אווה טל גליקמן | שיחה עם איש הגרניט

כותבת, מתרגמת ואקדמאית בתחום מדעי הדתות ואנתרופולוגיה, המתגוררת באנגליה. כתבה מאמרים עבור המגזין "עלונדון" ופרסמה סיפורים קצרים. בימים אלה היא כותבת את ספר הביכורים שלה. ביצירותיה היא עוסקת ברבדים הנוירוטיים והפסיכוטיים שבדמויות.

שיחה עם איש הגרניט

קברים לא מפחידים אותי.

אלה זיכרונות של אחרים, לא שלי. אני מביט בהם בריחוק, כמו שלימדו אותנו בקורס מבואות לארכאולוגיה. יש מצבות מקושתות, מלבניות ומצבות צלב גבוהות שבמרכזן עיגול. רובן נושאות סמלים נוצריים כמו שה, ספר פתוח וידיים לוחצות. שום דבר חדש.

מדי פעם הן נושאות מלאך אנדרוגיני משיש, שוודאי לקח שעות, אם לא ימים, לפסל אותו. אבל זו פריבילגיה של עשירים. מצבות שנקנו בפרוטות מעוצבות בפשטות ואובדות בשוליים. קברי העשירים ניצבים בחזית – גאים כמו בעליהם. אלה בדרך כלל חדרי קבורה או אובליסקים שמנקבים את העננים.

חלפו עשר שנים מאז שאבא מת, ובכל שנה אותו דבר. אחותי מקריאה הספד ממסך הפלאפון, מול חמישה מכרים שפינו שעה מהעבודה. אימא משתופפת על כיסא מתקפל שהביאו בשבילה ומלטפת את המצבה. דמעות גולשות בשבילי קמטוטיה. היא מחווה לי להתיישב לצידה, אבל אני מתעלם. ולא כי לא אכפת לי. להיפך, כי אכפת לי יותר מדי.

אם אתיישב שם, אני מפחד שלא אקום.

אחותי מקריאה זיכרונות ילדות ומזכירה את שמי. טוב, לא בדיוק. היא קוראת לי "פְרִיקִי", כינוי שהדביקו לי מאז שהייתי ילד קטן ומנומש. שילוב של "פְרֵקלְס" ו"ריקי". זה תמיד נשמע לי מעליב, כאילו אני פריק. רק אבא הבין אותי וקרא לי "פְרֵקי". לא הספקתי להודות לו על זה. כשאחותי מגיעה לדברי התודה, אני מחליק מאחורי גזע ונעלם.

זה היתרון היחיד באזכרות האלה, שהן בבית הקברות של הייגייט. אני מכבה את הפלאפון ושואף את מרירות פרחי הבלדונה, את הרקבובית והשרף שנידפים מהגזעים. אני משוטט בין תלוליות הבוץ, סוקר את השבילים ועוקב אחר ציפור עקעק תועה.

המגף שלי שוקע באדמה המדושנת בבשר אדם, ואני נעצר לחלץ ממנו אבן. אני חולף בין עצי האֶדֶר, צמרותיהם מרשתות את השמיים, ובין הערבות הבוכיות שכורעות כמו אימהות מקוננות.

אני קורא את הכיתוב שעל המצבות. המילים שחורצות את המת, ומנציחות לא את מי שהיה אלא את מי שראו בו. ויש שם כמה הפתעות. כמו מצבה אחת עם הכיתוב, "ג'ק אדמונטון – דייג, היה צריך להיות עורך דין". ואחרת, "דינה אוסטין, בת, אם ודודה, הלוואי שלא נתראה בעולם הבא".

שאר הניסוחים מעודנים יותר. המת היה אב, בת, אח, חברה או סב, נוצרייה אדוקה, איש משפחה אהוב או חייל מסור, שצפויה להם נחת בעולם הבא.

אני מעדיף את אלה עם המילים, "כאן אלמוני, נרדם לעולמי עד". זה ניסוח ויקטוריאני טיפוסי. יש שיגידו שהוא פשוט מדי או חסר רגש, אבל יש בו נימה בוגרת. כזו שמקבלת את הסוף, בלי לנסות להפר אותו בעולם אחר.

אני ממשיך במסלול המצבות עד שאני מגיע לדרך סלולה. שם, בקרחת בין הקברות, הרוח מסתחררת במעגלים והשמש שוקעת בקו האופק, זורקת אחריה זנבות אדומים. לפניי שער אבן קטן, צר מדי למעבר מכוניות אבל רחב מספיק להולכי רגל. בטח הכניסה האחורית. אני ממפה בראשי את החלקה, מחשב את הדרך שעברתי מהקבר של אבא, אל השבילים המזרחיים ועד לכניסה הזו שלא ראיתי קודם.

תזוזה פתאומית עוקרת אותי מחישוביי. מישהו נשען על השער. גבר. הוא עומד יחף, חובש כובע רחב שוליים ומעילו אפרפר, כמו זיקית שלובשת את גווני סביבתה. נראה שהוא לא מבחין בי.

בכל מצב אחר הייתי מברך אותו לשלום, אבל יש בו משהו שונה. אנשי בית הקברות – אם הם לא גננים, כמרים או קברנים – באים למטרה ברורה, לקבר. האיש הזה סתם עומד שם, בטל.

למה הוא מחכה? משהו נופל בי, כאילו הפכו בי שקית תפוחים. אולי הוא סוחר סמים. הרגליים שלי מושכות לאחור, אבל אני לא יכול לעזוב. לא עכשיו. אני מסתתר מאחורי גזע וצופה בו.

הוא מזדקף, ממלמל משהו. לא אליי, אלא אל אישה לבושת שחורים שבאה לקראתו. היא שפופה, שיערה הארוך לא מסורק ועקביה נוקשים בלאות, אחד פה אחד שם. "זה אני", הוא אומר לה, קולו צייצני כשל ילדה.

אז קורה דבר משונה. האישה נעצרת במקומה ובוהה בו. אפשר לחשוב שהיא תענה משהו, אבל אי אפשר לראות את שפתיה מהזווית שלי. כמו מתוך עווית, היא פורצת בבכי ונופלת לזרועותיו.

האיש נצמד אליה ומסניף את שיערה, סוטה מוזר, עד שהיא נרפית וקורסת אל ברכיה. הוא עוזר לה לקום ודוחף אותה הלאה, אל שורות הקברים. היא הולכת בלי לומר מילה, זקופה ומחויכת. עקביה מתופפים במקצב סדיר.

הלב פועם לי ברקות. נשימותיי מכות בקליפות העץ וחוזרות אליי, חמות ועבות. על פניו כלום לא קרה, אבל משהו קרה. האישה שינתה את התנהגותה במהירות של הטלת מטבע. מה הוא אמר לה? מה עשה? והקול שלו... אני יכול לשאול. אני יוצא לקראתו, ולפני שאני מספיק לברך אותו לשלום הוא נעלם בין סבכי הקיסוס.

***

למחרת לפנות ערב, כשהשמש נסוגה אל קו האופק, אני נחבא שוב מאחורי הגזע ומציץ. אולי הבהלתי את האיש; הייתי פתאומי מדי. הוא נשען על השער באותה תנוחה בטלה ומחכה. הוא לא טורח להביט הצידה, או להפגין מינימום של חשדנות מוצדקת.

מיד הוא מזדקף. הוא מבחין במשהו. אני משתופף מעט, כאילו שסנטימטר אחד מטה יהפוך אותי לבלתי נראה. אבל הוא לא מבחין בי, אלא במישהו שבא לכיוונו. בריון שחום ומזוקן בסביבות גיל 40. הוא חובש כובע ברטון חום שמאפיל את עיניו, ומתקדם אל הזר שמהנהן ואומר, "זה אני".

אותו צמד מילים, אבל קולו שונה – מחוספס וחיתוכי כשל עובד זר בגיל העמידה. לאן נעלם הקול הצייצני?

הבריון לא משתהה וכבר נופל לזרועות הזר, נתלה עליו עד שקורס ארצה. הוא מצטנף בין ברכיו, גולם שברירי ומצומק, ופולט שברי בכי.

לרגע הוא משתתק, ואז קופץ אל רגליו, רענן בחיות מחודשת. הוא משליך את הברטון שלו לשיחים ומדלג אל הקברים, נמרץ כילד, כאילו נפטר ממשא כבד.

זה הרגע. אני עוצם עיניים בכל הכוח, עד שכלי הדם ממריצים את שיקול הדעת, ומזנק החוצה.

"חכה", אני קורא לזר ומניף יד מפייסת. הוא שולח רגל דרוכה לימין, אבל נותר במקומו, קשוב.

"אני ריקי פטרסון", אני אומר ומתקרב ללחוץ לו יד, אבל הוא טומן את ידיו בכיסי מעילו. הוא גבוה מכפי שנראה מרחוק, וגבו דקיק ומתוח. איש של קו אחד.

אני שואל לשמו אבל הוא לא משיב. הוא רק מסיר את כובעו ומהנהן לשלום. ראשו קירח ואפור. לא חיוור, אלא אפור לגמרי, כמי שנחצב מגרניט מלוטשת. יש לו פנים רגילות ושכיחות, כמו רישום סכמתי של ראש – שני עיגולים לעיניים, קו אנכי לאף וקו אופקי לפה. שום דבר מיוחד.

הוא פותח את פיו כמי שבא לדבר, ומרחיב נחיריים. משהו לוכד את תשומת ליבו. הוא מסניף את האוויר בינינו, שתי משיכות לימין, שתיים לשמאל. אז משתעל ומסנן, "הפחדן ההוא".

קולו אחר שוב. קול מונוטוני ותפל, כמו של פקיד סניף דואר שוויתר על חלומותיו, או של סורק בפעולה. קול ששוכחים מיד כשנעלם.

"מה אתה עושה?" אני לוקח צעד לאחור, מגן על המרחב הפרטי שלי.

"צד, אדוני."

"את מה?"

"אם אומר לך, תאמין לי?"

"נסה אותי."

"זיכרונות כאובים", הוא אומר, "חטיפי הנפש."

אולי הוא באמת מסומם. אבל מסומם לא יהיה צלול כל כך, או זקוף כמו משרת שמוכן לפקודה.

"צודק", אני אומר, "לא מאמין."

"אני יכול להוכיח לך", הוא מעז להציע.

"איך?"

"אני יודע שצפית בנו, אדוני. קשה לפספס את הריח שלך. רוצה לדעת מה היה?"

"האמת שכן", אני אומר. "מה קרה לאנשים ההם?"

"ינקתי מהם כמה רגעים שהם קיוו לשכוח, אדוני."

"נו באמת", אני מושך בכתפיי.

איש הגרניט לא מתרשם ומנקה כתם שחור משולי שפתיו. "רוצה לנסות גם?" הוא מוסיף.

"לא."

"אז ערב טוב לך."

הוא סב במקומו ונשען על השער. אם היה רוצה ללכת בטח היה נעלם בין השיחים, אבל הוא סתם עומד שם, מחכה. כנף מעילו נישאת מעלה, מטה ובמעגלים, קלילה כמו מפת שולחן, או כמו הבריון ההוא שדילג כמה דקות קודם.

אני לא זוכר מתי הפעם האחרונה שאני דילגתי ככה. לא מאז שאבא מת, זה בטוח. אני כבד מדי. כאילו מסת סלעים נחה בקרקעית הבטן שלי, מאטה את תנועותיי.

"אפשר לנסות", אני אומר. המילים בוקעות מגרוני עוד לפני שאני מאשר אותן.

"כן? למה?" הוא מפנה אליי את צדודיתו המחודדת.

"אני רוצה להרגיש כמוהו, כמו האיש שפגשת קודם."

"לא תרגיש כמוהו, אדוני. אבל אולי קצת כמוך."

"בסדר, בסדר," אני קוטע את הפטפוטים. כדאי לעשות את זה לפני שאתחרט. "שנתחיל?"

הוא סב לעברי ואני חוסם אותו בכף יד מורמת. "אבל בלי שום דבר מלוכלך, כן?"

הוא לא מתרשם מהאזהרה אלא משלב את זרועותיו. למה הוא מחכה?

"בוא נתחיל", אני חוזר.

"לא", הוא משיב.

"מה לא?"

"לא תודה, אדוני."

"מה? רצית שאנסה."

"זה לא מספיק. בשביל לינוק זיכרון כאוב אני צריך שתציף אותו, אדוני, שתכאב. אחרת אחפש אותו שעות."

"אז תחפש קצת. תתאמץ."

"אני רעב, אדוני, לא משועמם."

נו באמת. הייתי צריך לקלוט את זה קודם.

"עזוב", אני אומר. "אתה שרלטן, מסומם. הדבר היחיד שאתה יונק הוא את הזמן שלי."

אני פוסל אותו במחוות יד ופונה ללכת.

"באמת, פְרֵקי?" נשמע מאחוריי קול נמוך עם מבטא צפון אירי. הקול של אבא.

צמרמורת גולשת במורד עורפי. זה לא משהו שמצפים לו. שנים שלא שמעתי את הכינוי הזה, חי ופועם, שבזיכרוני הפך להד עמום. אני רוצה להגיד משהו, להתעשת, אבל לא יודע איך. אני מביט לאחור, המום.

הזר מרחרח את האוויר כמו כלב מורעב, קצה אפו נצבע באורו המתכתי של הירח. כבר לילה. אור פנס הרחוב מסתנן דרך סורגי השער וזורק צללים דקיקים על הקרקע. רחשי העלווה אובדים בצרצורים ובצווחות חולפות של שועלים. קר יותר. לא מנשיפות הרוח, אלא לי. זה בתוכי, ברור לי. קר לי כמו ילד שננטש בגשם, בודד, רטוב ורועד.

"שננסה?" שואל איש הגרניט, ומעוות את פיו למה שנראה כמו חיוך חסר שיניים.

"ואני ארגיש קל יותר?"

"בסוף, אדוני."

אני לא רוצה לדעת מה יקרה לפני. אני מותח את הצווארון שלי וזוקף סנטר, להראות לו שאני לא מפחד. ואולי זה שקוף מדי. אני עוצם עיניים ושואף עמוק, מנפח את צלעותיי ופולט את האוויר הקר. אולי זה לא יעבוד ואצא מטומטם.

נוכחותו קרובה, הבל פיו דק ומלוח. הוא נצמד אליי, מגלגל נוזלים בפיו ומדביק ללחיי את אפו הקר. הוא מרים את האף וטומן אותו שוב, מסניף קצת ימינה, קצת שמאלה, ושוקע בנקודה שבין הלחי לאוזן. נשימותיו קצרות ומדגדגות.

"זה אני", הוא לוחש באותו קול מוכר. ואני עוד חשבתי ששכחתי איך אבא נשמע.

רחשי חרחור בוקעים מהקיבה שלי. משהו נשבר בה, מכה בדפנות ויונק את הצלעות. רעב קיומי, כאילו לא אכלתי ימים, שנים.

אני נאנח ומתכווץ. ביד אחת אני תופס בבטני ובשנייה נועץ ציפורניים בחזה, מפזר את הכאב. הכתפיים שלי מושכות מטה. אני מנסה לרקוע, לסמן לו להפסיק, לברוח אם אפשר, אבל גופי רפה.

אידיוט, למה נכנסתי?

גם אם הוא ייקח את הכאב, זה יחזיק רק יום יומיים ויחזור. תמיד יש עוד טראומה קטנה, רגע אפל, הקבר של אבא. ואז אשוב לחיק הזר ואבקש שייקח עוד זיכרון, ועוד אחד, עד שאתמכר. אזחל הנה מדי ערב, שק עצמות רוטט ומיוסר, אל סוחר הסמים שלי שימכור לי אשליות של נחת.