אנתולוגיה - השואה במרוצת הדורות 2020 בעריכת עדינה בן חנן

עודכן ב: 21 אפר 2020

ראשון, שני, שלישי

אנתולוגיה - השואה במרוצת הדורות


חלק ב' - נעילה

עורכת: עדינה בן חנן




שְׂפַת אִמִּי| פרופ' גד קינר קיסינגר


כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי הָיְתָה שְׂפַת אִמִּי אֲסוּרָה

גַּם אִמִּי הָיְתָה אֲסוּרָה כִּי כְּשֶׁנּוֹלְדָה

נֶחְגְּגָה לֵדָתָהּ בְּשָׂפָה אֲסוּרָה.

וְהִיא מֵעַטָּה לֶאֱכֹל, וְהִשְׁתַּדְּלָה לָלֶכֶת

בִּצְלָלִים כְּדֵי לֹא לְהַטִּיל אֶת צִלָּהּ,

כְּדֵי שֶׁרְזוֹנָהּ לֹא יַזְכִּיר מֶה עָשׂוּ

אֵלֶּה שֶׁדִּבְּרוּ בִּשְׂפָתָהּ וּמֶה חָבָל

שֶׁלֹּא עָשׂוּ גַּם לָהּ.

וּכְשֶׁהָיִיתִי מִתְפָּרֵץ לַכְּבִישׁ וְהִיא

אָמְרָה תִּזָּהֵר בִּשְׂפָתָהּ הָאֲסוּרָה

הִכִּיתִי אוֹתָהּ

וְנָשַׁכְתִּי בִּבְשַׂר זְרוֹעָהּ כְּדֵי

לְקַעְקְעָהּ

כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ שֶׁאֲנִי לֹא

מִדּוֹבְרֵי הַשָּׂפָה הָאֲסוּרָה.

שֶׁדָּבָר אֵין לִי אִתָּהּ.


חוֹבוֹת| פרופ' גד קינר קיסינגר

מַּכּוֹלֶתְנִיק שֶׁלָּנוּ מַחְזוֹר 56 הָיָה עוֹשֶׂה

חֶשְׁבּוֹנוֹת בְּעִפָּרוֹן פֶּחָם וְאֵפֶר עַל הַזְּרוֹעַ.

וְכַמָּה קִנֵּאתִי בַּדּוֹדִים שֶׁהַחוֹבוֹת שֶׁלָּהֶם

הָיוּ רְשׁוּמִים כְּבָר בְּמִסְפָּר אָרֹךְ בִּדְיוֹ

כְּחֻלָּה יָפָה כָּזֹאת עַל הַזְּרוֹעַ, אֲבָל גַּם

קְצָת רִחַמְתִּי עֲלֵיהֶם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חוֹב כָּל

כָּךְ גָּדוֹל וּמֵאֵיפֹה יִהְיֶה לָהֶם כֶּסֶף לְהַחְזִיר?

אָז פַּעַם שָׁאַלְתִּי דּוֹד נֶחְמָד כָּזֶה שֶׁהָיָה לוֹ

בּוֹר כָּזֶה בָּרֹאשׁ קֶבֶר אֲחָיוֹת שֶׁל מַחְשָׁבוֹת

כְּמוֹ שֶׁהַמּוֹרָה הֶרְאֲתָה לָנוּ. וְהוּא קְצָת

הִתְרַגֵּז אֵבֶל אָז חִיֵּךְ מְאֹד מְאד אֲפִלּוּ קְצָת

צָחַק וְנָתַן לִי מַסְטִיק בָּזוּקָה עִם הַבְטָחָה שֶׁלִּפְנֵי

גִּיל 18 אַגִּיעַ לַיָּרֵחַ וְאָמַר לִי תָּבִין יֶלֶד יֵשׁ

חוֹבוֹת שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִפָּרְעו וּמִהֵר לְהוֹרִיד אֶת

הַשַּׁרְווּל שֶׁהַמַּכּוֹלֶתְנִיק לֹא יִרְאֶה אֶת הַחוֹב.

וְשָׂמַחְתִּי שֶׁהוּא לֹא צָרִיךְ לְסָרֵק אֶת הַחוֹבוֹת

הַפְּרוּעִים שֶׁלּוֹ לְעוֹלָם וְשֶׁוִּתְּרוּ לוֹ עַל הַחוֹב

גַּם אִם לֹא הָיָה מַסְתִּיר אוֹתוֹ וְשֶׁאַגִּיעַ לַיָּרֵחַ

שֶׁלְּשָׁם לָקְחוּ לוֹ שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים בְּלִי מַסְטִיק

בָּזוּקָה וְנוּכַל לְשַׂחֵק

אַלְבַּטְרוֹסִים | פרופ' גד קינר קיסינגר

וּבַשָּׁמַיִם צָוְחוּ עֲדַיִן שִׁיּוּרֵי אַלְבַּטְרוֹסִים

שֶׁפָּרְחוּ מִסִּיּוּטֵי הָאֵימָה שֶׁל אִמִּי עִם מוֹנוֹקְל

וְזָקָן וְדַשִּׁים מְשֻׁנָּנִים, צְלָבֵי בַּרְזֶל וְעֵינֵי פְּלָדָה

מְשֻׁרְיָנוֹת לְרֶגֶשׁ. וְהִסְתַּגַּרְתִּי מִפְּנֵיהֶם

בְּקִיתוֹן שֶׁנָּדַף אוֹדֶקוֹלוֹן שֶׁל זְקֵנִים וּמִזְוָדוֹת

מִשָּׁם שֶׁלֹּא נִפְרְקוּ וְגֻבְּבוּ עַל הָאָרוֹן בִּקְרוֹן

הַבְּהֵמוֹת שֶׁלִּי בְּדִירַת סַבָּסַבְתָּא פְרִישְמָן 26

קוֹמָה שְׁלִישִׁית שֶׁשִּׁקְשֵׁק וְדָהַר לִטְרֶבְּלִינְקָה

תַּחֲנָה רִאשׁוֹנָה סוֹבִּיבוֹר תַּחֲנָה שְׁנִיָּה הַיָּם

שֶׁלְּיָדוֹ חִכִּינוּ שֶׁיָּבוֹאוּ לְהַשְׁלִיךְ אוֹתָנוּ כְּמוֹ

שֶׁהִבְטִיחוּ וְלֹא בָּאוּ תַּחֲנָה שְׁלִישִׁית וּבְכָל

תַּחֲנָה סִנֵּן קְרוֹן הָאוֹטוֹבּוּס שִׂין שְׂמָאלִית

אֲרֻכָּה וְרָעָה

וּפָתַח דֶּלֶת בְּחָפְזָה כְּלֹעוֹ שֶׁל מִי שֶׁחָשׁ בְּחִילָה

וְעוֹצֵר בְּצַד הַדֶּרֶךְ לְהָקִיא

וְלֹא יוֹצֵא לוֹ

אֶלָּא אֲנִי.


עֲשָׂבִים | נועה כליף

בְּפִרְקֵי הַזְּמַן

שֶׁבֵּין עָבָר לְעָתִיד,

בִּקַּרְתִּי בְּמַיְדָּנֶק.

וְלֹא הָיָה שָׁם דָּבָר,

מִלְּבַד דְּמָמָה וּכְפוֹר.

וְכַמָּה עוֹרְבִים שְׁחֹרִים

כַּעֲלָטָה בּוֹהֶקֶת,

שָׁעֲטוּ בְּמַעְגָּלִים

כִּמְחַפְּשֵׂי זִכָּרוֹן

חַיִּים.

וּמִנֶּגֶד לִשְׁמֵי הָאֹפֶק,

שֶׁהִבְהֲבוּ מוּלִי

בְּשֶׁמֶשׁ אֲדֻמָּה,

נִסְגְּרוּ שַׁעֲרֵי גַּן עֵדֶן,

בְּקִירוֹת הַגֵּיהִנּוֹם

בָּהֶם נִסְפָּה עַמִּי.

וְהַשֶּׁקֶט הַצּוֹרֵם

הִדְהֵד

בְּמֶרְחָבִים רֵיקִים

כְּצִלְצוּל פַּעֲמוֹנִים כּוֹזֵב.

כְּצִלְצוּל זַעֲקַת נְפָשׁוֹת.

וְהָיָה בּוֹ עֶצֶב רַב

וְגִוּוּן חַיִּים.

אַךְ מְנוּחָה לֹא הָיְתָה בּוֹ.

בְּפִרְקֵי הַזְּמַן

שֶׁבֵּין עָבָר לְעָתִיד,

בִּקַּרְתִּי בְּמַיְדָּנֶק,

בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ מֵתוּ אַחַי.

וְלֹא הָיָה שָׁם דָּבָר,

מִלְּבַד עֲשָׂבִים.

צְמָחִים,

שֶׁהָיוּ פַּעַם

בְּנֵי אָדָם.


הפרפר | נועה כליף


אקריליק על בד, 100X100 ס"מ, 2019


שׁוֹאָה 2020 | יובל ששון

הֶחְלַטְתִּי לִכְתּוֹב שִׁיר שׁוֹאָה חָדָשׁ, מוֹדֶרְנִי וְצָעִיר

כְּלוֹמַר שִׁיר עַל הַשּׁוֹאָה

לֹא עַל כָּל הַזְּוָועוֹת

לֹא עַל הַגְּבוּרָה

לֹא עַל הַסֵּבֶל

לֹא עַל הָרוֹעַ,

אֶלָּא אַךְ וְרַק

עַל הַשּׁוֹאָה.

קָשֶׁה לִכְתּוֹב שִׁיר חָדָשׁ מוֹדֶרְנִי וְצָעִיר עַל הַשּׁוֹאָה

אוֹקֵי, כָּתַבְתִּי אֶת הַמִּילָּה שׁוֹאָה

אֲבָל אִם מוֹרִידִים אֶת כָּל

מָה שֶׁהוּזְכַּר קוֹדֶם:

זְוָועוֹת, גְּבוּרָה,

סֵבֶל וְרוֹעַ,

לֹא נִשְׁאֶרֶת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה

שׁוֹאָה לִכְתּוֹב עָלֶיהָ.

וְחָשַׁבְתִּי

שֶׁהָרוֹעַ

וְהַסֵּבֶל

וְהַגְּבוּרָה

וְהַזְּוָועָה

לֹא קְשׁוּרִים לַשּׁוֹאָה.

הֵם פָּשׁוּט שָׁם, מוּנָּחִים כְּאֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִין

עַד שֶׁבָּאִים אֲנָשִׁים וְהוֹפְכִים אוֹתָם

לְשׁוֹאָה.


כּוּלָם, כּוּלָם | שמואל מנדלסון


סתיו, 2017


האיש בבגדים הבלויים וכובע הקסקט המרופט, ישב על המדרכה המאובקת, כשהוא שעון בגבו אל קיר המאפייה, והביט בנו, הילדים, במבטים מזרי אימה.

תמיד, תמיד היה בינינו זה שמעז, אם בשריקה או בקריאה קנטרנית, לעורר את חמתו של האיש. אף אחד לא ממש ידע מנין התגלגל האיש אלינו, למושבה שטרם הפכה לעיר.

רק רסיסי שמועות, פה ושם, על חוּנֶה המסכן, המשוגע, ה'משיגינר'.

"הוא הגיע משם!" היו שמועות. "הייתה לו משפחה!" הוסיפו יודעי דבר. "הוא עבר את הגרמנים!" המילה שואה טרם השתרשה. "עבר את הגרמנים", או "עבר את היטלר", היה ביטוי נפוץ באותן שנים.

לפעמים היה חוּנֶה קם ממקומו בתזזית ופותח אחרינו במרדף, שהיה מפיץ אותנו לכל רוח, בעוד מפיו פורצת סדרת נאצות ספק בפולנית ספק ברוסית.

"כדאי שנלך", שמענו את יוסל'ה שהיה הבוגר בינינו הזאטוטים. "אבא שלי אומר," הוסיף יוסלה, "שהם מתרגזים נורא מהר, אלה שעברו את הגרמנים."

באותו יום, שהיה יום ששי, נראו אנשים יוצאים מפתח המאפייה עם חלות שזה עתה נאפו והדיפו ניחוחות של ערב שבת.

מבעד לדממת השבת, שירדה ועטפה אט אט את המושבה הוותיקה, נשמעו במרחק מה זמירות שבת מתרוננות ומתפוגגות מדי פעם.

אמא ניצבה בחלוק שַׁבַּתִי וסינר פרחוני למותניה. אבא, בחולצה לבנה מגוהצת, מותש מהעבודה בטחנת הקמח, עמד וקידש על היין בקול עייף.

הסעודה התנהלה בדממה, בעוד אמא מתאמצת בכל כוחה להניס את העייפות שירדה עליו,

אם בדיבור ואם בנגיעה קלה.

בבית שמולנו נראו מתכנסים אט אט בני משפחת פרידלר מוותיקי המושבה. דודים ודודות, צעירים וזאטוטים, בליווי קולות צחוק ועליצות.

"אצלם עוד לא התחילו אפילו להתיישב," העירה אמא, כשהיא ואבא עסוקים במנה האחרונה.

"ראיתי היום מקרוב את חוּנֶה המשוגע, זה שיושב על יד המאפייה", ניסיתי לתרום לשיחה משהו משלי. "הוא תמיד מפחיד אותנו", המשכתי כשאני מתבונן בפניהם של אבא ואמא.

"אין לכם סיבה לפחד," השיבה אמא. "אבל כדאי שתתרחקו ממנו. מה שהוא עבר אצל היטלר, זה נורא."

"מה הוא עבר?" שאלתי.

"כשתגדל יספרו לך." פניה של אמא התעננו.

"מה עם הדודים שפעם סיפרת עליהם?" שאלתי.

המזלג נשמט בנקישה מידה של אמא, והיא משכה את קצה הסינר אל עיניה שהתלחלחו באחת.

"מה איתם?" חזרתי שוב על השאלה.

"כולם.... כולם הלכו, לא נשאר מהם אפילו אחד! אבא ואני יצאנו משם כמה חודשים לפני שהכל התחיל, והם כולם....!" נמלט מגרונה פרץ חנוק של בכי, כשהיא מקנחת שוב את עיניה באותו סינר.

עיניו של אבא רשפו לעברי בזעם כאומרות "מה עשית ילד, דווקא ליד שולחן שבת, לא היה לך מה לשאול?"

מביתם של הפרידלרים החלו לבקוע קולות שירה מפיהם של מבוגרים וצעירים, "בואכם לשלום

מלאכי השלום מלאכי עליון."


אַף פַּעַם לֹא שָׁאַלְתִּי | יהודה ויצנברג ניב


אַף פַּעַם לֹא שָׁאַלְתִּי אֶת אָבִי וְאִמִּי

מֶה עָבַר עֲלֵיהֶם

בַּגֶּטָאוֹת בְּאֵירוֹפָּה.

תָּמִיד הִתְיָרֵאתִי

מִן הַתְּשׁוּבוֹת שֶׁתַּחְשֹפְנָה בְּפָנַי

אֶת אֵימַת הַבָּשָׂר הַחַי.

תָּמִיד פָּחַדְתִּי

שֶׁלֹּא אוּכַל לַעֲמֹד בְּכָךְ.

כֵּן, אֲנִי הַיֶּלֶד הַצַּבָּר, הַגָּבוֹהַּ,

פָּחַדְתִּי שֶׁלֹּא אוּכַל

לַעֲמֹד בְּכָךְ.

זִכְרוֹנוֹת, מִסְתַּבֵּר | יהודה ויצנברג ניב

זִכְרוֹנוֹת, מִסְתַּבֵּר,

הֵם פְּגָרִים חַסְרֵי שָׂפָה

וְהַפַּחַד מַמְעִידָם

עַל הַדֶּרֶךְ.

הַתֹּפֶת שֶׁעָבְרוּ הוֹרַי

צִוָּה עֲלֵיהֶם

"לְפַחֵד תָּמִיד".

כָּל שָׁנָה,

כְּשֶׁהַזִּכְרוֹנוֹת מִ"שָּׁם"

הֵרִימוּ רֹאשׁ

הָיִיתִי מִתְפַּלֵּל

שֶׁהַשִּׁכְחָה הַבְּרוּכָה

תִּמְצָא בְּאַחַד הַיָּמִים

מָקוֹם שֶׁל קֶבַע

בְּלִבָּם.

צִפּוֹרנא | אורית גולדמן

סוֹנְיָה עוֹמֶדֶת מֵעָלַיִךְ

אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת מִמְּנָה אֵלַיִךְ

וּבַחֲזָרָה - שְׁאֵלָה נִפְקַחַת בְּעֵינַיִךְ

אֶל שׁוֹמֶרֶת רֹאשֵׁךְ: מִי זֹאת?

הִיא, זֹאת, נֶכְדָּה.

אֲנִי פּוֹתַחַת פֶּה וּמְעַרְבֶּבֶת יָדַיִם

בִּתְנוּעָה שֶׁהָיְתָה שֶׁלְּךָ וְעַתָּה אֲנִי

נוֹשֵׂאת אוֹתָה בֵּין אֲגוּדָלִים מִתְעַגְּלִים

סְבִיב עַצְמָם. יָדַיִם נָחוֹת עַל חֵיק.

הַבִּיטִי,

הַצִּפֹּרֶן שֶׁל הַזֶּרֶת עוֹדֶנָּה עֲקוּרָה

מִמְּכוֹנַת הַתְּפִירָה בְּמַחֲנֶה הָעֲבוֹדָה -

פַּעַם, כְּשֶׁהָיִית צְעִירָה,

צָבַעְתְּ בְּלָק אֶת הָעוֹר הֶחָשׂוּף.

אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת הַשִּׁלּוּב

מֵחֵיקִי וּמוֹשִׁיטָה - קְחִי נָא!

כָּאן תִּצְמַח צִפּוֹר חֲדָשָׁה.


בְּשִׂיאָהּ | קֶרֶן קוֹלְטוֹן

בְּשִׂיאָהּ סַבְתָּא שָׁקְלָה לֹא יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים קִילוֹגְרָם. תָּמִיד הִשְׁלַכְנוּ זֹאת עַל הַשּׁוֹאָה. אֲנִי זוֹכֶרֶת כְּשֶׁהָיִיתִי קְטַנָּה וְהִגַּעְתִּי לַגּוֹבָה שֶׁלָּהּ לֹא הָיִיתִי מְרֻצָּה שֶׁהַמְּשֻׁקָּל שֶׁלִּי רַב מִשֶּׁלָּהּ. לֹא הָיָה קַל לִגְרֹם לְסַבְתָּא לֶאֱכֹל. לָכֵן הִפְסַקְתִּי אֲנִי

שַׁלֶּכֶת | אשר גל

בְּסֶפְּטֶמְבֶּר

מַשִּׁילִים

עֲצֵי הַדֹּלֶב

עָלִים צְהֻבִּים.

אַתָּה הַהֵלֶךְ

הַחוֹלֵף בְּאֶרֶץ שֶׁאֵין בָּהּ מַצֵּבוֹת

קְטֹף כּוֹכָב צָהֹב

מֵעַל אֲדָמָה שְׁחֹרָה

תְּלֵה אוֹתוֹ

עַל