אופיר ששון| קרמלין

בן 29, מתפרנס מטלוויזיה וכותב כי הוא לא יכול אחרת. בוגר לימודי תסריטאות בביה"ס לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת תל אביב. סיפוריו הקצרים 'פלשתינה' ו-'אבק' הגיעו לגמר תחרות 'חותמת אישית' מטעם מכללת ספיר.





קרמלין


לתושבי השכונה והציבור הרחב שלום. החתול שלי הלך לאיבוד. מדובר בחתול שחור, פרוותי במיוחד וירוק עיניים העונה לשם 'קרמלין'. כל היודע דבר על מקום הימצאו מוזמן ליצור קשר בהקדם. המוצא יבוא על שכרו!


רענן קורא שוב ושוב את חמשת המשפטים המופיעים על מסך המחשב ותוהה אם שכח משהו. תוך סינון קללה הוא מוסיף גם את מספר הטלפון הסלולרי שלו וכתובתו בתחתית הדף. אפשר כמובן לספר גם על הרגלי האכילה של קרמלין, ה'מיאו' הייחודי שלו שנשמע תמיד כאילו יש סימן שאלה בסופו והסיבוב זקוף הזנב שנהג לעשות רגע לפני שעזב את ארגז הצרכים שלו, אבל הנחת המוצא המתבקשת היא שככל שהמודעה תלך ותהפוך למגילה אחוז האנשים שיבחר להקדיש לה תשומת לב ילך ויפחת. עיניו נעות לעבר התמונה המצורפת מתחת לטקסט התמציתי: קרמלין בפוזה אופיינית, מתחכך על פני רגל שולחן הסלון המועדפת עליו ומישיר מבט למצלמה. אלוהים יודע שהחתול הזה יכול היה להיות טיזר בלתי נסבל לפעמים, אבל אותו אלוהים בוודאי יודע גם עד כמה רענן התגעגע אליו בין היתר מהסיבה הזאת בדיוק. לחלוחית מתחילה להופיע בזווית עיניו והוא מוחה אותה במהירות באצבעו.


באצבע לחה לוחץ רענן על כפתור ההדפסה ועובר לעסות בעדינות את רקותיו. הוא מעולם לא שמע על חתול שבאמת אותר וחזר לביתו בעקבות מודעה מסוג זה שהכינו בעליו. כשהיה נתקל בעצמו במסמך מסוג זה לא יכול היה להימנע מלהרגיש מעט בוז כלפי אלו שפרסמו אותו. הם הרי לא באמת מצפים למצוא משהו ככה, נכון? זו סתם דרך אגואיסטית עבורם להקל על עוגמת הנפש. מעין מנהג מתבקש וחסר תועלת שנעשה אך ורק כדי לייצר מראית עין של מאמץ לפני שמרימים ידיים. רענן לא היה טיפש, הוא ידע שגם אם בכל זאת יהיו כמה אנשים שכן יקדישו למודעה מספר שניות, פרצוף של חתול רנדומלי מתחכך ברגל שולחן ימחק מתודעתם כעבור רגע, בדיוק כמו כל חתול אחר שנתקלים בו בסביבה עירונית רצוצה בין אם הוא חוצה כביש או מחטט בפח זבל מלא עד להתפקע. אם לקרמלין הייתה עין אחת, שלוש רגליים או כתם על גבו שמזכיר רב מפורסם אולי היה לו סיכוי שבכל זאת יבחינו בו, אבל לרוע המזל לא היה לו שום מאפיין חיצוני מן הסוג הזה. רענן אוסף את המודעות שנפלטו מהמדפסת ברעש גדול, ומדפדף בין עשרות מבטים נוקבים של קרמלין שמביטים בו ישירות בתוכחה. "אל תסתכל עליי ככה, אני עושה כל מה שאני יכול", הוא ממלמל, "גם אם אין בזה שום תועלת".


שלושה חודשים חלפו. אם בקיץ עוד היה לרענן שמץ של תקווה, שינויי מזג האוויר והגשמים שהחלו לרדת שטפו אותה הלאה אל פתחי הניקוז בצדי הרחוב ומשם לביוב. רוב המודעות שתלה ברחבי השכונה נפוצו לכל עבר ברוחות החזקות, והמעטות שהצליחו לאחוז עדיין בגזעי העצים נרטבו כל כך עד שהיה כמעט בלתי אפשרי לעקוב אחר האותיות המרוחות והתמונה המטושטשת שהודפסו עליהן. השעה הייתה מאוחרת וגשומה למדי כשפעמון הכניסה הרעיד לפתע את סלון דירתו של רענן. בסקרנות מהולה בחשש בריא מהלא נודע הוא מביט בעינית רק כדי לגלות את מה שהוא ככל הנראה האדם המגודל ביותר שראה מימיו מחזיר לו מבט. אף על פי שנדמה שעמד במרחק מה מהדלת, דרך העדשה הרחבה של חור ההצצה זה בכל זאת נראה כאילו הוא ממלא את כל חדר המדרגות בנוכחותו, רצפה עד תקרה ובחזרה, דבר שעד לרגע זה היה רענן משוכנע שהוא בלתי אפשרי מבחינה אופטית. רענן פותח את הדלת לכדי סדק, והזר הודף אותה מיד לאחור באמצעות כף יד ענקית. הוא מיישיר מבט לעברו של רענן בעודו מכניס את כף היד העצומה לכיס פנימי. ברק מציף את חדר המדרגות באור. רענן המבוהל מתכונן לכאב שוודאי יגיע בקרוב כשהזר מתחיל לשלוף את ידו מכיס המעיל. מה רבה הפתעתו כשהוא מגלה שחתול קטן ולבנבן שוכן לבטח במרכז כף היד המפלצתית של הזר ומלקק את אצבעו המורה שגודלה כגודל נקניקייה. הזר הודף קלות את החתול לעבר רענן וזה מקפץ לעבר חיקו. רענן תופס אותו באינסטינקט. "המוצא", אומר הזר בקול עמוק ומכוון את אגודלו לעבר עצמו, "יבוא על שכרו", הוא ממשיך ומושיט את כפתו הריקה לעבר רענן. "המוצא? אני...זה...זה לא...קרמלין הוא בכלל שחור... אני..." הזר מסובב את כף ידו ומרים אותה לעבר עורפו של רענן. היא כבדה כל כך שהוא לא יכול שלא להתכופף קלות קדימה. "המוצא. יבוא. על. שכרו.", חוזר הזר שנית, הוגה את המילים לאט כך שנדמה שמשקל ידו הולך וגובר עם כל מילה נוספת שיוצאת מפיו. במאמץ רב שולף רענן את ארנקו מהכיס, מוציא ממנו את כל תכולתו, ומנופף בשטרות במאמץ רב. היד הענקית עוזבת את עורפו במהירות ואוספת את השטרות באבחה אחת היישר לכיס המעיל. הזר מהנהן לעברו קלות ומסתובב לאחור.


רענן טורק את הדלת בחופזה ומסובב את המפתח בחור המנעול. יללה חרישית גורמת לו להסב מבטו לעבר חיקו. הוא כמעט שכח מהחתול, שמישיר לעברו מבט בעניין. "אתה לא קרמלין", אומר לו רענן בהחלטיות. החתול מיילל בתגובה ייללה ארוכה שלא ניתן להתעלם מסימן השאלה המודגש שבסופה. רענן שומט את החתול בהפתעה, וזה נוחת באלגנטיות על רגליו, מלקק את כפתו, ומהדס הלאה אל המטבח בזנב זקור. לאורך יום המחרת התגלה לרענן שגם בכל הנוגע להרגלי הארוחות החתול הזה מזכיר באורח חשוד את זה שאבד לו. ממש כמו קרמלין הוא עיקם את אפו מול מנת המזון התעשייתי של 'לה קט', אכל בשוויון נפש את החטיפים לחתולים ובעיקר יילל ארוכות מול ארוחת הצהריים של רענן. הדמיון נמשך גם כשלאחר שסיים לעשות את מה שעשה בארגז הצרכים, פצח החתול הלבן במעין סיבוב מחול חינני בזנב זקור לפני שהלך לדרכו. אבל זה מה שקרה באותו ערב ששכנע את רענן סופית שיש כאן יותר מסתם צירוף מקרים משונה. בעוד שהוא יושב על הספה בפיסוק איברים ובוהה בטלוויזיה, יללה תקיפה שסימן שאלה בסופה נשמעת מאזור הרצפה בסמוך אליו. רענן מוצא את החתול הלבן מביט בו ישירות, כאילו מחכה לתשומת לבו המלאה, ומרגע שקיבל אותה פצח בסדרה של התחככויות סביב רגלי שולחן הסלון. הוא אף שמר את הרגל המועדפת על קרמלין לסוף, רק כדי לקנח במנה כפולה של סיבובים סביבה. כשסיים את ענייניו, פנה והביט ישירות אל תוך עיניו של רענן. החתול הזה אצלו כבר כמעט יממה שלמה, ורענן לא האמין כיצד לא שם לב עד עכשיו לעיניו הירוקות. "קרמלין?", שואל רענן בקול, לא באמת מצפה לתשובה אך בכל זאת מרגיש צורך לאפיין באופן ווקאלי את התימהון הרב שחש. החתול הלבן מקפץ היישר לזרועותיו ועוצם את עיניו. רענן מחייך ומישיר את עיניו בחזרה אל המסך. דקות ארוכות חלפו עד ששם לב שכל אותו הזמן ליטף את פרוותו הלבנה של החתול.


עת הסערות תמה והשמש יצאה ממחבואה. העצים מלבלבים בפריחה חדשה ומגזעו של אחד מהם מתנתקת מודעה בדבר חתול שאבד ונוחתת על המדרכה. היא הייתה מתעופפת הלאה משם לולא נהדפה מטה בכוח על ידי כפה שחורה, עטורת חתכים בדרגות שונות של זיהום. שאר גופו של החתול אליו מחוברת הכפה לא עושה רושם בריא יותר: פרוותו השחורה והדביקה למראה עתירת קרחות, וצלקת משוננת חוצה את פרצופו לאורך המקום שבו אמורה הייתה להיות ממוקמת עינו השמאלית. עינו הירוקה היחידה סוקרת את המשך הרחוב. במרחק מספר בניינים משם הוא מטפס מגדר הגינה אל גג חדר הזבל ומשם לענף הסמוך כדי להעיף מבט מקרוב. דרך חלון המטבח הוא רואה אותם יושבים. אדם היושב בגבו אליו וחתול לבן על השולחן לצידו. האדם מלטף את החתול הלבן ומאכיל אותו במזון היישר מצלחתו. החתול השחור וחם המזג חושף את שיניו בכעס, בעוד שהחתול הלבן מביט היישר לעברו בהתרסה מעבר לכתף אדונו. רגע לפני שהאדם מסתובב להביט לאחור בעקבות חתולו, מזנק החתול השחור מן הענף דרך החלון הפתוח, נוחת לרגע על השיש במטבח, וקופץ משם שוב במהירות לעבר גבו של האדם, נועץ את ציפורני ארבעת כפותיו עמוק בבשרו.


רענן שואג, וזז בכל רחבי המטבח כאחוז דיבוק על מנת להסיר את החתול הסורר מגבו. החתול השחור עף היישר אל הרצפה ונוחת על רגליו באופן מושלם. הוא מביט בתוכחה לעבר החתול הלבן, שמחזיר לו מבט יהיר. הם סבים זה אל מול זה באיטיות, לא מסיטים את מבטם ושיערותיהם סומרות. רענן מביט בהם בבלבול בעודו מנסה להספיג את הדם מהפצעים שבגבו באמצעות שרשרת ארוכה של מגבות נייר. החתול הלבן מיילל יללה ארוכה שסימן שאלה בסופה ולהפתעתו של רענן משיב לו החתול השחור הלוחמני בייללה זהה לחלוטין. "קרמלין? זה אתה? מה...מה קרה לך?", ממלמל רענן הנדהם בעוד החתול השחור חושף לעברו את שיניו. לפני שרענן מספיק להבין מה מתרחש מזנקים השניים זה לעבר זה ביללה ארוכה, נושכים ושורטים, חובטים ומושכים. הוא חייב לשים לזה סוף, אבל איך? הוא לא מספיק לחשוב מחשבה נוספת כשלפתע לסתו של החתול השחור הולכת ונסגרת על צווארו של יריבו הלבן. ידו של רענן נשלחת באינסטינקט אל המטאטא והודפת באלימות את החתול השחור לעבר הסלון. רענן מביט נדהם בידיו, לא מאמין שעשה זאת. הוא מעולם לא הכה בעל חיים קודם לכן. החתול השחור מזנק שנית לעבר צווארו של הלבן ורענן מכה אותו שנית. הוא בחר. "החוצה!", הוא שואג בעוד הודף שוב ושוב את החתול השחור לכיוון דלת הכניסה, מכה את עורו החשוף, הגלוי מבעד לקרחות הרבות וסימני החתך. אחרי המכה השלישית החתול השחור לא מנסה עוד להימלט ולחזור ולתקוף את יריבו. הוא רק ממשיך להביט ברענן בעינו היחידה בעוד שזה ממשיך להתרכז בהנחתת המטאטא על היצור שתחתיו ולשנע אותו לעבר היציאה. רענן פותח לרווחה את דלת הכניסה, מניף את המטאטא אל על ומנחית אותו על החתול השחור במכה אחת אחרונה שמעיפה אותו בקשת מבעד לדלת. להפתעתו, החתול לא נוחת הפעם על רגליו באופן מושלם אלא ניתך בגבו לעבר רצפת חדר המדרגות ברעש עמום. עוצמת המכה הודפת אותו הלאה אל המדרגה הראשונה. זעקה נשמעת בחדר המדרגות. היא חרדה, נואשת ומלאה בחרטה, וממשיכה ללוות את אותה סדרת רעשים עמומים, ההולכים ומתרחקים הלאה ממדרגה אל מדרגה, עד לשקט המשתרר בסופה.






137 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול