אמנה עריאן | 'ושום מקום אחר אינו בית' למשוררת עדינה בן חנן

עודכן ב: ינו 31

משוררת בת 22. מורה בהתהוות במכללת אורנים . בוגרת החוגים לספרות, אמנות ומוסיקה. מתגוררת ביישוב בענה שבגליל. פרסמה עשרות שירים בכתבי עת וביומונים מודפסים וברשת.



תלישות מרחבית ונפשית


ספרה של המשוררת עדינה בן חנן "ושום מקום אחר לא בית" כולל שירים, מחזורי שירים וסיפור אוטוביוגרפי קצר. הספר פורש בפני הקהל הקורא קשת רחבה של נושאים, ביניהם שירי היזכרות, שירים ארס פואטיים, שירים על הילדות בקיבוץ נצר-סרני, שירים על משפחתה, על האהבה, על עצמה ועוד.


באחד משיריה הארס פואטיים, ששמו "אני כותבת" מסבירה בן חנן: "אני כותבת משום שבבית התינוקות בו גדלתי גם אם הייתי בוכה, אמי לא יכלה לשמוע זאת" (עמ' 78). בן חנן מעידה על עצמה שיחסה לכתיבה נבע מתהליך של חיפוש פנימי, שכל כך לא חששה שידעו על אופיו. בשיר היא בוכה ואף אחד לא שומע את קול הבכי, אפילו לא אמה. זהו ההבדל בין המשורר לבין אדם רגיל. המשורר יכול לייצר מהבכי שלא התממש מילים, מילים שנוגעות בלב הקוראים. אך האדם יכול לבכות לרגעים מסוימים ועם הזמן הוא שוכח את הסיבות לבכי. לעומת זאת, המשורר בוכה ו-"כותב את הבכי". באמצעות הכתיבה נוצרת היצירה היפה והמיוחדת. בכך ניתן לסכם ולומר כי, המסר שעולה מאחורי השיר הוא: שיצירת אומנות באה לעולם מתוך "סערת" רגשותיו של האמן. קיים ניגוד בין הכאב/הבכי הנורא שמחויב מעצם "בריאת היצירה" האישית, לבין הביטוי האסתטי והמלבב שבכי זה מקבל בעת המרתו לשיר.

שיריה של בן חנן הם רבי-פנים, כלומר יש מהם "ברורים", ויש שהם רבי-קסם, "הלא ברורים". כזהו למשל השיר "לשבור כד". השיר עצמו בנוי בצורה מיוחדת, צורה של לב, אבל הלב הוא לא שלם אלא הוא לב שבור, בדומה ללבה של המשוררת, עדין ושבור. השיר בנוי ומורכב מסמלים רבים. כבר מהכותרת "לשבור כד" יש כדי ללמוד על ה"תנועתית" בשיר, שמעידה על פעולה פיזית וגם נפשית. מבחינה תחבירית המשוררת בחרה דווקא בשם הפועל ולא שם הפעולה "שבירת כד" על מנת להדגיש עד כמה הפעולה הפיזית עצמה היא כה קשה. הדוברת בשיר נתנה לכד משמעות סמלית, כלומר הכד בשיר הוא הלב של האדם. שתי המילים מכילות שתי אותיות שיוצרות צליל חזק, חריף לאוזן ושתיהן מסתיימות בעיצור.


דרך אגב, דמיינו שלפניכם כד ובתוכו מים ולא סתם מים אלא מים חמים. קחו את הכד והשליכו אותו מטה. תחילה הכד ישבר ורק לאחר מכן המים ישתחררו ובסוף הקיטור יעלה לכיוון השמים. כך גם הלב של האדם, בתוכו מופיעות כל מיני רגשות, אם מישהו שובר לנו את הלב "המים"/ הרגשות יתפשטו/ ישתחררו. אקט שבירת הלב מנפץ לאדם את החיים הפנימיים והחיצוניים, ואם הלב נהרס ללא ספק הדמעות מתחילות לזלוג. כפי שתיארה הדוברת בשיר "בעוד אלף שנים יוכלו להרכיב מהם מחדש כד, שהמתבוננים בו במהלך צעידה אטית, יוכלו להבחין ביופיו..." (עמ' 58). זהו המוטו של השיר היפה: בכל אדם יש חולשה וכוח, אומץ ופחדנות, איתנות וכניעה, טוהר ולכלוך, המושיע מתנגד והבוגדני בוגד, החלש נופל תחת הייאוש ורק הגיבור החכם הוא זה שלוחם. אחרי כל נפילה ושבירה בחיים צריך לבנות מחשבות חדשות, שדרכן נבנה לב חזק ממה שהיה, ונמלא עוד כד שהיה פעם לריק.


ברוב שיריה של בן חנן חוזר מוטיב "נצר", שהוא למעשה הקיבוץ בו נולדה המשוררת, נצר סרני הממוקם גאוגרפית בקרבת אשדוד. כפי שמתואר בשיר "נצר היא לא" ובשיר "אחת לחודשיים בחורף" . המשוררת מתארת את העולם "הייחודי" שבו היא נולדה, אמנם היא תארה את המקום כמו היה "גן עדן" המרוחק מהעולם "שלנו". "בנצר נברא העולם, יד אלוהים הייתה שם" (עמ' 33). זוהי למעשה עדותה הגאוגרפית אך גם ההיסטורית של המשוררת. במילים אחרות, אף על פי שהיא היגרה מביתה לפני שנים רבות, הוא נשאר בלבה של המשוררת בן חנן ואין שום עוצמה שתוכל למחוק אותו. "נצר" בשבילה "מעולם לא הייתה מטפורה, היא אבא ואמא ובית". כלומר, נצר הוא לא "השאלה", ואינו מבוסס על אנלוגיה או פנטזיה, נצר הוא "אמת". מרחב שהיתה חלק ממנו במשך 24 שנים וקיומו עבר לחיות/ לגור בתוך חדרי הנפש של המשוררת. כפי שבא לידי ביטוי בשיר "נצר היא לא" ניתן לסכם כל הרעיון בקטע מהשיר שבו המשוררת כותבת: "נצר נמצאת בכל מפגש רחובות שאני מגיעה אליו/ בכל חדרי הפסיכולוגים שבקרתי" (עמ' 34).


הסמל שמופיע עמ' 36 בסוף השיר "מדרש תמונה" הוא סמל שמסכם את השיר כולו ואת חייה של המשוררת בעבר. זהו אינו שיר קל, אלא שיר היזכרות שבו המשוררת מתוארת כ "ענף קטן" שיוצא קרוב מאוד לשורשים. ניתן לומר כי, הדוברת בשיר גדלה בבית של אנשים שבורים, הנושאים צלקות נפשיות קשות שחלקן גם עבר ל"ענפי גזע עץ קטוע" כלומר, גם לילדיהם. דוברת השיר היא אחד הענפים, שניתן לומר עליהם ששורשיהם המשפחתיים נגדעו.



בשיר "המרחק הנכון" מתבוננת המשוררת על חיה ממרחק, כמו היתה צלמת. התבוננותה בעבר ובהווה יוצרת מעין תנועה בזמן. ולכן המחשבה על העתיד טבעית עבורה: "יש לבחור את הזווית הרצויה, ולמרות כל זאת, נשמרת לי חרות גדולה/ להאיר את התמונה/ או להחשיך אותה". הצלמת המתבוננת ממרחק, בסביבה בה גדלה מהרהרת בזמן שחלף. היא בוחנת לעומק את המצב שהיה קיים עד כדי שהתמונה נשארת בזיכרון המצלמה. בהקשר זה, דוברת השיר, דומה לצלמת, ההחלטה קיימת בה. האם המשוררת רוצה לשחק בכפתורי חייה? להאיר את התמונה ? או להחשיך אותה?


קיים הבדל בין "כיסופים קונסטרוקטיביים" לבין "כמיהה הרסנית". חוכמתו של האדם היא להבחין בין כמיהה לעתיד מוחשי ולהיאחז בעבר שהסתיים מתוך נוכחות אומללה או פחד מפני עתיד לא ידוע. המקום הוא זכרון הילדות, צחוק ילדותי תמים, הוא חלק מיישות האדם. האדמה שנשאה אותנו על גבה בזמן נדודינו, בה הקמנו בית ובה נקברנו היא פסיפס מקיומנו. נתיב ההגירה "מחוספס" והאדם שמהגר אל אדמות נכר הופך זר ועקור. ביטוי לכך ניתן למצוא בשיר "כמה הערות" (עמ' 49):"כל כך הרבה דברים לא פתורים השארתי כאן כשעזבתי/ חשבתי שתמיד לי לברוח / חשבתי שיש לאן". המשוררת עזבה את הקיבוץ בגיל עשרים וארבע כמו שציינה בהערה השנייה בשיר. המעבר מאפשר לדוברת לחיות בשקט. ברם, העדר "נצר" הוא העדר חיים מבחינת המשוררת. התחושה של העזיבה היא תחושה מעיקה. מנקודת המבט של המשוררת היישוב נצר סרני עייף סרני אמנם קודר ומייאש, אך גם נפלא וקסום ובו טמונים כל זכרונות נעוריה.

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

שושנה ויג

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים