אדונירם אבוטבול | שלום כיתה א'
יליד ירושלים בן 54. איש נדל"ן וסופר. מתגורר בראשון לציון, גרוש ואבא לארבעה ילדים. סיים שמונה שנות לימוד והשלימן רק כנער רפול בצבא. מאוחר יותר כנגד כל המגבלות והקשיים, סיים לימודים אקדמיים במכללה למנהל. ספר ביכוריו 'דניאל' בהוצאת 'ניב' ספרים ובעריכת יואב איתמר הוא רומן שמתאר את החיים בארץ בעבר ובהווה על דרך ההומור וההגות. בקטע המובא כאן לעיון קוראי 'קול ההמון' לקוח מהספר החדש ומתייחס לאחד מזיכרונות הילדות המוכרים והמוקדמים ביותר: היום הראשון ללימודים בכיתה א'.
שלום כיתה א'
כמו קבוצת ספנים, עם ספינת מפרשים וכמה משוטים, נכנסנו, חברי קבוצת “ישורון", לים של זיכרונות ילדות.
כנגד הגלים, בחתירה קצבית ומשותפת, פנינו ונכנסנו לעומק הים, ברוחה האיתנה, הנרגשת, הנמרצת והמגובשת של כיתתנו.
באומץ, בלי חששות ובהתלהבות, חתרנו אל מול פני הסערה.
הפחנו רוח במפרשי ספינת בית הספר “ישורון", למסע של חזרה בזמן.
מסענו המשותף יצא לדרך, בלי קולומבוס או מגלי ארצות, אבל בוודאי, מבלי להזכיר שמות, עם מצפן ומצפון של מובילות ומובילי דרך. חתרנו בשמחה רבה, בכנות ובפתיחות, אל תוך זיכרונות ילדותנו היפה.
כבר בתמונה הנהדרת מכיתה א', רואים את קבוצת התלמידים הקטנים ופניהם רכות ועדינות כפלומת גורים. שם בתמונה כבר רואים את ציון שם טוב לידי, בלשונו המתריסה אל מול החיים.
ציון שם טוב מלך הסחבנים, שלזכותו ייאמר − ממתקים אף פעם לא היה חסר. אותך שנעלמת ובמרץ כולנו מחפשים ולך עוד מחכים, כמו אותן זקנות, להן עזרת באדיבותך הרבה בסחיבת הסלים, אשר ממתינות עדיין לאביר דון קישוט ולקישואים ועדיין מאמינות בשמך הטוב.
זכור לי היטב המורה לספורט, גיל, שסימן לנו קווים של מאה ומאתיים מטרים. שם התחלנו ביצר התחרותיות, מי רץ טוב ומהר יותר. שם, באולם הספורט, שבו למדנו כדורסל, כדורעף וכדוריד.
המורה נח, המורה לחקלאות וגינת הירק שלו, על כל גידוליה הבריאים: הגזרים, הבצלים הירוקים, החסה והכרוב. הבטנו מחלון הכיתה בכל יום. ואיך המתנו לנבטים, ניכשנו עשבים שוטים, השקנו, עדרנו, ואט-אט צמחו להם הנבטים והפכו לשתילים. באביב הוציאו העגבניות והמלפפונים ניצנים, ובקיץ הוציאו את תנובתם הרבה, שגודלם ויופיים − עין אדם לא ראתה.
מעניין לאן נעלמו והובלו הירקות שגידלנו במסירות. אותם מעולם לא טעמנו. אולי בטעות מצאו את דרכם אל המורים? אולי למנהל, אפרים, או לסגן המנהל, בן שחר? מה שקיבלנו על בטוח, זה את סיפורו של “אליעזר משוך בגזר", ואם לא לטעום − לפחות המשכנו לחלום על גזר ענקי, שכולנו התלמידים, המורים וצוות המנהלים, מושכים לקול קריאות הקצב של המורה נח, האגרונום.
זכורה גם המורה לטבע, עם השלד הצמוד אליה, שסחבה לכל שיעור ושמזמן-מזמן כבר מת ורצה לנוח על משכבו בשלום, אך אנו עוד פשפשנו בעצמותיו ולא נתנו לו מנוח, וככל הנראה, עדיין ישנם תלמידים שלומדים עליו ולא עוזבים אותו למנוחת עולמים, ואותו שלד עוד מחכה לעילוי נשמתו, לתפילת אשכבה ולקריאת הקדיש.
חדר המלאכה, שבו הבנות עשו חיל, בהדרכתה של המורה למלאכה ואנו הבנים, ככל שניסינו לעצב, כשלנו במלאכתנו, ישבנו שדודים והצגנו את חורבותינו.
אהבנו את הטיולים בחיק הטבע בעונת האביב ניחוח פריחת הסביונים, כמה משכר היה ריחם של ניצני ההדרים וכמה יפה הייתה פריחתה הלבנה-ורדרדה של השקדייה, ואנו כולנו, בנים ובנות, שרנו בקולי קולות: “השקדייה פורחת לחיים יש קרחת..."
אכן, גם אנו בנביאים. מאז התגשמה נבואתנו, לחלקנו צמחה קרחת בראשנו ונזרקה שיבה בשערנו. אך לא נשברה רוחנו ולא נפרצו שורותינו, כמו בתמונה מכיתה א', שורות-שורות עמדנו בתנוחות גובה שונות, והמורה אלישבע היפה, במבט נוגה ובגאווה, מציגה את שגר הגורים ורוצה עוד רגע קט, לעצור ולהקפיא את הזמן בתמונה הנפלאה, לפני שנהפוך לכפירים, לביאות ואריות.
מאז נמשכנו לתוך החיים, אל מרחבי הזמן, והנה ככל שאנו גדלים, הזמן רץ וכאילו השנים, החודשים, השבועות והימים, נראים ומורגשים קצרים יותר. ככל שאנו גדלים בשנים, יחסי הזמן והשנים משתנים. כך שאז, השנה נראתה כנצח ואילו היום, השנה בורחת ונגמרת לפתע.
אנו בינתיים גדלנו, עבינו השמנו, והפעם בניגוד לפסוק התנ"כי: “וישמן ישורון ולא בעט". עד היום אני זוכר את היום הראשון בכיתה כמו היה היום. קיבלה אותנו מורתנו היפה אלישבע. חלקנו בוכים, חלקנו חוששים וכולנו נרגשים.
עדינותה וחיוכה הלבבי של מורתנו, קריאת השמות ותחילת ההיכרות, הרגיעו אותנו ופינו מקום לסקרנותנו. כולם בוחנים ונבחנים במבטים ביישנים, גישושים וחברויות, כך נוצרו להן חבורות, חבורות. באותם הימים, כאשר מתחיל הזיכרון להתעצב ולהתייצב, יצאנו אנו למסע החיים.אף שלא ידענו קרוא וכתוב, כתבה לנו המורה, בגיר לבן, באותיות דפוס גדולות כאותיות קידוש לבנה: שלום כיתה א'