איתן קלינסקי | פרשת "ויקרא"

יליד שנת 1937. מורה לתנ"ך בגימלאות. ניהל את הסמינר למורים בצפת (1982-4). עבד לצד אריה לובה אליאב בקהילה החינוכית ניצנה (1991-1994). בשנים 2000-1994, עבד עם רעייתו בבתי ספר ישראליים של משרד החינוך ברוסיה, וניהל בתי הספר יהודיים בסנט פטרבורג, במינסק ובסמארה. במהלך השנים פרסם שירים במוסף הספרותי של עיתון "דבר" ו"על המשמר" והוציא לאור מספר ספרי שירה. ספרו הראשון - "מורה ללשון עברית מובסת" בעריכת נתן יונתן בהוצאת ספריית הפועלים. האחרון – "אברהם ואברהים" בהוצאת עיתון 77.

פרשת השבוע פרשת "ויקרא" –

ניתנה התורה על מנת שיחיו בה בני האדם

פרשת השבוע פרשת "ויקרא" פותחת את החומש השלישי בחמשת חומשי תורה. זו פרשה שמעניקה לנו את מוסר ההשכל לפיו ניתנה התורה על מנת שנחיה בה ואיתה.

ניתן לשאול מה לנו ולפרשה, הדנה בדברים שאמר יהוה אל משה באוהל מועד : "כי יקריב מכם קרבן ליהוה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". והרי מצוות קורבנות מהחי חלפה מן העולם והיא אינה חלק מהטקס הדתי. איננו נדרשים היום למלוק ראש עוף על מזבח ודם להזות עליו.

אנו עדים בפרשת "ויקרא" במגמה להנחיל נורמת חיים לפיה בחברה שלנו לא מקובלת הקרבת בני אדם חיים כחלק מריטואל דתי. לא רק בפרשת עקידת יצחק נדחה על הסף הרעיון המזוויע של קורבן אדם, אלא הוא מחודד חידוד יתר בפרשה זו.

בצד הערכה שיש לי למישוריות החיים המתקדמת, השוללת קורבן אדם, דעתי לא נוחה משלל קורבנות חיים מהבהמה ומהעוף. קשה לי לקבל טקסט בספר הספרים היקר לנו, המצביע על צורת המתה של בעל חיים – מליקת ראש והתזת דם של בעלי חיים מומתים על המזבח.

קשים לי תיאורי הפשטת העורות במקום הקדוש ביותר, קשה לי לקבל בִּתּוּר חלקי גוף של בעל חיים ואופן סידור החלקים הַמְּבֻתָּרִים במזבח. קשה לי למצוא רבדים רוחניים במלאכת הקרבת קורבן של בעל חיים. הגם שחוקרת המקרא נחמה ליבוביץ ב"עיונים לפרשת השבוע" מנסה להרגיע אותי בהבאת המקור מ"ספר חנוך" : "...נצטווינו להביא גוף בשר כמונו, להביאו אל המקום הנבחר לעילוי השכל..".

קשה לי עם הסבר דחוק, שעבודת קורבנות המלווה בסבל רב לבעלי חיים, כמו הפשטת עור והזית דם נועדה למען מטרה נעלה – הוצאת הבהמיות מתוכנו. נוח לי יותר עם העובדה שהעבודה הדתית הוסבה לעבודה רוחנית, המתבטאת בתפילה ובלימוד.

קשה לקבל עובדה, שכיום קמים גופים המבקשים להחיות את בית המטבחיים, מקום שחיטת בעלי חיים בעבודת המקדש העתידה לבקשתם להתחדש, ואותם גופים ממומנים ומתוקצבים מתקציב המדינה.

נכונה העובדה שהמעבר מקורבנות לתפילות , ללימוד ולמוסר נעשה באופן עקבי לאחר החורבן, בכדי לשנות את צווי הפולחן לכאלו שיהיו אפשריים בדורות ללא בית מקדש.

אני מצר, שרק חורבן בית המקדש הוא שחילץ אותנו מחובת הקרבת הקורבנות, כפי שמפורטים בפרשה שלפנינו. טוב לי יותר עם תהליך הסימבוליזציה של בית המקדש שלא נשכח בתפילות ובצומות. בית המקדש כמקום להקרבת קורבנות הפך ברבות השנים לחסר רלוואנטיות ליהודי המאמין, ובמרוצת הדורות הפכו למעשה שנחשב פרימיטיבי בספרות של ימי הביניים.

אני מקבל את גרסת הרמב"ם, שמצוות הקורבנות היתה רלוואנטית כאשר היה צורך להעמיד תגובה פרוגרסיבית לקורבנות האדם בעולם הפאגאני. אני כואב את כאב העובדה, שכיום חוגים משיחיים לא מעטים מנסים להחיות את חזון המקדש, כולל מזבחות וכיורים לנחלי שטף הדם של הקורבנות.

חבל שלא מאומץ הכלל, כי התורה ניתנה לנו על מנת שנחיה בה, ולא על מנת שנהפוך בעטיה קורבן.