מרגיש את זה בהיסוס שבתגובותיה, אבל היא מבקרת אותי על אף אוקיינוס המלחמה הגועש בינינו.


שם, בחדר עם ציורי הפרחים המשתרגים מטה, ורודים בהירים וצהובים, אני מספר על הצוללת, "הייתי אמור לטבוע יחד איתה, עם מכונת הקרב האדירה הזו, אבל ביום ההוא החלטתי לשרוד, ועכשיו אני חי והם מתים, כולם, ואולי הם אלה שיצאו לחופשי, לא אני".

אבל נויה מנידה בראשה לשלילה, מבקשת שלא אחשוב על כך. הרי הוא נח עכשיו, סבה האהוב, בשלוות עולמים. ולרגע, שנינו מייחלים להצטרף אליו, להתיר למים העמוקים לעטוף אותנו בחיבוק כחול רך, בחוסר תחושה. ואז הרגע חולף, והיא נותנת לי צלחת שבתוכה קרם בוואריה, מתיקות נובעת מתוך הצער, נחמה לבנה. היא יושבת לצד מיטתי, מחייכת, ורוגע אינסופי נופל עלינו.



אִמָּא רָעָה | יעקב ברזילי

עָמַדְנוּ בְּמִגְרָשׁ הַמִּסְדָּרִים בְּבֶּרְגֶּן-בֶּלְזֶן

וְצָפִינוּ בַּנְּעָרִים הַמִּתְנַדְנְדִים

עַל עַמּוּדֵי הַתְּלִיָּה.

אֲחוֹתִי חָשְׁבָה שֶׁנִּמְצֵאת בְּגַן – שַׁעֲשׁוּעִים

וְרָמְזָה לְאִמָּא שֶׁגַּם הִיא רוֹצָה לְהִתְנַדְנֵד.

וּכְשֶׁאִמָּא סֵרְבָה לָקַחַת אוֹתָהּ לַנַּדְנֵדוֹת

הִיא לָחֲשָׁה לָהּ בָּאֹזֶן:

"אֲנִי הֲרֵי יָדַעְתִּי שֶׁאַתְּ לֹא אוֹהֶבֶת אוֹתִי".

אֶחָד וְעוֹד אֶחָד | יעקב ברזילי

אֶחָד וְעוֹד אֶחָד

הֵם לֹא שְׁנַיִם

אֶחָד וְעוֹד אֶחָד

הֵם מִינוּס שְׁנַיִם

אָמַר יֶלֶד יְהוּדִי

שֶׁהִתְיַתֵּם בַּשּׁוֹאָה.


לֹא שָׁמַר| גיא פינקלשטיין

א.

הִקְלַדְתִּי בְּעֵץ הַמִּשְׁפָּחָה

נִצָּן

(לֹא עָנָף)

סַלוֹמֵאָה מְזוֹרָקְבִיץ'

נוֹלְדָה: 1.2.1928

נִרְצְחָה: גֵּטוֹ וַרְשָׁה 1.2.1943, מֻקְדָּם בַּבֹּקֶר--

הָא! הֲרֵי זֶה בֹּקֶר יוֹם הֻלַּדְתָּהּ!

מַזָּל טוֹב, סַלוֹמֵאָה!

אֶת יוֹם הַהֻלֶּדֶת הַזֶּה לֹא תִּשְׁכְּחִי!

ב.

סִיַּמְתִּי לְהַקְלִיד אֶת הָרְשׁוּמָה.

לָחַצְתִּי

save

save

save

save

save

save

אֲבָל זֶה לֹא שָׁמַר,

סַלוֹמֵאָה עֲדַיִן נִרְצְחָה

בְּיוֹם הֻלַּדְתָּהּ הַחֲמִשָּׁה עָשָׂר.

יְרֻשָּׁה | זוהר אביב

כְּבָר כְּשֶׁאַבָּא אָמַר לִי לִגְמֹר

הַכֹּל מֵהַצַּלַּחַת,

כְּבָר כְּשֶׁהִכָּה בְּמִצְחִי

וְנִדְפַּק רֹאשִׁי בַּקִּיר,

רַק כִּי שָׁפַכְתִּי

בְּטָעוּת

כּוֹס חָלָב עַל הַמַּפָּה,

כְּבָר אָז בְּקַטְנוּתִי

הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁמַּשֶּׁהוּ מוּזָר,

אַבָּא שֶׁלִּי הַטּוֹב,

הֶחָרוּץ,

מַה זֶּה הָיָה לוֹ?

וְנִזְכַּרְתִּי שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא קִבַּלְתִּי

מִמְּנוּ חִבּוּק

אוֹ נְשִׁיקָה,

וְיוֹם אֶחָד סִפֵּר עַל יַלְדוּתוֹ

בְּלוּב,

וְהֵבַנְתִּי שֶׁהַשּׁוֹאָה גַּם לְשָׁם

חָדְרָה

אֶל לֵב תָּמִים שֶׁל יֶלֶד,

אֶת נָפְשׁוֹ הִשְׁחִירָה

אֶת אָפְיוֹ עִצְּבָה

וְהִיא עוֹבֶרֶת בַּגֵּנִים בַּדֻּגְמָה,

אֶל הַדּוֹר הַבָּא וְהַבָּא

הַאִם גַּם אֲנִי

נִצּוֹלַת שׁוֹאָה?


שולם| גבריאלה לב


כשאני נזכרת בבית שבו גדלתי באוסטרליה אני רואה בית מלא בדברים ממקום אחר.

שפע של אוכל. וניטה, כבד מטוגן עם בצל, פפריקש, גרינדה פלייש, פלצינטוס, רוקוט קרומפלי, הכל ממקום אחר.

והאנשים שביקרו אצלנו

אנשים שונים כל כך מהעולם הבלונדיני שהתקיים בחוץ בעל העיניים הכחולות והגופים החטובים.

זיגלק,

בוכלר מגדות, </