אליסה טרומן| לראשונה

דוקטורנטית למדעים קוגניטיביים בסן דייגו, קליפורניה, חוקרת את מערכת היחסים בין שפה לקוגניציה. בעלת תואר ראשון בספרות אנגלית ובלשנות מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני במדעי המוח מאונ' ת"א. אוהבת מילים כבלשנית, כחוקרת קוגניציה, וככותבת.




לראשונה


הוא התהלך ברחוב בידיעה מוחלטת שהוא המלך. הוא השליט העליון של כל מה שזז ועומד בכל מקום אליו הוא מפנה את המבט, וגם של אלה שנמצאים במקומות שמהם הסב את המבט, עד כמה שהוא יודע, בהסתמכו על חוק השימור. הוא יכבוש את העולם, הוא כבר כבש, כי הכבישה מתחילה בתוכו, כך שמע, וכעת נותר רק למשול: תצווה וכך יהיה, אמר אלוהים בסוף הבריאה, כששבת בסוף ממלאכתו, והתיר לנו "לעשות". וכך בירך בניד ראש נדיב את החתול העגום בכניסה, והחליט לגמוע את המדרגות שתיים-שתיים, במקום לקחת מעלית, בה יעמוד כמו כסיל בלי לזוז, בלי להתניע את האנרגיה שלו שתשנע את המציאות שלו קדימה, אל עבר העתיד מלא המימוש.


עוד בבוקר, ידע להכין את עצמו היטב: גזז את שיערות אפו, עמד בעמידת עוצמה זקופה עם ידיו מונפות מעלה במשך שתי דקות, והתכוון במלוא האמונה לכך שזה יקרה. הוא לא השאיר מקום במוח לחשוב אחרת, כמעט כמו מדיטציה, אבל יותר כמו מדיטציה שחורה, כמו מאגיה שחורה – בה נעשה שימוש בכוחות הקסם לתועלת האישית – כך גם המדיטציה הזו פיספסה את כל המהות של המקור, והפכה לפסקול שמייצר ערימות של נרקסיסטיים לבנים במערב-העולם, שמנצלים את חייהם לתועלתם האישית, ולרעת כל הסובבים שרק רוצים שהם יצנחו במקום ויתפגרו כבר.


הוא הלך לאורך המסדרון, לועס מסטיק לרעננות מתמשכת, כשבחוץ הגשם הגשים בעוצמה, ורק לרגע אחד קצר, חצי נשימה, עלתה במוחו תמונה של הידיים השמוטות מעבר לחרסינה, ציפורניהן כחולות על רקע העור החיוור, כשבפרק כף היד כבר לא נשמעת פעימה. הוא סילק את המחשבה, בקלות מדאיגה, במיומנות שהנפש העניקה לו כמתנה אמיתית: אותה המצאה מופלאה שקרויה הדחקה – פלא הזמין לכל אחד, עני או בור, במקום כזה או אחר, מבלי לצאת מהבית בכלל, מבלי אפילו לצאת מהראש. כן, אותו הראש המתנשא מעל כמו בית בסיפור אימה, עם עיני הבלהות שלו, בדמות חלונות לא מוגפים אלא פעורים, כשכל השיגעון נחשף החוצה.


עוד צעד אחד קדימה לקחו אותו נעליו, והלסת חזרה ללעוס שוב, ריח המנטה המקרר החזיר אותו לחושיו, שתמיד נמצאים כדי להזכיר לנו שאנחנו פה – שלא נלך לאיבוד באותו הבית. הדלת, כמה סימבולי, עמדה בסוף המסדרון, ונראתה אדישה לחלוטין למאמציו להגיע אליה, כשהוא בקושי מצליח למקד את מבטו על השם שנתנה לו אותה אחת בסוכנות. רק עוד שני צעדים, היד כבר התרוממה לקראת דפיקה, והוא יראה אותה שוב סוף סוף, או אולי לראשונה? ומבלי לקחת רגע לקחת נשימה נפערה הדלת מימינו ויצא מוביל מחזיק ספה עצומה, חומה ומכוערת, נתקע בו וקטע את כל הפלואו שתוכנן לקרות.


"את מי אתה מחפש?" שאלה לפתע השכנה שיצאה לוודא כי הספה המכוערת שלה לא נפגעת במעבר וקצת דחפה את האיש לקיר כדי לפנות את הדרך למוביל השני. "היא כבר לא פה", ענתה בלי לחכות לתשובה, בעודה ממשיכה להתבונן על חפציה הנישאים ומתעלמת לחלוטין מהמכה שהנחיתה על האיש.

"היא... מתה?"

שאל

רק עכשיו הפנתה אליו השכנה מבט ישיר ומוטרד מהשאלה המוזרה, שנראתה כמו מסקנה קיצונית לקפוץ אליה כשאומרים שהיא לא פה, כי היא עברה דירה למקום אחר, שלא כדי למות בהכרח. גם היא עצמה מצטרפת תיכף, מפנה את הדירה למען הדור הבא, ונשלחת לדיור מקסים, שלא על מנת למות בהכרח. אבל אין ספק שהיא מבינה רמזים – מבינה אותם כבר 8 שנים, מאז נפטר בעלה שליווה אותה 52 שנה, שאף פעם לא התלונן על נטייתה לאסוף מזכרות, מכל החיים שהיו אז במולדת ונעלמו לחלוטין כשעלו לארץ, כשרק לוח השחמט שהביא איתו מאופסן מעל לארונות המטבח, עדות לחיים קודמים שלילדים כבר לא היה עניין בהם. לכן היא אספה מזכרות – חיפשה בשווקי יד שנייה סמוברים, ומטאטאים קטנים לנוי, מלאכת קש מעוטרת, לתלייה על הקיר, שיהיה יפה.

"אז איפה היא עכשיו?"

השכנה משכה בכתפה, והחזירה את מבטה למובילים.

"את יודעת? מישהו יודע?"

"לא", ענתה לו מבלי להתעמק, "אני לא חושבת שהייתה לה משפחה", פלטה אליו בחוסר סבלנות, והסתובבה חזרה פנימה לדירה, כדי לחמם תה, ללטף חתול, ולשבת על הספה המכוסה בבד בסלון.

לא הייתה משפחה, הדהדו המילים במוחו. האם יש אמירה אכזרית יותר מזו שיכולה הייתה להיאמר לו ברגע הזה?

הנשימה בחזהו של האיש נעתקה. ברגע אחד כל האפשרויות שנפרסו קודם התקפלו בחזרה, והוא נפל למטה. צונח, צונח, כשהריצפה החלקלקה מפילה אותו למטה קומה ועוד קומה מטה, כל אותן הקומות שטיפס בכזו נחישות, מדרגות שתיים-שתיים, פתאום קרסו אחת על השנייה, והוא המשיך אל מתחת לקומות, אל המרתף, ועוד הלאה, אל התהום שחיכתה לו נלהבת, משפשפת ידיים בציפייה.

-

ושוב.

הוא התהלך ברחוב בידיעה מוחלטת שהוא המלך. הפעם התאמן ותירגל מחשבה חיובית החיונית לכל הצלחה. הוא לא שכח להכין לוח השראה עליו עבד יותר מחודש, בו גזירים שמציגים בדיוק את מה שהוא רוצה, ויודע, שיקרה, כדי לעודד את האנרגיה ליצור עבורו מציאות.

הוא נעמד לרגע ברחוב, מתכנן להיכנס לבניין, עליו הכתובת שקיבל מהסוכנות, לפגוש אותה, שוב או לראשונה. חתול עמד בכניסה, והאיש בחן אותו בכובד ראש. לאחר מחשבה, הוא גמל בליבו לקחת את המדרגות הפעם. אחת-אחת, עלה לראשונה בבניין הזה, והתקדם לאורך המסדרון אל הדלת שבסופו. אבל הדלת הייתה פתוחה, ומספר אנשים התקהלו סביב, דיברו, ליחששו, וחסמו את המעבר. שכנה מדירה צמודה אחזה בחזה, ידה השנייה מונחת על כתפו של בעלה מזה יותר מ-5 עשורים. פרמדיק אחד נראה בכניסה, מנסה לפנות דרך. האיש התלבט אם להמשיך, לרגע פקו ברכיו, הצעד כשל והנשימה נעתקה. האם כל הדרך הייתה לחינם והסיפור הסתיים מבלי להיפתר?

האכזבה חיכתה בהיכון כדי להשתלט אבל אז לפתע התדפקה מחשבה אחורית בשקט ושאלה - אולי דווקא להיפך? יכול להיות, הציעה המחשבה בקול קטן ומלא תקווה, שאולי זה לטובה. ככה זה, מן אללה, מכתוב – היקום בחר שיגיע דווקא ברגע הזה כדי לסיים את הסיפור כאן, בצורה נקייה. כמעט כאילו זה אף פעם לא קרה, והוא יוכל לחזור כמו שבא, עם אותו הידע שהיה ברשותו כשהגיע.

אבל העולם לא הסכים לקבל הצעה אופטימית זו, ודחף לו בפנים את המציאות חסרת הפשר, שאף פעם לא מתנהגת בקוהרנטיות הרצויה, כי האישה הזקנה שגרה בסוף המסדרון הופיעה מבעד להמון, נתמכת על ידי פרמדיק אחר שניסה באדיבות, גם אם בחוסר סבלנות אופייני, לגרום לה לבוא איתו לאמבולנס, לאשפוז.


האיש כבר היה ליד הדלת, בין המתקבצים, הציץ פנימה, וראה הכל. הוא הושיט לה יד, היא אחזה בה והרימה מבטה אל תוך עיניו. עיניה, כחולות, חלולות ומלאות פליאה מעצם קיומן העקשן, לא הראו אף זיק של שפיות. הדירה מאחוריה כמעט וכאבה את כאב החיים בתוכה ונראתה כאילו שוחררה בה חיה פצועה וחולה, שהפכה כל פינה בה למקום מרבץ אחרון.

הוא אמר את שמה, אבל לא היה כל מצמוץ של זיהוי.

"היא כנראה כבר לא זוכרת" אמר הפרמדיק שתמך בה כדי להובילה לבית החולים. "זה קורה הרבה".

הרבה? תהה לעצמו האיש. זה מעולם לא קרה לפני כן, חשב, ומעד על המציאות חסרת הפשר הזו, מבלי יכולת לאחוז באף אחד מחושיו או בקול הגיון כדי להתיצב לפני שיפול. והוא נפל מטה מטה.

"ברוכים השבים", בירכה אותו התהום שוב, כמעט בחיבה.

-

ושוב.

הוא עמד כמו אדם מיושב ושקול במעלית, מבלי לזוז, מצפה בסבלנות לקומה השלישית. צלצול ופתיחת דלת, והוא מצא עצמו מיד מול הדלת שחיפש, עם אותו השם מהסוכנות. בהיסוס הושיט ידו לקראת דפיקה, שאף אוויר, והכה בדלת פעמיים. רחש נשמע מעבר לצד השני, שהלך והתגבר, העפיל לכדי קרקוש מתכתי, והגיע לשיאו בפעירת הדלת לרווחה. הנה היא עמדה שם. קצת יותר זקנה ממה שדמיין, מבטה תוהה, פניה מיוסרות מזכרונות שקשה למחוק. האם במחיקת הזכרונות ימחקו כל גרורות הטראומה שנשלחו כשהוטמעו הזכרונות האלה?

"כן?"

שאלה בחיוב, כי עוד לפני שידעה, כבר הסכימה. הוא חזר על שמה, לראשונה, והיא הנהנה, שוב בחיוב. והוא סיפר לה. היא עמדה דוממת לרגע – רק רגע אחד מספיק כדי כמעט לשגר אדם אל מתחת למרתף – אבל אז לקחה את ידו בידה והזמינה אותו פנימה. הם ישבו, בעודה מגישה תה ועוגיות, ודיברו בנימוס על אירועים כלליים, חולקים פיסות מידע וביוגרפיות יבשות. היכן החיבוקים והבכי שמילאו את דמיונו פעמים כה רבות לפני כן? כנראה שמורים לסצנות קתרטיות מתוסרטות היטב, שלא מאפשרים אינטגרציה מורכבת של אימה ואושר המתנקזים לרגע אחד ונמצאים מעבר לחיבוקים ובכי.

עוד שאלה, תשובה, חיוך, והנהון נבוך. כשעה וחצי ישבו כך, לוגמים, ונושמים במדידות, חולקים רגעים מאופקים, ומתבוננים בזהירות בקשר שנרקם מול עיניהם.


**

כן. הוא שליט העולם כולו. הוא טווה את האירועים, שוב ושוב, עד שיימצא זה שימצא חן בעיניו, בעודו יושב ספון בביתו מול המקלדת. זהו העולם שלו, כאן הכל תחת שליטתו. והוא המושל העליון.


81 צפיות0 תגובות