אגרון של (Agron Shele)| מעבר לוילון האפור. תרגום: שושנה ויג
אגרון של (Agron Shele): סופר, משורר ועורך ממוצא אלבני שמתגורר בבלגיה, בן 49. הסיפור שמובא כאן לפני הקורא הישראלי הוא פתיחה וסיום של נובלה שכתב בגיל 20. אגרון הוא עורך כתב עת בינלאומי לשירה (https://atunispoetry.com) ומפרסם באתרו משוררים מרחבי העולם, פעם בשנה הוא עורך אסופת שירים ומוציא לאור את המהדורה השנתית.
שושנה ויג: סופרת, מתרגמת ומשוררת. מנהלת הוצאת פיוטית. נשואה למשה, אם לחמישה ילדים וסבתא לשלושה נכדים. יצירותיה הופיעו בעשרות כתבי עת וביומונים בארץ ובעולם. ספרה 'ענפי התודעה' שראה אור בשנת 2021, הוא ספרה ה-15.
Agron Shele
Beyond the grey curtain
אגרון של
מעבר לווילון אפור
תרגום: שושנה ויג
פּרוֹלוֹג
במשך ימים רבים הקיפו עננים צפופים את הר דג'טי. סתיו...הגשמים היו בסף תחילת עונתם. איני יודע מדוע התארחתי בקפיטריה הקטנה והמבודדת ההיא ליד נהר הלאנה, שם, בתוך סביבה נמוכה, לא ניתן לראות שום דבר אחר. הטיפות הראשונות נשמו לרווחה, כשרגליהן הארוכות נגעו במדרכה שנראתה מכוסה בערפל, כמו רקע רחב של זכוכית שחורה, קווים מבולגנים התפשטו במהירות בשלל טיפות המים. מתחת לרגלי הצפצפה, שעלץ בפני השמיים, נוצר שטיח אפור-כהה אופייני, שנוצר מתערובת העלים עם המים המלוכלכים. הדמדומים שהגיעו קודם לכן, הוסיפו שטף אורות צבעוניים כמו מכוניות ברחוב הראשי, "אונאזה" בעיר הבירה. הסתכלתי חסר מטרה כסביבה שהקיפה אותי מעבר לכוס ה"אספרסו", הקפה הרגיל שלי. לא הבחנתי בבחורה שנותרה ליד השולחן שלי. לא הבנתי כלום באותו רגע; יתר על כן, הייתי אפוף בתחושה יוצאת דופן של תמיהה.
- אפשר להישאר איתך לזמן מה? – אמרה, והסתכלה במבט שניכר בו סבל רב.
לא השבתי. בכל זאת לא יכולתי לסמוך על עיניי, כשהמלצר, ילד עם עיניים קטנות, מלאות חיוניות, אחז בזרועה ודיבר אליה:
בבקשה, אדריאן! אל תפריע ללקוחות. את יכולה לשבת בשולחן שלך, ליד הדלפק.
היא עקבה אחר קצב צעדיו, בעוד ראשה מופנה לאחור, נראית כמו מבקשת עזרה.
- למה אתה מתייחס אליה כך? – אמרתי למלצר.
אדריאן חולה. כך היא מתנהגת עם כולם. יושבת ליד השולחן שלהם ומדברת שטויות.
– עזוב אותה, – יכולתי לומר לו, ותחושת הזדהות אפפה אותי על היופי הנדיר ההוא שהופיע לנגד עיניי.
– כרצונך, אבל, אל תתלונן לי אחר כך! – אמר וניגש לדלפק.
היא לא חיכתה יותר. היא העיפה מבט דואג; אחר כך היא התיישבה על הכיסא מולי. צללי חשדנות לא נעלמו עדיין. שלל שאלות, למה נשארתי שם וחמור מזה, עם אדם כזה, הסיחו את דעתי.
- אתה נראה אדם טוב. האחרים שונאים אותי והם מוציאים אותי תמיד.
- אל תחשבי רע על עצמך! – אמרתי לה בעיקר כדי להרגיע אותה.
- אתה לא מכיר אותי, אבל אני ראויה לעונש הכבד ביותר בעולם הזה! – ודמעות זלגו על פניה.
- תשתי משהו חם, זה יעשה לך טוב! – הראיתי אכפתיות והצבעתי על הדלפק.
המלצר הגיש תה, בעוד היא, בידיים רועדות, אחזה בספל. יצור כל כך שברירי, כל כך מתוק, לא הייתה ראוי לייעוד הזה, שיזרקו אותה מחוץ לשגרת החיים ויגררו אותה בדרכים שאין להן גבולות. הקווים הקבועים של הגוף, הפנים העגולות והלבנות, השיער המתולתל על הכתפיים, עדיין הראו משהו מן העבר ממראה זוהר.
היא עמדה שקטה, מאופקת, זהה לפסל במהלך עיבודו, שמחכה לצורה שיקבל. היא העיפה מבט כלשהו סקפטי והתכווצה מתוך חרדה קיומית. שפתיה רעדו, רצתה להביע משהו שלא סיפרה, אולי לחסל את ההרגשה הרעה שהצטברה מתקופה שלא הכרתי. נכנסה בשרידי חייה בעבר, שנהרסו על ידי עבר קטלני, היא סבלה את החטא שעשתה והשמיצה בכל מקום את עצמיותה האבודה.
- היא הייתה החברה הכי טובה שלי. אלוהים העניש אותי על זה, והיא הניחה את ידיה על השיער הרטוב.
טיפלתי בה בעזרת מטפחתי, ובנימה ידידותית למדי ניסיתי להרגיע אותה במקצת למרות שלאחר כל משפט שאמרה נותרה שבורה. לפעמים אמרה דברים חסרי משמעות, שבאו לידי ביטוי בצורה דרמטית ביותר, הבנתי כיצד נוטשים חיים, כאלה שמעולם לא הוכחשו.
אֶפִּילוֹג
אדריאן הצליחה לספר את סיפור הכאב והצער שלה, ביטאה את עולמה הרוחני הכבד, אותו עולם שהתערבב ובלבל בזיכרונות מרים. מוחה נשאר באותו לילה שחור, שהרס את כל האיזונים החברתיים ושמר אותה תחת חרדה מתמשכת.
- זה הכול; – אמרה לבסוף ויצאה כמו צל, מבעד לחשכת חוסר ההבנה שלה. נטל האשמה שבא בעקבותיה הופיע בחלומות הלילה שלה והפיל אותה לתהום החריפה. הגשם בסתיו באמצעות הנחלים שיצר, הזיז שלל עלי שלכת, וכך נערמו לצד קו המתאר של המדרכה, הם נכנעו ליום המחר כדי להיזרק על ידי המנקים, כפי שהיו. מעולם לא היו חלק מהצמחייה של העיר הזו. היא נדדה באותם המים. עד אתמול היא הייתה מהחברות הפעילות ביותר בחברה, אך סערת התנהגותה הטילה אותה לתהום המתהפכת והפילה אותה למקומות נידחים, ללילות עצומים של בדידות. היא עזבה, שקועה בריקנות הסביבה הקודרת. במצב הזה, מבולבלת, מלאת עצב, פסעה בצעדים בלתי סדירים, בתוך רגשות האשמה שנותרו, ההתחייבות הגדולה הזו, שעינתה ובלבלה את כל הישות.
החלומות הלבנים, שנמסו תחת הצללים המבולבלים של חיים מלאי גלים, שהשמיצו ללא הרף את האנוכיות שלהם, ובכל המעטה ההוא שנהרסת האנושות, נשארו פיסות זיכרון, שיתארו עולם, תשוקה וטיפשות של נער. .
נדמה היה שהכול קרה בטעות, האם כל זה מספיק כדי לשנות את אותו עולם מעונה, שבו העבר מחולל דעות קדומות בכל עוצמתן, בעוד ממרחק הזמן נשקפו צורות של כתמים אפלים, שבתוכם נראה העידן כמו מעבר לווילון אפור.
ירד גשם.