איתן קלינסקי| "אין - טהורים לשלטון מיהודים..."

יליד שנת 1937. מורה לתנ"ך בגימלאות. ניהל את הסמינר למורים בצפת (1982-4). עבד לצד אריה לובה אליאב בקהילה החינוכית ניצנה (1991-1994). בשנים 2000-1994, עבד עם רעייתו בבתי ספר ישראליים של משרד החינוך ברוסיה, וניהל בתי הספר יהודיים בסנט פטרבורג, במינסק ובסמארה. במהלך השנים פרסם שירים במוסף הספרותי של עיתון "דבר" ו"על המשמר" והוציא לאור מספר ספרי שירה. ספרו הראשון - "מורה ללשון עברית מובסת" בעריכת נתן יונתן בהוצאת ספריית הפועלים. האחרון – "אברהם ואברהים" בהוצאת עיתון 77.

"אין-טהורים לשלטון מיהודים..."

שיח ושיג כואב עם המשורר אורי צבי גרינברג (ג')

אני חוזר וקורא את שירו של אורי צבי גרינברג "חֲזוֹן גַּלְעֵד לְשִׁבְטֵי יִשְְׁרָאֵל" בעמ' קנ"פ בספר "רְחוֹבוֹת הַנָּהָר". צר לי מאד לפגוש לקראת סיומו של השיר בעמ' קס"ה את השורות הבאות: "אֵין טְהוֹרִים-לַשִּׁלְטוֹן מִיְהוּדִים, אֵין יָפִים מֵהֶם בָּעוֹלָם". אודה, שהיה לי קשה לקרוא משפט זה, כשאני יודע, שהוא יצא מתחת לידיו של אחד מענקי השירה העברית. אני מבכה על נימת עליונית גזענית, שחקק המשורר בשירו, אני עומד בפני שורה נוספת שמכאיבה לי – "אֵין רְאוּיִים-מֵהֶם לָשֵׁאת עַל קָדְקֹד כֶּתֶר מַלְכוּת בָּעוֹלָם". כואב לי לקרוא שירה עברית המתכתבת עם "רְקִיעִים טְהוֹרִים נְטוּיִים לְמֶצַח הָאֻמָּה הַמְּטַהֶרֶת" ומאותה התכתבות מצהיר משורר אהוב הצהרה, שאסור לנו להשמיעה – "אֵין טְהוֹרִים לַשִּׁלְטוֹן מִיְהוּדִים" ומוסיף – "אֵין יָפִים מֵהֶם בָּעוֹלָם" זו הצהרה גזענית, שאין לה מקום בתרבות שלנו, וחובה להסתייג ממנה.

כואבת לי נימת העליונות שקיבלה ביטוי באותיות עבריות בשירה העברית. אני סולד מאמירה, לפיה אין טהור ממני היהודי ואין יפה מבחינה רוחנית ממני בעולמנו. כואב לי שלגישה של א.צ. גרינברג יש שותפים רבים, ומעטים שותפים להסתייגותי. קשה לי לקבל ממשורר הקינה העצומה ביותר על אסון ההשמדה וניסיון מחיקת עם ישראל בימי מלחמת העולם השנייה, שהוא זה שכתב את השורה "אֵין גִּבּוֹרִים וּנְגָהִים-מֵהֶם בַּגּוֹיִים".

במהלך הקריאה מצאתי עצמי שואל ותוהה מדוע יצאו מתחת ידיו של המשורר א.צ. גרינברג המלים: "עַם שֶׁנִּבְחַר לְגַדְלוּת מוֹחִין וּלְגַדְלוּת גְּבוּרוֹת וּלְאַדְנוּת חָזוֹן בָּעוֹלָם" (עמ' קס"ב) ציערה אותי הקביעה של המשורר, שגדלות המוחין שמורה רק לעמי, העם היהודי, ושרק לי, רק לבני עמי, יש חלק ונחלה במעמד של האדנות בחזון של עולמנו. כואבת לי מאד הנימה הגזענית, שהעלתה את אורי צבי גרינברג על שרטון האידאליזציה המוחלטת של כל העשייה החברתית והפוליטית שיצאה מתחת ידם של כל מלכי ישראל.

כשאני מתייחס למלך דוד, אני עד למלך, שמעד מעידה מוסרית קשה, כשהחליט לשלוח את אחד ממפקדיו הצבאיים הבכירים בצבאו למוות בעת מלחמה רק כדי לזכות ברעייתו של אותו מפקד, שהיא והוא בני העם החיתי. אינני תמים דעים עם הקביעה בשיר, שהכתירה את המלך דוד, כמי שזכאי להיות מופת תחת ההגדרה הכוללנית על כל מלכי ישראל "שֶׁמְּלָכָיו מַלְכֵי פְּאֵר לְסֵמֶל וּלְשִׁיר בְּדִבְרֵי יְמֵי עוֹלָם מִדּוֹר לְדוֹר".

אינני יכול ליטול את הביטוי "מַלְכֵי פְּאֵר" ולקשור אותו לדוד, למלך שנתן ידו לרצח מתועב ונפשע של חמשת ילדי רצפה בת איה ושני ילדי מיכל, מיכל שהיתה רעייתו. גם לא הייתי כולל את ריבוי הנשים של המלך שלמה ואת אורח חייו במופת של "עַם, שֶׁמְּלָכָיו מַלְכֵי פְּאֵר".

כואב לי, שמשורר בעל שיעור קומה כמו אורי צבי גרינברג מצא לנכון להתבוסס במעמקי השרטון המוסרי, עליו הוא עלה, עת הוא קבע ש"אֵין גִּבּוֹרִים וּנְגָהִים-מֵהֶם (בני עם ישראל) בַּגּוֹיִים!" וכן "אֵין מִלְּבָדֵנוּ מִי שֶׁיְּבַשֵּׁר בְּשׁוֹרת עָתִיד...". כואב לי שלמסקנות מצערות אלו הגיע מי שמבכה את הגורל האכזר שפקד את עם ישראל, מי שמבכה את הרוגי ישראל ואיתם "שׁוֹכְבִים אִמִּי וְאָבִי הַיָּפִים" אין כל הצדקה, שכאב על מות יקירים יביא את בכיר משוררנו למסקנה הלאומנית – "אֵין טְהוֹרִים לַשִּׁלְטוֹן מִיהוּדִים."

מצערת הביקורת של המשורר על חברי קיבוץ משמר העמק בעמק יזרעאל, כשלדעתו, חברי הקיבוץ היו חייבים לצאת להתקפת נגד שורפי השדות ולא לאמץ את קו ההבלגה, שניווט פרופ' חיים ויצמן, מי שעמד בראש התנועה הציונית. אך אני מסתייג הסתייגות מוחלטת מהקללה – "אַל טַל בְּהָרַיִך, אַל עֵץ וְאַל טַף". מצמררת הקללה – "אַל טַף". את הקללה על חברי קיבוץ משמר העמק שאל א.צ. גרינברג שאל מקינת דוד על שאול ויהונתן מספר שמואל ב' פרק א' פסוק כ"א: "הָרֵי בַּגִּלְבּוֹעַ, אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם...", כשהוא עולה על שרטון של שנאה חסרת בלמים בקללה שלא יגדלו ילדים בקיבוץ משמר העמק – "אַל טַף", ומוסיף שלא יזכו לממטרי גשם ושלא יגדלו עצים במרחבי המשק.

אני מכבד את פרופ' חנן חבר, ומסכים עם קביעתו, שהמשורר א.צ. גרינברג "הוא אחת-משתים-שלוש הדמויות הבולטות ביותר מעל קו האופק של השירה העברית והיהודית המודרנית... שירתו היא האוקיינוס הפיוטי הלא שקט שלנו..." פרופ' חנן חבר חוקר ספרות, שהוציא שלושה ספרי מחקר וספר ביוגרפי על המשורר, בו הוא רואה את המשורר הפוליטי הכי חשוב בשירה העברית. הוא חוזר ומדגיש כי מדובר בגדול המשוררים העבריים מבחינת הלשון, העומק, הדימויים וביכולתו המדהימה למפות מרחבים עצומים של חוויות ואפשרויות אנושיות. דווקא משום כך אינני יכול לסלוח למשורר, שהוציא מתחת עטו את המלים "אַל טַף" ביחסו לאנשי קיבוץ משמר העמק.

זה יהי מטורף מצדי, אם אני שלא מקובלת עלי ההתנהגות של המתנחלים בחוות גלעד בשומרון, אקלל אותם בביטוי שירי – "אַל טַף" ואקדים בביטוי "אַל טַל בְּהָרַיַך" ואמשיך בביטוי "אַל עֵץ". אני מצר על הביטוי הבוטה וגס הרוח שמצא לו מקום בשירת משורר אהוב עלי.