אדוה קמחי-חן | פרפר

נשואה ואם לשלושה ילדים. מתגוררת בהרצליה. עוסקת בעריכת תוכן ולשון, בעלת תואר שני במזרחנות. מתחביביה נגינה בפסנתר, ריקוד פלמנקו וכתיבה. מפרסמת את יצירותיה בעיקר ברשת.

פרפר

הבזק. מצולעים ועיגולים מתערבלים כצלליות נזילות בתוך קלידוסקופ שבשוליו בוהקות אלומות דקיקות של אור. רק לא להיבלע אל החושך הממגנט. משפקחת את עינייך, היא כבר הייתה כולה צבועה אדום. חולצת בית הספר היסודי על שם עוד אחד מאותם ציונים. עד כיתה ג' כלל לא יכולת להגות את שמו, אוסישקין, כמו שצריך. כל האותיות השורקות התאגדו בפיך לכדי סמ"ך אחת ילדותית וסמיכה. ואינך זוכרת כלל אם הייתה החולצה תכולה או לבנה לפני כל הדם שחלש עליה. בעוד סוגיית הצבע נותרה עמומה, את זוכרת בבהירות את סמל בית ספר, שהתנוסס בצידו הימני של החזה, עם הדפס של מגדל המים המוכר של המושבה. מגדל זה מוקם במתחם הצפוני של חצר בית הספר, בצד הנגדי לחצר הגוגואים הנדיבה, בהמשך כמעט רציף לשדרת מתקני המשחקים והמקלט ששימש לריתמיקה ולתרגילי חירום. אם תתאמצי, עוד תוכלי לשמוע את קולות הצפירה החזקה שבקעו ממרומו והרעידו מתוך תדר תת-קרקעי את רגלייך, אשר ניסו מצידן להתייצב בביטחון על רחבת הטקסים הסמוכה בכל ימי הזיכרון.

"חכה לי, פינוקיו", קראת בצהלה חתולית לעברו של יואב במסדרון ההומה. במבט העכשיו את תוהה איך קרה שנגררת לשחק בתופסת דווקא איתו, ילד מוקצה מחמת מוזרות או פיגור קל. מניע כפות ידיו כמו פרפר כל עת שמתרגש ומתרגש כל עת שרואה ילדה עם עיניים בורקות, זורק מפיו מילים ללא מסננת ומסנן קולות של בעלי חיים משונים בלי להתכוון. אימא שלו, עוה"ד המחויטת דפנה שמולביץ, פרקליטה פלילית ידועה במחוזי, נדיר שמגיעה הביתה בשעות שבהן עוד אור. "ילד מפתח", אִמך דאגה לתייגו ספק כדי להמחיש לך את המושג, ספק כדי לסנגר על עקרת הבית שנהייתה.

ויואב זה כבר עמוק בתוך המשחק, הרחיק לחמוק משדה ראייתך, בובת עץ גמישה שנעקרה מחוטיה. ורק את נותרת במתחם המסדרון כמו חתול עזוב. במבט העכשיו את שואלת גם איך קרה שנעתרת לגלם את "יובב" המגושם מלכתחילה? לאחר שנואשת מלתפוס את יואב (שרק משמו אפשר להבין ש"יובב" יושב עליו הרבה יותר טוב משעלייך), ביקשת לארוב לו במחבוא. סדרה של שולחנות כתומים מוצמדים לקיר לאורכו של מסדרון הא"ב קרצו לעברך להשתוחח תחתם. אלא שבאותו הרגע, כמו משום מקום, הגיח ילד מהיר מכיתה אחרת, שקוע בתוך משחק רדיפה משלו, והפגיש בדיוק של צלף את גבתך הימנית עם אחת מפינות השולחן.

הבזק. את שעונה על כיסא גדול בחדר המורים. יפת, שרת בית הספר, חובש את ראשך במיקום שבו פחות או יותר מונחת כיפתו הסרוגה. שכבות-שכבות של תכריכי תחבושות. מתוך בהלתו ופיזור הדם התקשה ודאי לאתר את מקור השטף. לרגע נדמה היה כי העדפת לשכוח בעצמך את הכאב הדוקר בגבה. לרגע האמנת גם את שהפגיעה אינה אלא בראשך.

הבזק. את משלימה בדמיונך דמות אלמונית אוחזת בידך ומלווה אותך עד לפתח המזכירות. המזכירה דורשת את מספר הבית. 485949 את משננת ברפיון כאוב. צליל חיוג מקוטע ללא מענה. 485949 את חוזרת במלמול עיקש על המספר הקצר טרום הרפורמה של בזק לשבע ספרות. איך זה יכול להיות? הרי אימא תמיד בבית. תמיד. מעולם לא נדרשת לענוד על צווארך שרשרת מפתח כמו אותם ילדים עזובים. כמו הפינוקיו הזה. גוון לחייך מידמה לזה של חולצתך, תוצר מזיגה משונה של כעס ומבוכה. 485949, את מנסה שוב את מזלך ההולך ואוזל. המזכירה משפילה מבטה מנסה לשוות לו מראה חומל, אבל מנסה בעיקר לחפות על תשוקתה המיידית להדליק עוד סיגריה. היא מניחה שוב את האפרכסת השמנונית על כנה. באין מענה, היא מציעה בקולה הצרוד לנסות בבית אחד השכנים. בתנועה איטית וכבדה היא מוציאה ממגירת השולחן כרך עב כרס צהוב של דפי זהב ומעבירה אצבע קצרה גסה על פני טוריו הצפופים. מייד אחר כך אותה אצבע תידחף מחדש אל פתחי המספרים שבחוגה. הפעם יהיו אלה פתחים אחרים.

הניסיון הראשון לבית משפחת לאור, השכנים מדירה 4, דווקא צולח בפעם הראשונה. תוך דקות ספורות מתייצב על אזרחי במזכירות בית הספר אל"מ חזי, מציית כמו ב"הקשב" מופתי למשימת ליווייך אל בית החולים. "אדוה, יהיה בסדר", מסתחבק בקול הבס הסמכותי שלו. "אדוה", במלרע את טורחת לתקן בשקט ולהטעים. "בבקשה, אל תיתן להם לעשות לי פרפר". מישהו כל כך הפחיד אותך מהפרוצדורה הזאת. בלי לתהות על קנקנה שבת והתחננת, "רק לא פרפר..."

צלקת מצוירת - ארבעה תפרי כוכב (לבקשתך, בלי פרפרים) - מעטרת את גבולות גבתך מאז אותו היום שאִמך יצאה לעיר הגדולה לבחור טפט חדש לעטות איתו את קירות הסלון הסדוקים. ורק לחזי הותרת מאז לכנות אותך "אדוה" בלי צורך לתקן את הטעם. ברבות השנים למדת לחייך להגייה המלעילית הסחבקית שלו, כמו היה החיוך לטפט מפרפר על אותה צלקת.