ד"ר אנטון ברקובסקי | הוידוי או מיללותיו של מהגר לא מוצלח

אינטלקטואל בן המאה ה-19 שמתענה במאה ה-21. יליד 1981. חוקר גאוגרפיה וגאופוליטיקה. פרסם מספר חיבורים בתחומי מחקריו. זהו פרסומו הראשון במסגרת במה ספרותית.

הוידוי, או מיללותיו של מהגר לא מוצלח

הקדמת חובה

(סיפור בהמשכים)

הקדמה זו נחוצה כדי ללבן כמה סוגיות תיאורטיות; אך בעיקר כדי להתנצל ולא ללכלך עוד יותר את הקארמה השחורה ממילא של המחבר. הרי הקורא שישקיע מזמנו בסיפור זה זכאי לקבל אזהרה, להתחרט ואולי דווקא לא להשקיע זמן יקר להפנמת התכנים הרעילים שיוצגו להלן.

"כל סיפורי המהגרים דומים, ובמיוחד אלה שזכו לפרסום". במשפט זה נתקלתי מספר פעמים אצל סופרים ידועים וגרפומנים ארורים. יש משהו נכון בדברם. אלה שעזבו את מולדתם, וגם אלה שלא, תיארו בדרך כלל את אותם מצבים של "קושי קליטה", "הבדלי מנטאליות", קונפליקטים הזויים וקוריוזים לא מצחיקים. קהל היעד של כתביהם, חוץ מחוקרי ספרות השוואתית וזוועתית באוניברסיטאות, לא היה מגוון. בדרך כלל היו אלו אותם מהגרים קשיי יום, שלא התנגדו להשקיע קצת כסף ובתמורה ללעוס את הסלט הרקוב והמוכר, המורכב מחיי המהגר הלא מוצלח. לסתותיהם המנטאליות התותבות, לא חדות ולעיתים שבורות, נגסו בחתיכות פרוזה עסיסיות של כאב אמיתי או מדומיין, המתובל בעצב ובתסכול מודחקים, אירוניה מאומצת, תקוות שלא התממשו ואנקדוטות מלאות עובש. כל מי שלא נחנק מסדרת דימויים מופרזים ולא קיבל קלקול קיבה מהסגנון המתנשא והפנים את המספוא הספרותי, לא חזר אליו שוב. מזון נפשי מהסוג הזה יכול היה לעכל פעם אחר פעם רק דוקטורנט צעיר ושעיר בחוג לספרות, שהתעתד לקבל את התואר הנחשק ולהגר איתו למדינה מתוקנת.

יוצאי דופן בז'אנר ספרות המהגרים מהווים יצירותיהן של כותבים שעזבו את מולדתם בגיל צעיר, בהיותם נערים בגיל "טיפש-עשרה" ולא תמיד מרצון. חלק קטן מ"צמחים עקורים" אלו, חדי עין וחדורי כעס על גורלם המר, הצליחו לפצח את הנוסחה הספרותית והקיומית בעזרת למידה מהירה של התרבות הקולטת, וידעו להוציא מקולמוסם טקסטים קריאים. רובם התבססו על סכימה מנצחת אחת. קודם כל לא מדובר בסיפורים אוטוביוגרפיים כנים, אלא בשילוב של סיפורי אהבה עם סאגת הישרדות או התבגרות, בתוספת משחק סאטירי של ניגודי תרבויות. כל זה נשפך בנדיבות על רקע מאורעות היסטוריים ברמת טראגיוּת שונה. היצירה מהסוג הזה חייבת לכלול קצת תוספות פיקנטיות: מעט דרמות במשפחה, קורט הרהורים פילוסופיים ודתיים, רמיזות על מלחמה, מחלה, מוות פתאומי אחד או שניים, מצב כלכלי ירוד, קונפליקטים עם שכנים ועבריינות רחוב... כמובן, אין לשכוח ממסחטת הדמעות של סיפורי רומיאו ויוליה המודרניים, וכמובן לא יפריע כלל להוסיף למתכון מנה של ביקורת מוסווית ומעט מחמאות לתרבות הקולטת (בהתאם לקוניונקטורה הפוליטית המשתנה). לא יזיקו קצת חיות מחמד (חתול, כלב, תוכי, דג, ערבי) וכמובן פריט המרמז על תרבות גבוהה מעולם הציור, הפיסול, או המוסיקה, שנמרח בטקסט לאורך כל היצירה ובדרך כלל גם מסיים אותה באלגנטיות של טיל קרקע-קרקע המפוצץ מחראה ישנה.

רוכשי ומפנימי "החצוצרות בוואדי" שתוארו מעלה לא היו, לא יהיו ואינם מהגרים כלל. הם גם אינם תמימים ומבינים היטב את טיב המוצר. סיפור מהגר שכזה, משעשע ופחות רדוד מהספרות המקומית והמתורגמת ואפילו תואם את תוכנית הלימודים בבתי הספר התיכוניים, שכן שפע דמויות ומוטיבים מאפשרים לקרוא פרשנות רחבה. "סמי מיכאלים", שלכאורה הצליחו להתחשבן עם כולם וגם לעשות מזה רווח קטן, גם לא מייחסים ליצירותיהם יותר מדי חשיבות. הם אולי סגרו את המעגל הקטן שלהם עם העולם, אך מעטים מהם הגדילו לשחזר את הצלחתם ביצירותיהם הבאות. הרי סכימה מנצחת יש רק אחת וכמה אפשר למחזר את ניסיון הנעורים הקשים?

ההקדמה נסחפה קצת מעבר למקובל... אז לסיכומה: הקטעים שיופיעו בהמשך נכתבו על ידי נער מהגר, עם תסביכים נפשיים וקשיים חברתיים לא מעטים. אולם אין מדובר ברומן מהגרים נוסף. המחבר הוא אמנם מהגר טיפוסי ולקח לצורך כתיבת סיפורו חלק מניסיונו המר ושיבצו בעלילה, בתיאורים ובתפאורה, אך חשוב לזכור כי אין הוא כותב אוטוביוגרפיה. המחבר אינו מתכוון למכור לקורא את הסכימה המוכרת, בתוספת אידיאולוגיה פוליטית או מוסר השכל כלשהו... אין לעשות הקבלה בין הנער שכותב את הסיפורים לבין המחבר של החיבור הזה. הנושא המרכזי ביצירה זאת איננו הנער וגם לא המחבר, אלא הספרות – כתיבה, יצירה, מכבסת מילים, הפלצת מעשיות, הרצת צ'יזבטים, לכלוך נייר, או איך שלא תקראו לזה. מדובר בעיקר בסיפורי התבגרות בשילוב קטעים מז'אנרים אחרים: הומורסקות, סיפורי מסע, פיליטונים לכאורה סאטיריים וכדו'. לנער שכותב אותם אין כישרון ספרותי. הוא גרפומן לתפארת.

ניסיונו הפאתטי לתעד את העולם שסביבו, בשפה עילגת ובסגנון לא מפותח שמערב פלגיאט מופגן בין סגנונות מחבריו האהובים, יכול לעורר רחמים. הנער לא יודע שפה ברמה טובה, למרות שהיגר בגיל יחסית צעיר. הוא גם לא מספר את כל האמת ונוטה להגזים. המבט הציני-אירוני המאומץ של הנער על הסביבה שאליה הגיע ועל האנשים שהקיפוהו (ושכנראה הרסו סופית את אמונתו באנושות) בהחלט מרושע. הרעל מטפטף כמעט מכל משפט, אם כי הוא לא מוסתר טוב וחושף את תמימות המחבר וטוב לבו. הוא אינו שולט בכלים המקצועיים שדווקא עובדים לא רע אצל סופרים מנוסים. הנער רואה את המציאות דרך משקפיים שמעקמות ומקצינות את המתרחש. אולם התוצר הספרותי של סבלו, ארסיותו ושנאתו – מאפשר להציץ לאותה המלאכה המרתקת ונסיבותיה בה נוצרת ספרות... רעה, גרפומנית, סכמטית, אך עדיין ספרות.

המחבר שוב מפציר בפני הקוראים לא להמשיך את הקריאה. אולי תמצאו דברים מעניינים אחרים לעשות? הרי אתם לא דוקטורנטים לספרות! לא? רוצים להמשיך? טוב, נסו! ראו, הוזהרתם!