אבריימל דרנר| ללמוד אני חייב

יליד 1984. נולד בירושלים למשפחה בעלת רקע חסידי, אך ללא השתייכות מובהקת למחנה מסוים. משתמש בפסבדונים בפרסום יצירותיו. רואה עצמו כאדם ללא עבר, ללא הווה וללא עתיד.

ללמוד אני חייב

בנצי למד בכולל במשך הרבה שנים. בעצם, "למד" זאת הגדרה לא כל כך מדויקת לאדם שכל יום בדרכו אל הכולל היה פותח את יומו בהצהרה החגיגית "עוד יום משמים עומד לעבור על כוחותינו".

כאשר הוא היה מתיישב ליד החברותא הוא לא הפסיק מלסנן בתסכול "אני שונא את התורה, אני שונא ללמוד". ואכן הוא לא ממש למד, או יותר נכון, הוא ממש לא למד. פינת הקפה אירחה אותו לעיתים קרובות מאד. ביושבו ליד הגמרא, הוא מצא נושאים מרתקים לדבר עליהם עם החברותא. ללמוד? לא בבית ספרנו. כן, היו עוד כמה הולכי בטל, אבל הם האמינו באידיאל של "תיבת נח", להישאר במקום סגור ומשומר מפני "מבול" החטאים האורב ברחוב ובמקומות העבודה. כל זה לא דיבר לבנצי, שהאמין כי ה"עגלה המלאה" מלאה ברוע, נפשו חשקה לדהור ולהתקדם ב"עגלה הריקה", לא להיתקע באותה עגלה מיושנת וחורקת.

כלפי חוץ, כלפי משפחתו, בנצי התקדם ועלה במעלות התורה. הוא אפילו "הוסמך להוראה" במעמד רב רושם. אבל בפנים, הריקנות והתסכול שברו שיאים חדשים. לאט לאט בצעדים קטנים ומחושבים, בנצי סלל לעצמו דרך לצאת מהכולל. זה החל בעבודה תורנית שלא בשעות הכולל, אחר כך זה החל לגלוש גם אל שעות הכולל, עד שהעבודה התורנית חפפה לשהות בכולל.

אבל עדיין יומו סבב סביב לימוד התורה, אותה תורה שהוא לא האמין בה. התפוקה שלו הלכה ופחתה, שוב חזרה הבטלה ועמה התסכול, ולצד כל אלו היה הידיד שכל הזמן הולך כצל, העוני, המחסור.

***

בשלב הזה נדרשה המון תעוזה, הרבה מאד אומץ, אבל כאשר נפתחה הדלת ונקרתה ההזדמנות, בנצי שעט לתוך הדלת הפתוחה ויצא להכשרה מקצועית שתוביל אותו כעבור תקופה לחיי עבודה מכובדים. הרבה "הדרכות" הוא זכה לקבל באותה תקופה. הסבירו לו איך הוא צריך לשמר את הבית שלו כבית של תורה, עם לימודי ערב ולימוד בשבת, תוספת רצינות בשולחן השבת ועוד ועוד.

על כל גל וגל, בנצי הנהן בראשו כמסכים. לתנאים של האשה, להסברים של חמיו, להתמרמרויות של אמו. הוא הבטיח גדולות ונצורות, אולי אפילו הוא חשב איכשהו לקיים, אבל ריח החופש היה חזק מהכל. בנצי היה שיכור רק מלהריח את הדרור, את היכולת להמריא מעלה מעלה הרחק מהצינוק שבו בילה עד עכשיו.

***

עברה לה תקופה, בנצי שקוע עמוק בתקופת הלימודים, מתמודד עם קשיים חדשים לצד הישנים. לימוד התורה כבר אינו בתפריט, אבל הדיבור עליו לא הפסיק. כמעט כל פעם שהוא מגיע לבקר את הוריו, אמו "מתעניינת" בסדר יומו, שואלת וחוקרת עד שהיא מגיעה לנקודה המסומנת "אז בעצם אתה כבר לא לומד בכלל?", "אי אפשר לקצר מיום הלימודים וללמוד בחלק מהזמן לימודי קודש?", "בעצם אתה הולך להיות פועל, ככה מהסמכה לרבנות להפוך לפועל?". פנינה ועוד פנינה, בנצי שותק, מהמהם, לפעמים מגיב משהו ובעיקר מחכה שהגל יעבור.

***

אינני יודע אם שמתם לב, אבל לכל אורך הדרך ליוה את בנצי ידיד נאמן ומסור במיוחד, גם עכשיו הוא לא נטש אותו. להיפך הוא דבק בו יותר ויותר.

כן, הידיד המאד יקר הזה, כבר הוזכר כאן. הלא הוא המחסור, העוני.

בנצי הגיע לנקודת שבירה כלכלית, החובות החלו לסגור מכל פינה, הוא לא הצליח לעמוד בהחזרי החובות. הבנקים וגופי האשראי החלו להפנות לו עורף. לפתע הוא נאלץ לחפש לעצמו חברים, להחויר, להסמיק, להתחיל לגמגם ולבקש טובות. הלוואות מכאן, ערבויות משם. החיובים חוזרים, החובות גדלים והמצב קטסטרופלי.

יום אחד הוא מדבר בטלפון עם אמא שלו, וכבדרך אגב הוא מפטיר שעכשיו הוא בדרך להשיג שטר חוב על הלוואה בסדר גודל מאד גדול. האמא שומעת, קצת נבהלת, מתעניינת והשיחה עוברת לאפיקים אחרים ומסתיימת. בביקור הבא, אמא של בנצי מספרת לו שהיא הצליחה להשיג סכום כסף מכובד מאד, חלק ממנו היא תתן לו במתנה והחלק האחר כהלוואה בפריסת תשלומים מאד מאד רחבה.

היא מסיימת לפרוש בפניו את פרשת הכסף ותיכף משחילה נושא אחר, היא מזכירה שכבר הרבה פעמים היא דיברה על הצער שיש לה מזה שבנצי ואחיו עסוקים בפרנסה ואינם לומדים תורה, היא כבר ביקשה שוב ושוב שהם ילמדו יחד בחברותא [למרות המרחק הגיאוגרפי, מצידה שילמדו טלפונית]. בריקוד זהיר סביב סביב, טוותה האם את עסקת המאה: הלוואה ומענק מצד אחד, לימוד יומי עם האח מהצד השני.

כמובן שכאן בנצי לא יכול לשחרר את פניניו ויחסו ללימוד התורה. אכן, בנצי אנוס לשוב ולדלות מ"חכמת" התורה. לא נותרה לו ברירה כי אם למכור את גופו, למכור את נשמתו ללימוד התורה.