אחת מן ההמון | על מסכות לפנים ולנפש

סופרת כותבת ויוצרת, בוגרת תואר ראשון בספרות וחינוך, תואר שני במנהל החינוך ובעלת התואר היוקרתי ביותר - "סבתא". הוציאה לאור חמישה ספרי ילדים. שניים מספריה עובדו להצגות ילדים, המוצגות בגנים ובבתי ספר ברחבי הארץ. בספרה השישי היוצא לאור בחודש הקרוב, מפתיעה אושרה ונוגעת בעולמם של המבוגרים. בימים אלה מלקטת משיריה שכתבה במהלך השנים לקראת ספר השירים הראשון.



פתח דבר


התחלתי לכתוב שיר על מסכות - אותן רטיות שבעולמנו החדש עוטים אנשים על הפנים, כהגנה מפני מגפת הקורונה.

ניתן למצוא מבחר עצום של מסכות, בשלל צבעים וצורות, ובכל זאת החלטתי לכתוב על המסכות שלי.

ככל שכתבתי הבנתי שיש לי עוד מילים, משפטים ותובנות, וזאת למרות שאצלי יש רק שתי מסכות. 

ברור הרי שכל המסכות מסתירות ועלינו מגנות.

רגע...מה פתאום כתבתי מסתירות? את מה הן מסתירות? את הקנקן? את האדם? 

אולי את נפשו? ואולי את מה שבתוכו? 

והמגיפה? 

בבוא הימים כשעל המחלה נתגבר, והמגיפה תיגמר, אני על מסכה אחת לא מוכנה לוותר. 

מלווה היא אותי כל השנים, ואמשיך איתה עד סוף הימים.

"למה?" - אתם שואלים? בשביל החיוכים!





מַסֵּכוֹת| אושרה יצחקי


בְּיָמִים אֵלּוּ בַּמֶּרְחָבִים הַצִּבּוּרִיִּים,

בָּעוֹלָם עוֹטִים מַסֵּכוֹת עַל הַפָּנִים.

בִּגְלַל הַמַּגֵּפָה וְעִם הָאָפְנָה,

אֲנָשִׁים מִתְחַדְּשִׁים, מִסְתַּגְּלִים לַתּוֹבָנָה.

יֵשׁ מִגְוַן אֳסָפִים וְדֻגְמָאוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת,

שֶׁל מַסֵּכוֹת חֲלָקוֹת, מְעֻטָּרוֹת וְסַסְגּוֹנִיּוֹת,

עַל הַפָּנִים מֻנָּחוֹת, לַבְּגָדִים מֻתְאָמוֹת.

מַסֵּכוֹת רַבּוֹת, בְּמַהוּתָן דּוֹמוֹת,

אֲבָל אֵין לַדַּעַת מָה הֵן מַסְתִּירוֹת.


באדיבות ערוץ הסרטונים של המחברת ואתר שיתוף הסרטונים YOUTUBE



שְׁתֵּי מַסֵּכוֹת| אושרה יצחקי


יֵשׁ לִי שְׁתֵּי מַסֵּכוֹת לַפָּנִים.

אַחַת יְשָׁנָה כְּבָר מֵהַרְבֵּה שָׁנִים,

הִיא שְׁקוּפָה, הִיא עָלַי תָּמִיד.

הַחֲדָשָׁה תְּכוּלָה, וְחַד פַּעֲמִית

כָּל בֹּקֶר כְּשֶׁאֳנִי מִתְעוֹרֶרֶת,

הַמַּסֵּכָה הַשְּׁקוּפָה אֵלַי נִצְמֶדֶת,

מֵעָצְמָה נִקְשֶׁרֶת, וּמִתְהַדֶּקֶת.

מִתַּחְתֶּיהָ אֲנִי עוֹטָה חִיּוּכַי, מְלַכְסֶנֶת עֵינַי,

וְיוֹצֵאת מֵחַדְרִי לְעוֹד יוֹם בְּחַיַּי.

מְצַקְצֶקֶת בִּדְבָרַי, עִם חֲבֵרַי וְחַבְרוֹתַי.

נִפְגֶּשֶׁת, מְפַטְפֶּטֶת, קְצָת גַּם עָלַי.

מִשְׁתַּלֶּבֶת, מְתַמְרֶנֶת, בְּכָל נוֹשֵׂא נוֹגַעַת.

אַף אֶחָד אֵינוֹ מַבְחִין בַּמַּסֵּכָה מִתָּחַת.

בְּמִסְתָּרִים, אֶת הַמִּגְנָנוֹת מִבִּפְנִים פּוֹתַחַת.

בְּחִיּוּכִים, אֲנִי כְּבָר מְנֻסָּה.

בְּצִחְקוּקִים, כְּבָר מְקִלָּה עָלַי אֶת הַמְּנוּסָה.

אֲנִי מְנִיחָה מַסֵּכָה עַל מַסֵּכָה.

אֶת הַחַד פַּעֲמִית אֲנִי עוֹטָה בִּגְלַל הַמַּגֵּפָה,

בַּזְּמַן הַזֶּה, כְּדֵי לֹא לְחַלּוֹת עוֹד, נִשְׁמַעַת לַהוֹרָאוֹת.

יֵשׁ לְהִזָּהֵר וּלְהִשָּׁמֵר.

אֲבָל עַל הַמַּסֵּכָה הַשְּׁקוּפָה, אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְוַתֵּר,

הִיא מַסְתִּירָה יוֹתֵר.


באדיבות ערוץ הסרטונים של המחברת ואתר שיתוף הסרטונים YOUTUBE


111 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול